דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שני כ"ה בכסלו תשפ"ב 29.11.21
27°תל אביב
  • 25°ירושלים
  • 27°תל אביב
  • 26°חיפה
  • 26°אשדוד
  • 30°באר שבע
  • 31°אילת
  • 28°טבריה
  • 22°צפת
  • 28°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מגזין דבר

פרידה / "לא רוצה לשמש כרקע": חייו ויצירתו של דני קרוון

דני קרוון. ותר מכל נאבק קרוון למען שמירה על כבוד האדם באשר הוא (צילום: מיכאל יעקובסון)

מהגנים התל אביביים שעיצב אביו, דרך תבליט "שאי שלום ירושלים" באולם הכנסת ועד לפיסול הסביבתי ברחבי העולם | האדריכל מיכאל יעקובסון נפרד מהאמן הגדול שהלך בסוף השבוע שעבר לעולמו בגיל 90

מיכאל יעקובסון
מיכאל יעקובסון
אדריכל וכותב אורח
צרו קשר עם המערכת:

אולי יותר מכל אמן ישראלי אחר, דני קרוון היה מקושר בממסד ותלוי בזרועותיו הרבות. אלא שקרוון, מבכירי הפסלים בארץ וחתן פרס ישראל שנפטר בסוף השבוע שעבר בגיל 90 כשהוא מותיר אחריו את חווה רעייתו ושלוש בנותיו, תמר, נועה ויעל, מעולם לא שקע בחיבוק הממסדי.

דני קרוון. מעולם לא שקע בחיבוק הממסדי (צילום: מיכאל יעקובסון)

דני קרוון. מעולם לא שקע בחיבוק הממסדי (צילום: מיכאל יעקובסון)

 

במאבקים הרבים שבהם היה מעורב, ואת חלקם אף הוביל ללא היסוס, הוא התבטא לא פעם בחריפות וחיצי ביקורתו הופנו לרוב דווקא נגד גופים ממסדיים. גופים שפגעו לתפיסתו מעת לעת בערכים שהנחו אותו. יותר מכל נאבק קרוון למען שמירה על כבוד האדם באשר הוא, ויחד עם זאת למען המורשת הלאומית והתרבותית. נראה שעם השנים שש יותר ויותר להיאבק ולהתלהם. "זה מה שמחזיק אותי", הסביר לי בחיוך לפני שנים אחדות.

האיש שצבע את תל אביב בירוק

קרוון נולד ב-1930 בתל אביב, העיר בה חי ובה גם פעל במשך תשעה עשורים. הוא לא החליף את עיר הולדתו כפי שלא החליף את חליפת הג'ינס האחידה אותה נהג ללבוש. כדי להבין את גישתו של קרוון האמן, יש להבין את הסביבה בה צמח ואת הדמויות שהקיפו אותו. אביו, אברהם קרוון, שימש בתפקיד הגנן העירוני, ובמסגרת זו היה מעורב בטיפוח השדרות העירוניות כמו גם בתכנון הגנים המרכזיים בעיר. "גן העצמאות" ו"גן יעקב" הם דוגמה לדיאלוג מעורר ההשראה בין העיר ובין הטבע, שיצר קרוון האב באמצעים הפשוטים שעמדו לרשותו. בגן העצמאות חיבר את העיר עם נוף הים התיכון ובגן יעקב עם עצי השקמים העתיקים.

"האיש שצבע את תל אביב בירוק זה אבא שלי", היה מספר קרוון בגאווה. לאחר פטירתו של אביו פעל למען קריאת אחת הגינות בעיר על שמו. הגינה מצויה ברחוב צבי הרמן שפירא, בו עמד בעבר בית הוריו של קרוון, שבמקומו ניצב כיום בית דירות בו שוכנים דירת מגוריו והסטודיו שבו פעל. בהמשך פעל קרוון לחדש חלק מהמורשת שהותיר אביו – כמו בריכת הנוי בצורת שלולית בשדרות רוטשילד.

