קרבנות רצח-עם נרצחים פעמיים: ראשית בשדות הקטל, ושנית בהכחשת הפשע שבו נרצחו. 104 שנים לאחר רצח העם הארמני בטורקיה, בו נטבחו כ-1.5 מיליון נפשות, החליט אתמול (שישי) הסנאט האמריקני להכיר בו. ההחלטה התקבלה פה אחד ללא כל התנגדות, כחודשיים לאחר שעברה בבית הנבחרים האמריקני ברוב של 405 מול 11 מתנגדים. על פי דיווחים בטורקיה, בעקבות החלטת הסנאט, טורקיה זימנה את שגריר ארה"ב באנקרה לשיחת נזיפה. המתיחות בין ארה"ב וטורקיה בשנים האחרונות, שהתגברה לאחר ניסיון ההפיכה בטורקיה אשר מיוחס לפתהוללה גולן הגולה בארה"ב, התגברה אף יותר בעקבות פלישתה של טורקיה לאוטונומיה הכורדית בסוריה.

על מנת שההחלטה שעברה בסנאט ובקונגרס תכנס לספר החוקים של ארה"ב נדרשת חתימתו של הנשיא טראמפ, שהתבטא בנושא כמה פעמים באומרו שהוא מתנגד להכרה שכזו. אולם כעת, משהחוק המדובר מונח על שולחנו של הנשיא לראשונה, ונוכח ההסלמה ביחסים בין המדינות, הסבירות לכך שיחתום עליה בשלב כזה או אחר היא גדולה. רק השבוע איימה ממשלת טורקיה, ולא בפעם הראשונה, כי תגרש את כל חיילי צבא ארה"ב משטחה, ובכלל זה בסיס חיל האוויר האמריקני באינאינג'ירליק בו ארה"ב מחזיקה מאות ראשי נפץ גרעיניים, וממנו יצאו מטוסי הקרב שיירטו את מטוסו הפרטי של ארדואן בליל ניסיון ההפיכה.

הפגנת של חברי הקהילה הארמנית בירושלים מחוץ לכנסת, בדרישה שישראל תכיר ברצח העם הארמני. 5 ביולי 2016 (צילום: הדס פרוש/ פלאש90)

להכרה ברצח העם הארמני משמעויות סמליות, חינוכיות, דיפלומטיות ואף כלכליות. חוק ההכרה ברצח העם הארמני מורה ללמד את סיפור רצח העם בבתי הספר בארה"ב (מה שמתרחש במילא במדינות רבות בארה"ב מתוקף חוקים מדינתיים). ההכרה ברצח העם הארמני תאפשר לציבור הארמני החי בארה"ב לתבוע את טורקיה בבתי דין אמריקאים ולדרוש פיצויים והשבת נכסים. הליך זה של תביעות 'יושב על המדף' בארה"ב מזה שנים רבות והחל להתרחש בשנים האחרונות גם במדינות אחרות המכירות ברצח העם באירופה ובדרום אמריקה. המשטר הנוכחי בטורקיה, ובתוך כך כל המפלגות המיוצגות בפרלמנט הטורקי מלבד אחת (HDP) מכחישות בתוקף את ההאשמות ברצח עם ועל כן כל מדינה שהכירה בו קיבלה תגובה מממשלת טורקיה.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מאז רצח העם הארמני, פעלה הממשלה הטורקית באמצעים אלימים ודיפלומטיים להכחשת חלקה בטבח. הממשלה הטורקית מתנגדת לשימוש במלים "רצח עם" ומסרבת לקבל אחריות כלשהי על המאורעות. לטענתה, מתו כחצי מיליון מבני המיעוט הארמני אך זאת כחלק ממאורעות מלחמת העולם הראשונה ולא באופן שיטתי או כחלק מהחלטה של הממשל באותם ימים.

הכרה

רק במלאת 50 שנה לרצח העם, באפריל 1965, החלו לציין את יום הזיכרון באופן רשמי. במהלך 20 השנים שלאחר מכן החלו מדינות אירופה, בזו אחר זו, להכיר רשמית ברצח העם הארמני. הלובי הארמני פעל בעיקר באמצעות גולים ארמנים, ניצולי רצח העם וצאצאיהם, שדרשו את ההכרה במדינות השונות אליהן גלו.

