מושאי תשוקה מגיעים עם תג מחיר. רק לדברים רעים, כמו פסולת רעילה, יש מחיר שלילי, השווה בערכו לסכום שיש לשלם למי שמוכן להעלים אותה. האם זה אומר שריבית שלילית מגלמת תפיסה חדשה של כסף – שמדובר במשהו ש"התקלקל"?

בכלכלות שוק, כסף הוא המדד לערכן של סחורות ושרותים. שיעור הריבית הוא המחיר של מודד זה – הכסף עצמו. כשהמחיר עומד על אפס, לא משנה אם הכסף נשמר מתחת למזרן או ניתן כהלוואה, כי אין כל עלות להחזקת מזומן או הלוואתו לאחר.

אך איך יכול מחיר הכסף – שאחרי הכל מסובב את העולם, או כפי שאמר זאת קרל מרקס "היפוכן וחילופן של כל התכונות הטבעיות והאנושיות" – לעמוד על אפס? ואיך אפשרי בכלל שהוא יהפוך אי פעם לשלילי, כפי שקורה היום בחלקים ניכרים של הכלכלה העולמית, כשהאנשים העשירים ביותר בעולם "משחדים" ממשלות ללוות מהם למעלה מ-5.5 טריליון דולר?

הבנקים המרכזיים, שלא חזו מעולם את הדיפלציה הגדולה, עסוקים עכשיו בחיפוש אחרי מוצא דרך מודלים כלכליים ואקונומטריים שיוכלו להסביר אותה, אם לא להצביע על פתרונות אפשריים

התשובה יכולה להיות רק מהסוג שכלכלנים מתעבים: פילוסופית, פוליטית, ולפיכך בלתי ניתנת לצמצום לכדי הסבר פוזיטיביסטי. במילים אחרות, התשובה חייבת להתייחס למהות של הכסף.

בשוק של איכרים, מוכרים שנשארו ברשותם הרבה תפוחי אדמה שלא הצליחו למכור מתחילים להוריד את מחירם עד שהם מגיעים לרמה (ייתכן שנמוכה מאוד, אך עדיין חיובית) בה נקנים כל תפוחי האדמה. לעומת זאת, מאז המשבר הפיננסי ב-2008, בכל פעם שמחיר הכסף ירד, צנח גם הביקוש לו וקופות החיסכון תופחות. ניתן לומר בבירור, אם כך, שכסף הוא לא כמו תפוחי אדמה או כל "דבר" מוגדר היטב אחר.

כדי להבין איך יכול הכסף להיות "הטוב העליון" בחברות שלנו בזמן שיש לו מחיר שלילי, טוב להתחיל בהכרה שבניגוד לתפוחי אדמה, לכסף אין כל ערך מהותי, פנימי, משל עצמו. הערך השימושי שלו בא ממה שהמחזיק בו יכול לגרום לאחרים לעשות. כסף, אם לשאול את הגדרתו של לנין לפוליטיקה, הוא הסיפור של "מי עושה מה למי".

דמיין לעצמך שאתה יזם עם כסף בבנק, או שיש בנק שמשתוקק להלוות סכומי כסף נכבדים שיושקעו בעסק שלך. אתה מעביר לילות שלמים בלי שינה, תוהה האם עליך להשקיע במוצר חדש – כלומר, האם עליך לנצל את הגישה שניתנה לך לכסף כדי לגרום למגוון של אנשים לעבוד בשבילך. בדיפלציה הגדולה של ימינו, מה שמדאיג אותך יותר מהכל הוא כוח הקנייה ומצב הרוח העתידי של הלקוחות שלך. האם יהיה ביכולתם, או ברצונם, לקנות את המוצר החדש במחיר גבוה מספיק ובכמויות גדולות מספיק?

ונניח שאתה מדליק, מחוסר שינה, את הרדיו והטלוויזיה ושומע שיו"ר הפדרל ריזרב של ארה"ב, ג'נט ילן, ונשיא הבנק המרכזי האירופי, מריו דראגי, שוקלים להפחית עוד יותר את שיעורי הריבית. האם תשמח על האפשרות שעלויות המימון שלך יצטמצמו? האם יהיה לך תמריץ להשקיע את הכסף שלך עצמך, כעת כשהוא מרוויח ריבית נמוכה ואולי אפילו שלילית?