גן העצמאות בתל אביב. "חיבר את העיר עם נוף הים התיכון" (צילום: מיכאל יעקובסון)

הוא פעל גם לקידום התערוכה "ברשות הרבים" (אוצרות: יעל מוריה וסיגל ברניר) שהוצגה ב-2003 בביתן הלנה רובינשטיין והיתה תערוכת מחווה לפועלו של אביו. "בשבתות, אבא היה לוקח אותי ואת אחותי נעמי לבקר בגנים שעבד בבנייתם", סיפר במאמר הפותח שהופיע בקטלוג התערוכה. "הוא היה מושיב אותנו שם על הקירות התומכים שבנה מאבני כורכר, כשסביבנו המדרגות והטרסות, שמעליהן ערוגות פרחים".

עיצוב הנוף זרם אם כן בעורקיו של קרוון כבר מינקות. בהמשך היה אדריכל הנוף צבי דקל לחברו הקרוב ולשותפו בשורה ארוכה של עבודות. קרוון כאמן היה רגיש ביותר לעמדותיהם של אדריכלי הנוף, כמו גם לחוויה של "המשתמשים", דבר שסייע לו ליצור את הפסלים הסביבתיים שהפכו לעיקר עבודתו בהמשך דרכו המקצועית.

להשתחרר מקירות הגלריה

כנער החל ללמוד ציור. תחילה אצל הציירים אהרן אבני, יחזקאל שטרייכמן, אביגדור סטימצקי ומרסל ינקו. בהמשך פנה ללימודים בבצלאל (אצל מרדכי ארדון) שבירושלים, בפירנצה ובפריס, שם נחשף לאמנות מונומנטאלית ולטכניקות שאפשרו לו להשתחרר מהאמנות המסורתית ולפעול בקנה מידה רחב, מחוץ לכותלי הגלריות והמוזיאונים.

בעיצומה של מלחמת העצמאות ייסד עם חבריו את קיבוץ הראל שבשפלה. אביו אף הצטרף לעלייה על הקרקע וסייע לחברים הצעירים בתכנון הנקודה החדשה. "אין לי ספק שהייתה זו אחת התקופות היפות בחיי, ואני חב לה את שיש לי ואת שאני", טען בזקנותו.

חיתוך לינול מאת דני קרוון, 1955, מתוך הקטלוג "ריאליזם חברתי בשנות ה-50". "אחווה יש כאן אך לא שוויון" (באדיבות עטרה איתן ואריאל ורהפטיג)

באותה תקופה עסק קרוון בעיקר בציור ורישום ויצר גם הדפסים. באחד מהם (שהוצג עשרות שנים מאוחר יותר, ב-1989, בקטלוג "ריאליזם חברתי בשנות ה-50" שפורסם לצד התערוכה שאצרה גילה בלס במוזיאון חיפה לאמנות) מופיעה סצנה אופטימית (כמו מרבית עבודותיו) שבה חשף את כמיהתו לשלום, רעות ואחווה. בעבודה זו מופיע מפגש בשדה, שברקע מציצים בתי כפר ערבי. בחזית מוצגת דמותו של צעיר ישראלי הלוחצת את ידו של ערבי. ככל הנראה הקיבוצניק בא להכיר ולבקר את שכנו.

אחווה יש כאן אך לא שוויון: בעוד שפניו של הבחור הישראלי גלויות ומפורטות, בחר קרוון להציג את דמותו של הערבי כשפניו מושחרות, לבוש בגדים מסורתיים והוא נמוך משכנו הטמיר ויפה הבלורית. בנוסף, צמוד לערבי חמור שצבעו שחור כצבע פניו של בעליו (ומכאן אולי שאחד הם), והוא משתחווה ומשפיל ראשו לעומת האדון החדש של הארץ. ב-1955 עזב את הקיבוץ.

דגמי פסלים סביבתיים בסטודיו של קרוון. "להשתחרר מהאמנות המסורתית ולפעול בקנה מידה רחב" (צילום: מיכאל יעקובסון)

באותה עת כבר גיבש קרוון את שאיפתו ליצור אמנות במרחב הציבורי, אך יותר משביקש להשתחרר מהקירות הסוגרים של הגלריות והמוזיאונים, ביקש ליצור סביבות, ליצור מקום. כמו אמנים נוספים בני דורו ובהם רודא ריילינגר, בוקי שוורץ, דוד שריר ויגאל תומרקין, פנה גם קרוון לעצב במות לתיאטרון. עוד בשירותו הצבאי עיצב את הבמה עבור להקת הנח"ל, ובהמשך עיצב את הבמה עבור התיאטראות הגדולים למחזות ומופעים כמו "כנרת כנרת" (1961), "גן הדובדבנים" (1966) ו"איש חסיד היה" (1968), כמו גם ללהקות המחול ענבל ובת-שבע בתל אביב ובעבור הכוריאוגרפית מרתה גרהם בניו יורק. בכך צעד פסיעה נוספת ביצירתו הרב-תחומית והתלת-ממדית.