אורוגוואי הייתה המדינה הראשונה בה הוכר רשמית הג'נוסייד כבר בשנת 1965, וכן המדינה הראשונה מחוץ לארמניה בה הוקם מוזיאון מכובד לזכר הנספים. עשור לאחר מכן הכירה בו ממשלת קפריסין, זמן קצר לאחר הפלישה הטורקית למדינת האי וכיבוש חציו הצפוני. בעולם התייחסו לכך כאקט של התגרות בטורקיה ולא ראו את החשיבות האדירה, העומדת בפני עצמה, להכיר ברצח עם נוסף מלבד שואת היהודים. באותה העת השיח על רציחות עמים עדין לא היה קיים – לא בפוליטיקה, לא בתקשורת ואפילו לא באקדמיה.

הפגנת של חברי הקהילה הארמנית בירושלים מחוץ למשרד החוץ, בדרישה שישראל תכיר ברצח העם הארמני. אפריל 2016 (צילום: הדס פרוש/ פלאש90)

בסוף שנות ה-80, משהחלו ארמנים להפגין ולמחות בדרישה להכיר ברצח העם, הגבירה טורקיה את המאמצים למנוע זאת – הן בשדה הפוליטי-דיפלומטי והן באמצעות העלמת ראיות. על פי הפרופסור הטורקי האלי ברקטעי מאוניברסיטת סבנקי באיסטנבול, נגנבו מסמכים מהארכיון הנוגעים להשמדת הארמנים לראשונה ב- 1918, אך 'הצונאמי' של היעלמות המסמכים הגיע בשנות ה-80 ובשנות ה-90 של המאה הקודמת. על פי חוקר טורקי אחר בשם ארנט רוט, קטלוג הארכיון העות'מני הוחלף בסוף שנות ה-90 על מנת לטהרו ולהסתיר את גניזת המסמכים. בדצמבר 2011 הוצת הארכיון העתיק Institut d'Égypte בקהיר, בו נשמרו מסמכים עות'מנים המעידים על מעורבותה של ממשלת 'הטורקים הצעירים', ששלטה באימפריה העות'מנית, ברצח העם הארמני. לפני כשלוש שנים נחשף על ידי מקורות מצריים וטורקיים כי ממשלתו של ארדואן שילמה מיליון דולר למציתי הארכיון.

במחצית השניה של שנות ה-90, לאחר פירוק ברית המועצות, והכרזת העצמאות של ארמניה כמדינה ריבונית ועצמאית, החלו מדינות אירופאיות ודרום אמריקניות, כמו גם מדינות בתוך ארה"ב, להכיר רשמית ברצח העם הארמני. "מלבד טורקיה, שתי המדינות שהכי חשוב לנו, לארמנים, שיכירו ברצח העם שעברנו הן ארה"ב וישראל" כך אמרה ל'דבר' ג'ורג'ט אווקיאן ז"ל, מנהיגת הקהילה הארמנית בישראל.

כ-32 מדינות מכירות כיום ברצח העם הארמני, ביניהן מרבית המדינות ביבשת אמריקה, מרבית המדינות במערב אירופה ובמרכזה, יוון, רוסיה, פולין לוב וסוריה. לצד זאת במצרים, מקסיקו, אוקראינה, אוסטרליה, בריטניה, ישראל ואיראן מתרחשים מאבקים ציבוריים ארוכי שנים, אותם מובילים גופים רשמיים בתוך המדינות להכרה ברצח העם, אולם בגלל לחץ פוליטי של טורקיה ואזרביג'ן ההכרה טרם הושגה. באיראן למשל מכירה עיריית טהרן ברצח העם הארמני ומציינת אותו באופן רשמי, באוסטרליה מכירות ברצח העם שתי מדינות (אוסטרליה הדרומית וניו סאות' ווילס).

לאחר שנים בהן סייע משרד החוץ לטורקים לטשטש את מעורבותם ואחריותם על הטבח, בקיץ 2016 החליטה ועדת החינוך של הכנסת ברשותו של יעקוב מרגי להכיר ברצח העם הארמני. במאי 2018 אישרה מליאת הכנסת דיון והצבעה על הכרה רשמית של מדינת ישראל ברצח העם הארמני אולם לפני מועד ההצבעה החליטה הממשלה על' ריכוך' ההכרה מה שהוביל לביטול ההצבעה.

רצח העם הארמני

ב-22 באוגוסט 1939, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, נאם מנהיג גרמניה הנאצית אדולף היטלר בפני קצינים גרמנים. הוא דיבר על הפלישה המתקרבת לפולין, ודרש מהם אכזריות ללא רחמים: "להרוג ללא רחמים את כל הגברים, הנשים והילדים בני הגזע הפולני או דוברי השפה הפולנית". כהוכחה לכך שהדבר אפשרי, שאל אותם היטלר "מי מדבר היום על השמדת הארמנים?". כך, רק עשרים שנים לאחר שנרצחו מעל מיליון ארמנים על ידי האימפריה העות'מנית, הראה היטלר כי אם אף אחד לא זוכר פשע בסדר גודל כזה, ניתן להשמיד עמים נוספים. על אף שבנאום ההוא דיבר היטלר על הפולנים, את ההשמדה המאורגנת, המהירה והנרחבת ביותר בהיסטוריה האנושית ביצעו הנאצים כנגד שישה מיליון יהודים.