לא ולא. סביר להניח שתזדעק: "אלוהים אדירים! אם ג'נט ומריו שוקלים עוד קיצוץ בשיעור הריבית, יש להם בטח סיבה טובה להניח שהביקוש לכסף יישאר נמוך!" כך שתחליט לנטוש את תכניות ההשקעות החדשות שלך. "עדיף ללוות כסף כמעט ללא עלות" תחשוב לעצמך, "ולקנות בחזרה עוד כמה מניות בחברה שלי, להעלות את מחירן, להרוויח קצת בבורסה, ולשמור את הרווחים ליום סגרירי, שיגיע ודאי בקרוב".

כך קורה שמחיר הכסף צונח, גם כשאספקתו פורחת. הבנקים המרכזיים, שלא חזו מעולם את הדיפלציה הגדולה, עסוקים עכשיו בחיפוש אחרי מוצא דרך מודלים כלכליים ואקונומטריים שיוכלו להסביר אותה, אם לא להצביע על פתרונות אפשריים. בחוסר הרצון שלהם לפקפק בדּוֹגְמָה הפוליטית לפיה בנקים מרכזיים צריכים להיות א-פוליטיים, הם מסרבים לחשוב על כסף כמשהו שהוא יותר מ"דבר". וכך הם ממשיכים לחפש תיקון טכנוקרטי לבעיה שזועקת לפיתרון פוליטי נבון פילוסופית.

זה חיפוש חסר טעם. מרגע שמחיר הכסף (שיעור הריבית) הגיע לנקודת האפס, בנקים מרכזיים ניסו לקנות ערימות של חוב ציבורי פרטי מבנקים מסחריים כדי לתת להם תמריץ להלוות בצורה חופשית. הבנק המרכזי האירופי הרחיק לכת ושילם לבנקים כדי שילוו לעסקים, ובאותו הזמן העניש אותם על שלא הילוו (דרך שיעורי ריבית שליליים על יתרות עודפות).

אך בנקאים ועסקים, שראו צעדים אלו כתגובה נואשת לנבואה דפלציונית שהגשימה את עצמה, הפסיקו להשקיע בכלל, בזמן שהשתמשו בכסף של הבנק המרכזי כדי לנפח את המחיר של נכסיהם (מניות, יצירות אומנות, נדל"ן וכן הלאה). כל זה לא עשה דבר במלחמה נגד הדיפלציה הגדול; זה רק עשה את העשירים לעשירים יותר, תוצאה שמשום מה חיזקה את האמונה של אנשי הבנקים המרכזיים בעצמאות של המוסדות שלהם.

לכסף אין כל ערך מהותי, פנימי, משל עצמו. הערך השימושי שלו בא ממה שהמחזיק בו יכול לגרום לאחרים לעשות. כסף, אם לשאול את הגדרתו של לנין לפוליטיקה, הוא הסיפור של "מי עושה מה למי"

למרבה המזל, לא כל הבנקים המרכזיים חסרים את היכולת להתמודד בצורה יצירתית עם הדיפלציה הגדולה. אנדי האלדיין, הכלכלן הראשי בבנק אנגליה, היה אמיץ מספיק בשביל להציע שכל הכסף יהפוך להיות דיגיטלי, מה שיאפשר להטיל על כולנו  שיעור ריבית שלילי בזמן אמת, ובכך להכריח אותנו להוציא כסף בבת אחת. ג'ון ויליאמס, נשיא ומנכ"ל הפדרל ריזרב של סן פרנסיסקו, טען לאחרונה שניתן לנצח את הדיפלציה הגדולה רק אם תוקפים בו זמנית את רמת המחירים וההכנסה הלאומית הנומינלית – גישה דומה לזו של הניו דיל, הכוללת פעולה משותפת של הפדרל ריזרב והממשלה.

מה שמפריד את האנשים האלה מהעדר של הבנקים המרכזיים היא המוכנות שלהם לנטוש את המיתוס של מדיניות מוניטרית עצמאית, לקבל את העובדה שכסף הוא הסחורה הפוליטית ביותר, לאתגר את קדושת המזומן ולהודות שניצחון על הדיפלציה הגדולה מחייב סדר יום של מדיניות פרוגרסיבית.

סימון וייל (פילוסופית והוגה דתית יהודיה צרפתייה, פעילה חברתית, מורה לפילוסופיה, ופעילת מחתרת במלחמת העולם השנייה, ד.ר.), אמרה פעם כי "אם אתה רוצה לדעת מה אופיו האמתי של מישהו, שים לב איך הוא מתנהג כשהוא מפסיד כסף". באופן דומה, אם ברצוננו לדעת מה האופי האמתי של החברות בהן אנחנו חיים, עלינו לשים לב איך הן מגיבות לשיעורי ריבית שליליים.

יאניס וארופאקיס, שר האוצר של יוון לשעבר, הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת אתונה.

פורסם במקור ב-Project Syndicate