פיסול למקום

הצלחה גדולה ראשונה רשם קרוון ב-1960, לאחר שהאדריכל יעקב רכטר הזמין אותו לעצב בבניין בבית המשפט החדש בתל אביב תבליטים בבטון חשוף, שעטפו את פיר המעליות שבאולם המבואה (זמן קצר לפני כן התנשא בטכניקה זו לראשונה, כשעיצב תבליט בטון גדול ומורכב בבניין מעונות הסטודנטים שבמכון ויצמן למדע ברחובות).

תבליט הבטון הראשון שיצר קרוון במעונות הסטודנטים במכון ויצמן ברחובות (צילום: מיכאל יעקובסון)

"אני הצעתי לו (לרכטר, מ"י) לפרוץ את המסגרת שקבע עבורי", סיפר קרוון לימים במאמר שפרסם בספר-קטלוג "שירת הבטון" (מוזיאון ארץ-ישראל, 2009), "כך נוצרו עשרות תבליטים – פיסול סביבתי שעובר דרך הבניין כולו, פיסול למקום".

קטע מהתבליט של קרוון באולם המבוא של בית המשפט בתל אביב. "פיסול סביבתי שעובר דרך הבניין כולו" (צילום: ויקיפדיה)

בחצר הפנימית של בית המשפט המשיך קרוון את יצירתו, בהתנסות ראשונה בפיסול סביבתי תלת-ממדי. זו גם היתה הזדמנות עבורו לשתף פעולה עם אביו ולהיעזר בו בבחירת הצמחייה המתאימה לחצר (בהמשך סייע לו אביו גם בבחירת האבן לקיר המליאה בכנסת ובבחירת הצמחייה המדברית המתאימה לאנדרטת הנגב). כיום החצר מוזנחת וחרבה, אבל מכלול התבליטים באולמות, והפיסול שיצר בחצר, מהווים השלמה מרהיבה ליצירה האדריכלית. יחד, הם מעניקים למבקרים הרבים שפוקדים את המקום רובד חווייתי נוסף, במידה והם שמים לב לסביבה העוטפת אותם בדרכם למשפט. "מכאן היתה הדרך לאנדרטת חטיבת הנגב מובנת וברורה", ציין לימים.

שנות ה-60 היו במובנים רבים תקופת השיא של החברה והתרבות בישראל. אלה היו גם השנים שבהן הצליח קרוון לפרוץ לתודעה ולקבע את מעמדו כאמן ייחודי. תחנה משמעותית בהתפתחותו היתה כשמעצבת הפנים דורה גד הזמינה ממנו את עיצוב הקיר המרכזי באולם המליאה שבמשכן הכנסת.

טקס קבלת הפנים והשבעת אמונים לנשיא העשירי של מדינת ישראל ראובן ריבלין באולם מליאת הכנסת. ברקע: הקיר שעיצב קרוון (צילום: קובי גדעון, 2014)

את העבודה "שאי שלום ירושלים" יצר קרוון כקיר אבן מונומנטאלי, המורכב ממערך של צורות גאומטריות שאותן ניתן לפרש כנופה של הארץ, טופוגרפיה של עומק והבלטה שאותם הדגיש באמצעות משחקי אור וצל. גד הזמינה את קרוון לשלב את יצירותיו גם במלונות הילטון בתל  אביב ובירושלים ובאוניה "שלום", שאותם עיצבה. לימים גמל לה קרוון כשפעל לגיוס כספים לתערוכה הרטרוספקטיבית שנערכה לכבודה בביתן הלנה רובינשטיין.

"יצירת האמנות הציבורית הראשונה במעלה בישראל", כינתה האוצרת וחוקרת האמנות עדי אנגלמן את "שאי שלום ירושלים", הודות לחשיפתה העצומה בכל דיון שמתקיים באולם הכנסת, לב המנגנון הדמוקרטי בישראל.