אשה ארמנית כורעת ליד ילד מת בשדה 1915-1919 צילום: מתוך ויקיפדיה

לרצח העם הארמני קדם תהליך אלים של דעיכת האימפריה העות'מאנית שהארמנים כמיעוט היו מנפגעיו העיקריים. בני העם הארמני חיו כמיעוט ברמת אנטוליה – ליבה של האימפריה העות'מנית בו מצויה טורקיה של ימינו. ב-1890 הם מנו כ-2.5 מיליון נפשות. בשונה מרוב האוכלוסיה באימפריה, שהייתה מוסלמית, הארמנים היו נוצרים. הטורקים הוסתו כנגד הארמנים והחלו לפגוע בהם עוד באותם הימים. לאחר הפגנות של הארמנים בנפת סאסון באוגוסט 1894 הגיבו מנהיגי האימפריה העות'מנית ביד קשה. חיילים נשלחו לטבוח במפגינים. דם ארמני נשפך ברחובות. הארמנים פנו לחבריהם בלונדון ובפאריס, ואלו דרשו לעצור את המהומות. הסולטן הבטיח להקים וועדת חקירה אלא שזו האשימה את הארמנים בפרוץ המהומות. הארמנים יצאו להפגנות ברחבי אנטוליה כנגד מסקנותיה הביזיוניות של וועדת החקירה וכנגד אוזלת היד של המעצמות. גם ההפגנות האלו הפכו למרחץ דמים. ייאוש גדול שרר בקרב העם הארמני באותם ימים. מעשי טבח כאלה לא היו זכורים להם. הייאוש גרר מיעוט קיצוני לפעול בכוח; במטרה להביא את סבלם לידיעת העולם, השתלטה מחתרת ארמנית על הבנק העות'מני באיסטנבול ב-26 באוגוסט 1896. תגובת הסולטן הייתה העלתה שוב את רף האכזריות. ארמנים נטבחו בקונסטנטינופול, בִיטְלִיס, דִיאַרְבֶקִיר, אֶרְזֶרוּם, הָרְפוּט, סִיוואַס, טָרְבַזוּן, וְוָאן. ידוע על מקרה אחד לפחות בו הסתירו יהודי קונסטנטינופול ארמנים בבתיהם כדי להציל את חייהם מפני הפורעים. המעצמות הסתפקו בגינויים. הטבח אמנם נפסק, אך מבצעיו לא נשפטו ולא נענשו. טבח זה נקרא לימים טבח חמידיאן על שם הסולטן. במעשי טבח אלו נרצחו כ-300,000 ארמנים ויותר מ-50,000 ילדים ארמנים התייתמו.

שתיקת העולם נוכח הפוגרומים התירה את הרסן; עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פתח הצבא הטורקי במתקפה נגד רוסיה, אך נחל מפלה. הארמנים שימשו כשעיר לעזאזל למפלה והואשמו בה. במקביל, עזיבתם של שגרירים רבים את האימפריה בעקבות המלחמה יצרה תנאים שאפשרו רצח המוני.

באביב 1909 סוכל באיסטנבול ניסיון הפיכה – תומכי הסולטן ניסו להחזיר את שלטונו האוטוקרטי שהוחלף זה מכבר בשלטון של מפלגת הטורקים הצעירים. לאחר שסוכל ניסיון ההפיכה גבר הזעם בקרב הטורקים הדתיים מהספר, שהתנגדו למפלגת הטורקים הצעירים ולסגנונה האירופאי. בנפת אָדֶנַה שבדרום טורקיה שפכו ההמונים הזועמים את כעסם כנגד הארמנים שסימלו גם הם את האופי האירופאי והקדמה הטכנולוגית. ברצף של פוגרומים ושחיטות הוצתו אלפי בתים, רכוש נבזז והכנסיות בעיר אָדֶנַה ובסביבותיה נהרסו. יותר מ-20,000 ארמנים נרצחו. הקהילה הארמנית באָדֶנַה הוחרבה. כל זה התרחש חודשים ספורים לאחר עלייתם לשלטון של הטורקים הצעירים, שהעניקו לארמנים אמנציפציה, שכללה זכות לשרת בצבא העות'מני וזכות להיבחר לפרלמנט בקונסטנטינופול. הטורקים הצעירים שעלו לשלטון בין היתר בזכות תמיכת הארמנים, הפנו להם את גבם.