כאן, כנראה לראשונה, יצא שקרוון נגד המוסד שהזמין ממנו את עבודה. "בתום הקמת הקיר", מספרת אנגלמן במאמר "במקום זה מוטב שלא לעשות דבר" המוקדש ליצירה, "ביקש קרוון לחקוק את שמות הבנאים והסתתים שעבדו אתו לצד שמו שלו, אך מזמיני העבודה סירבו לכך. במחאה, ולאות הזדהות עם שותפיו ליצירה, החליט האמן לוותר גם על חקיקת שמו ושם היצירה".

אני לא מבין איך עשיתי את אנדרטת הנגב

למרות היצירות הבולטות בבית המשפט שבמרכז תל אביב ובבית המחוקקים בבירת ישראל, העבודה שנחשבת להישגו המשמעותי ביותר של קרוון נוצרה בשוליה המרוחקים של עיר מאובקת בלב המדבר. אתר ההנצחה לחללי חטיבת הנגב (1968-1962) הוא שהביא לו את עיקר פרסומו הבינלאומי באותו עשור. "אני עד היום לא מבין איך עשיתי את אנדרטת הנגב", סיפר לימים בטקסט שהופיע בקטלוג "מנעד זמנים" (2014). "אני רציתי לעשות מקום שאנשים יאהבו לבוא אליו, שיהיה להם מה לעשות בו, שיקרה בו משהו".

קרוון בן ה-35 לצד דגם של אנדרטת חטיבת הנגב, אנדרטת חטיבת הנגב. "פסל שמעורר אצל המבקרים את כל החושים" (צילום: סטודיו דני קרוון, מיכאל יעקובסון)

האנדרטה לחטיבת הנגב. "רציתי לעשות מקום שאנשים יאהבו לבוא אליו" (צילום: מיכאל יעקובסון)

האנדרטה לחטיבת הנגב. "אין מטרה לפאר גיבורים" (צילום: מיכאל יעקובסון)

את נופי המדבר הטבעיים (גבעות וואדיות) והאנושיים (אוהל, מגדל ובונקר) הפשיט קרוון, ויצר מהם פסל משחק מבטון חשוף. פסל שמעורר אצל המבקרים את כל החושים. כוחות הטבע, הרוח, השמש והמים, משתלבים בגופים השונים מהם מורכב הפסל, שאליהם המבקרים מוזמנים להיכנס ולטפס באופן פעיל. "באנדרטת הנגב אין דגש על עניין הזיכרון ואין מטרה לפאר גיבורים", סיפר בשיחה שערכתי עמו, "אלא יש שמות ואור שחודר ומאיר באופן מקרי אחדים מהשמות".

למעשה, באתר ההנצחה לחללי חטיבת הנגב גיבש קרוון את שפתו הפיסולית. את אותה שפה קרוונית ניתן למצוא בעבודותיו הבאות כמו "כיכר לבנה" (1988) ו"כיכר התזמורת" (2013) בתל אביב, "שעון שמש 1980" (1980) בגבעת רם בירושלים וב"אוהל" (1991) במרכז הרפואי שיבא ברמת גן.

האנדרטה לחטיבת הנגב. "המבקרים מוזמנים להיכנס ולטפס באופן פעיל" (צילום: מיכאל יעקובסון)

האנדרטה לחטיבת הנגב. "יש שמות ואור שחודר ומאיר באופן מקרי אחדים מהשמות" (צילום: מיכאל יעקובסון)

האנדרטה לחטיבת הנגב. "את נופי המדבר הפשיט קרוון, ויצר מהם פסל משחק מבטון חשוף" (צילום: מיכאל יעקובסון)

אחרי קרוון ובמקביל אליו יצרו גם אמנים אחרים פסלים סביבתיים מבטון. הבולטים בהם היו יגאל תומרקין ועזרא אוריון. תומרקין, שהשלים את הקמת פסלו "מצפור" (1968) בקצה טיילת מואב בערד מעט לפני שהושלם אתר ההנצחה לחטיבת הנגב, הזדרז לטעון כי הוא הראשון שיצר פסל סביבתי בישראל. טענה זו הובילה למאבק ממושך ורווי יצרים בין השניים. "הוא טען שאני העתקתי אותו", התאונן קרוון גם עשרות שנים אחרי שאותה טענה נפלטה לראשונה אל אוויר העולם, "זה כמו שאני אגיד שהמצרים העתיקו את הפירמידות ממני".

ב-1976 נבחר קרוון לייצג את ישראל בביאנלה לאמנות בוונציה. שנה לאחר מכן השתתף בתערוכה "דוקומנטה 6" שנערכה בקאסל וכן יצר עבודה גדולה ושאפתנית בפירנצה שבה גם עשה שימוש בקרני לייזר שריחפו מעל לעיר העתיקה. באותה שנה זכה בפרס ישראל.

חידש בארץ, הצליח בעולם

קרוון הצליח לחדש וליצור בכל רחבי הארץ. במרכזי ערים ובפריפריה הקרובה והמרוחקת; בגינות ציבוריות; מוסדות חינוך ואקדמיה; בתי מלון; בתי משפט; בתי משרדים; סניפי בנק; מרכזים רפואיים ומבני שלטון. הוא ככל הנראה האמן הישראלי שזכה להצלחה הגדולה ביותר בעולם. ניתן למצוא עבודות שיצר במדינות כמו יפן, ספרד, גרמניה וצרפת.

מבין העבודות שבנה מחוץ לישראל הוא היה גאה במיוחד בפסל הסביבתי שיצר כמחווה לוולטר בנימין בפורטבו שבספרד (1994). בעבודה זו, בה ביקש להמחיש את אובדן התקווה שחש בנימין באותה עת שבה נמלט מהנאצים ובגללה ככל הנראה גם סיים את חייו, ניתנה לו הזדמנות נדירה לבחור את האתר בו יוקם הפסל (לרוב היתה זו החלטה של המזמין). וכך בקצה המצוק המשקיף אל הים, באזור שבו סיים את חייו הפילוסוף היהודי-גרמני, יצר קרוון את אחת מעבודותיו המקוריות והמרגשות.

אתר ההנצחה לוולטר בנימין בפורטבו, ספרד. "להמחיש את אובדן התקווה" (צילום: נוסטריקס, ויקיפדיה)

אתר ההנצחה לשואת הצוענים סמוך לבניין הרייכסטאג בברלין, גרמניה. עבודה מאוחרת שהיתה קרובה לליבו (צילום: מיכאל יעקובסון)

עבודות נוספות שיצר והעריך במיוחד היו Axe Majeur – יצירה שאפתנית הנמתחת לאורך קרוב ל-3.5 קילומטרים, עליה החל לעבוד ב-1980 ולאורך השנים המשיך ופיתח בשלבים. עבודה מאוחרת נוספת שהיתה קרובה לליבו ושאותה השלים ב-2012, היתה אתר הנצחה לצוענים שנרצחו בשואה ואותה הקים בברלין בסמיכות לרייכסטאג, בניין הפרלמנט הגרמני. בשנים האחרונות קידם את הקמתו של אתר הנצחה לחסידי אומות העולם הפולנים בוורשה, אך עבודה זו טרם מומשה.

מדברים על ירושלים אבל לא באים לאנדרטת הראל

לאחרונה תכנן קרוון לעצב כיכר בשכונה חדשה באופקים, אלא שהעירייה לא מצאה עניין ברעיון שאותו הגיש עם האדריכלים דן ואילנה אלרוד, והפרויקט נדחה. לפני חודשים אחדים עוד הספיק להציג תערוכה בגלריה לאמנות שבקמפוס "גבעת חביבה" (אוצרות: ענת לידרור ונועה קרוון כהן). בין השאר הוא הציב בחצר הגלריה שתי עבודות שנותרו באתר – האחת היא הפסל "עצי הזית יהיו גבולותינו" המורכב מעץ זית לו הרכיב בסיס של מראה. הפסל השני שמו "פרדס", והוא מורכב מ-16 עצי תפוז שנשתלו בחביות כחולות.

הפסל "עצי הזית יהיו גבולותינו" בגבעת חביבה (צילום: מיכאל יעקובסון)

עבודת הפיסול הסביבתי המשמעותית האחרונה שיצר היתה אתר הנצחה לחללי חטיבת הראל (2014), אותה הקים במשותף עם אדריכל הנוף צבי דקל בשוליים של גן סאקר בירושלים. יצירה זו כוללת חצר התייחדות המוקפת בשביל עגול המטפס והופך לתצפית מרהיבה על נופה של העיר. היצירה הזו גרמה לו לתסכול רב.