ארמנים מוצעדים תחת משמר טורקי חמוש לכלא סמוך לעיר אלאזיג שבמזרח טורקיה, אפריל 1915. (מתוך ויקימדיה)

בוועידת הטורקים הצעירים שנערכה ב-1911 הוחלט על יישום תהליך עות'מאניזציה ברחבי האימפריה. המשמעות המעשית היתה החלת טיהור אתני של המיעוטים הנוצריים ברחבי האימפריה.

בליל ה-24 באפריל 1915 פרצה משטרת איסטנבול וכוחות הביטחון בכמה ערים מרכזיות נוספות לבתיהם של כ-300 ממנהיגי הקהילה הארמנית. אלה נתלו בכיכרות הערים. חודש לאחר מכן חוקק "חוק הגירוש הזמני" שהעניק לממשלה ולצבא את האפשרות לגרש כל מי שנחשד כ"איום". לאחר מכן ניתנה פקודה להוציא כ-250,000 צעירים ארמנים, שגויסו לצבע העות'מני, מהיחידות הלוחמות. אלה פורקו מנשקם, הועברו לפלוגות עבודה, ושם נרצחו בשיטתיות במהלך המלחמה. בתחילת יוני 1915 הוציאה הממשלה העות'ומאנית הוראה לגרש את כל האוכלוסיות הלא טורקיות שישבו לאורך קווי האספקה של הצבא הטורקי. בפועל כוונה ההוראה לארמנים ובוצעה גם באזורים שאינם על קווי האספקה. בחסות מלחמת העולם הראשונה, ועזיבתם של חלק ניכר מהדיפלומטים והקונסולים הזרים, נוצרה קרקע מאפשרת לביצוע השמדה. לטובת העניין, משרד המשפטים ומשרד הפנים הקימו ארגון מיליציות שהורכבו מפושעים ואסירים שקיבלו חנינה לטובת התפקיד. לאוכלוסייה הארמנית בערים ובכפרים השונים ניתנה התרעה קצרה לארוז רכוש מועט ולהתפנות. הגברים והנערים נטבחו בטרם יצאו השיירות לדרך. הנשים, הילדים והזקנים נידונו לצעדות ארוכות שכללו מעשי אונס, ביזה וטבח. שבטים פראים ואזרחים כורדים הוסתו לתקוף את השיירות. מעטים בלבד שרדו את המסע. השיירות כוונו למדבר הסורי שם נכלאו הנותרים במחנות סגורים, הורעבו למוות ומתו במחלות. בדומה לצעדות המוות שאירעו לקראת סוף מלחמת העולם השניה, כך צעדו במשך שבועות מאות אלפי ארמנים – נשים וגברים, ילדים וזקנים – בשיירות מאורגנות ללא מזון ומים. על פי ההערכות בדרך נאנסו, הוכו ונרצחו אלפים מדי יום. "הדרכים זרועות בגופות של מגורשים, ואלה ששורדים נגזר עליהם מוות ודאי. זוהי תוכנית להשמיד את כל העם הארמני", דיווח "ניו יורק טיימס" באוגוסט 1918. בערים הסמוכות לחוף הים השחור הועלו ארמנים על סירות שהוטבעו בלב הים. חלק מהשיירות הופנו למסילות ברזל עליהם נמחצו בידי רכבות. אדריכלי מבצע החיסול היו ראשי מפלגת 'הטורקים הצעירים', טאלט פאשה, אנואר פאשה וכאמל פאשה. הם הורו, פקדו, פיקחו ועקבו אחר ביצוע התכניות. בארגון המבצע לקחו חלק פקידים רבים, בכירים וזוטרים כאחד. היה זה רצח העם הראשון שהתבצע בקנה מידה שכזה, באמצעות טכנולוגיה מודרנית. לפי הדוחות של השלטון העות'מני "נעלמו" בין השנים 1915-117 יותר ממיליון אזרחים ארמנים מהאימפריה. בשנים הבאות ולמעשה עד שנת 1924 המשיכו להיערך פוגרומים נגד ארמנים ובמיוחד בערים הגדולות איסטנבול, אנקרה ואיזמיר – ערים בהם נותרו ארמנים רבים גם לאחר פקודת הגרוש. בתקופת הזמן הזו ובמקביל לרצח הארמנים נערכו שני רצחי עמים נוספים באימפריה העות'מנית כנגד המיעוטים האשורים והיוונים. למעשה רצח העם הארמני היה חלק מהפיכתה של רמת אנטוליה (טורקיה של ימינו) לארץ נטולת נוצרים.