האנדרטה לחללי חטיבת הראל בגן סאקר בירושלים (צילום: מיכאל יעקובסון)

האנדרטה לחללי חטיבת הראל בגן סאקר בירושלים. ההתעלמות התקשורתית והתעלמות ההנהגה הישראלית לא נתנו לו מנוח (צילום: מיכאל יעקובסון)

האנדרטה לחללי חטיבת הראל בגן סאקר בירושלים. חצר התייחדות המוקפת בשביל עגול המטפס והופך לתצפית מרהיבה על נופה של העיר (צילום: מיכאל יעקובסון)

דגם של אתר ההנצחה לחללי חטיבת הראל שאותו יצר קרוון במשותף עם אדריכל הנוף צבי דקל בגן סאקר בירושלים. עבודתו הגדולה האחרונה בארץ (צילום: מיכאל יעקובסון)

ההתעלמות התקשורתית מהאתר החדש, והתעלמות ההנהגה הישראלית שנמנעה לדבריו מלבקר בו, לא נתנו לו מנוח. הוא ראה בכך צעד נוסף בדעיכתה של החברה הישראלית. "נתניהו ובנט מדברים על ירושלים ועל החשיבות שלה", הוא אמר, "אבל אף אחד מהם לא בא לאנדרטת הראל, כרע ברך ואמר אל מול כל אותם שמות שחקוקים בקיר 'אתם מסרתם את חייכם'".

קרוון זעם על הזנחת עבודותיו, הן מצד עבריינים שחיבלו בהן והן מצד הרשויות שהתחייבו להפעיל את כל חלקי הפסלים ולא עמדו במילתם, ולדוגמה סגרו מגדלים בפני מבקרים מתוך חשש שיהיו כאלה שיטפסו ויתאבדו.

כיכר התזמורת מול היכל התרבות בתל אביב. עיצב בהזמנת העירייה ופעל בנחרצות נגד אותה עירייה (צילום: מיכאל יעקובסון)

אחד מהמאבקים המשמעותיים האחרונים שבהם היה מעורב היה ניסיון למנוע שינויים מפליגים בעיצובו הפנימי של "היכל התרבות" בתל אביב, ובכך לפגוע בייחודו של האולם גם ברמה התפקודית. קרוון, שעיצב בהזמנת העירייה את "כיכר התזמורת" שבחזית הבניין, פעל במקביל בנחרצות ובהתמדה נגד אותה עירייה.

לא חושב שאמנות יכולה להשפיע

בעת פעולות הממשלה לגירוש מבקשי המקלט האפריקאים ב-2018, קרוון לא נותר אילם והזדרז לפעול. "חתמתי והחתמתי יותר מארבעים זוכי פרס ישראל על מודעה שתפורסם בתקשורת", סיפר בהתלהבות בשיחה שערכתי עמו בשעתו. "זה מעשה שלא ייעשה. לא להאמין שיהודים עושים דבר כזה. בזמן הספר הלבן המשפחה של אמא שלי שיכלה עוד לבוא ארצה, הבריטים לא הסכימו לתת להם סרטיפיקט. הבריטים מנעו מיהודים להינצל. אם הם ייקחו אוטובוסים כדי לקחת אותם לשדה התעופה, צריך לשכב על הכבישים. אני מוכן לשכב על הכביש ולא לתת לאוטובוסים לעבור".

היצירה "שעון שמש 1980" בגבעת רם בירושלים. "אני עושה עבודה כשמזמינים ממני" (צילום: מיכאל יעקובסון)

כששוחחנו לאחר שהשלים את האנדרטה לחללי חטיבת הראל, אמר לי קרוון שהוא לא רוצה לעבוד יותר בישראל בגלל התנהלות הממסד והתקשורת שמתעלמת. חמש שנים לאחר מכן, ב-2019, שאלתי אותו אם הוא עדיין עומד מאחורי ההחלטה הזו. "אני עושה עבודה כשמזמינים ממני", ענה. "אז אתה צריך לשאול אם הזמינו וסירבתי. אבל אם היו מזמינים ממני קיר בכנסת אז הייתי מסרב, כי זו הכנסת והממשלה האיומות ביותר שהיו במדינה, הם מדרדרים אותנו לאבדון ואני לא רוצה לשמש להם כרקע".

"אולי האמנות שלך תהיה שם ותוכל להשפיע", הקשיתי. "אני לא חושב שאמנות יכולה להשפיע", הוא ענה.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
תגובות

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!