עשר מחברות קבוצת נחל"ה (נשים חרדיות לדיור הציבורי, ד.ט), קבוצת נשים חרדיות מירושלים שנאבקות למען דיור ציבורי עבור המגזר שלהן, מתאספות מחוץ למתנ"ס בשכונת שמואל הנביא במרכז ירושלים למפגש השבועי. "לא נותנים לנו להתיישב בפנים" אומרת מרים דוד (36), ממנהיגות הקבוצה. "ככה זה, שום דבר לא הולך בקלות בדיור הציבורי".

ישיבה של קבוצת נחל"ה בשכונת שמואל הנביא בירושלים (צילום: דוד טברסקי)

במציאות של מחירי דיור מאמירים, משבר הדיור הציבורי בארץ הוא אחת הסוגיות החברתיות הדחופות והכאובות ביותר. "הקואליציה לדיור ציבורי" מנסה להחזיר את הנושא המוזנח הזה לכותרות. בהפגנה שקיימו ארגוני הקואליציה מול ביתו של זאב אלקין, מוקדם יותר החודש, השתתפו כתף אל כתף פעילי שמאל חברתי, אימהות חד-הוריות עולות מחבר העמים, קשישים ונשים חרדיות. מעטים הנושאים שבכוחם לאחד ככה מוחים מקבוצות אוכלוסייה כה שונות.

מפגינות מול ביתו של שר השיכון זאב אלקין, ה-7 ליולי 2021. "לחיות בארץ ישראל ללא קורת גג = גלות" (צילום: דוד טברסקי)

חרדים מופיעים בתקשורת בהקשר של דיור בעיקר כשמדובר ב"השתלטות" חרדית על שכונות חילוניות. אבל מצוקת הדיור של משפחות מעוטות אמצעים, המגיעות מאחד המגזרים העניים בחברה הישראלית, היא מהחריפות שניתן למצוא.

"זה כאן כבר עשור ויהיה כאן עוד עשור"

במעלה רחוב ארץ חפץ, שעובר לאורך מרכז השכונה הירושלמית וקרוב לצומת בר אילן, הידועה כמוקד מרכזי להפגנות של הציבור החרדי, ניצבים השיכונים. שורות של "רכבות" של בתים, מתקלפים ומתפוררים. שכונת שמואל הנביא לא השתנתה הרבה מאז נבנתה כשכונה-מעברה בעבור עולים ממרוקו, בתחילת שנות ה-50'.

שיכוני שמואל הנביא. "דירות בנות 40-30 מטרים רבועים" (צילום: דוד טברסקי)

אל השכונה המסורתית-חילונית עברו עם השנים חרדים. חלקם הרחיבו את הדירות, שברו קירות, הסיטו מסדרונות וסגרו מרפסות, אבל כל המשחקים האלו לא שינו את נתון הבסיס: מדובר בדירות בנות 40-30 מטרים רבועים. מעל המחצית הדירות שייכות לדיור הציבורי ונמצאות עדיין בבעלות עמידר ועמיגור. רבות מהדירות כבר נמכרו לזכאים החיים בהן.

הגינות מסביב לבניינים מוזנחות. מסדרונות הכניסה לבתים זועקים לשיפוץ. בשנים הקרובות מספר מתחמים בשכונה אמורים לעבור פינוי-בינוי. נשות נחל"ה מתכנסות מול ביתה של אחת מחברות הקבוצה. שלט התלוי על הבניין מכריז על פרויקט פינוי-בינוי יוקרתי. "אין מה להתעכב על זה" אומרות חברות הקבוצה. "זה כאן כבר עשור ויהיה כאן עוד עשור".

שלט המבשר על פינוי בינוי בשמואל הנביא. "אין מה להתעכב על זה" (צילום: דוד טברסקי)

דוד, נשואה ואם לשישה, סייעת במקצועה, מנהיגה את הקבוצה ביד רמה. היא הובילה את הקבוצה להפגנה הראשונה שלה, לפני שנה בדיוק, מול שר השיכון דאז יעקב ליצמן. "הגענו לעשות הפגנה מכובדת ומכבדת אבל בסוף קיבלנו כתף קרה". במשך שש שנים חיה דוד עם משפחתה בדירת 2 חדרים, וחיכתה שש שנים לקבל דירה בדיור הציבורי. לדבריה, חברות הקבוצה ממתינות בין ארבע לחמש שנים בממוצע.

"רואים אותנו כטפילים"

כיום מתגוררת דוד ברווחה יחסית, בדירת דיור ציבורי בת ארבעה חדרים בשכונת גילה, הרחק מהקהילה שלה. "החיסרון הגדול בדיור הציבורי הוא באקראיות. לא אומרים לך איפה תחיה. המעבר לגילה תלש את חיי מחיי", היא מספרת. "ההתאקלמות קשה, רואים אותנו כטפילים שבאו להשחיר את השכונה". חברות אחרות בקבוצה קיבלו דירות בשכונות חילוניות, עם מוזיקה רועשת בשבת והיבטים אחרים שאינם הולמים את אורח החיים שחרדים מבקשים לעצמם.

ילדיה ממשיכים ללמוד במוסדות חינוך תורניים בצד השני של העיר, נסיעה של שעה וחצי מביתה בתחבורה ציבורית. "חשבנו מספר פעמים להתקפל אבל ידעתי שרק רוצים שאעוף".

ההפגנה הראשונה, מול שר השיכון דאז יעקב ליצמן. "הגענו לעשות הפגנה מכבדת,קיבלנו כתף קרה" (צילום: מרים דוד)

חברות הקבוצה נפגשות אחת לכמה שבועות, מתכננות מאבקים, מנסות לתמוך ולסייע אחת לשנייה בפתרון בעיות בירוקרטיות. כיצד לקבל מענה, היכן יש דירות פנויות, איך דואגים לציון כל נקודות הזכות כדי לקצר את התור לדירה. אבל לפני הכל, דוד אומרת שהמפגשים נועדו כדי להשמיע קול. להביא את הסיפור האישי ואת המצוקה הייחודית לכל משתתפת.

"כל אחת יכולה להשמיע קול, זה מחזק את חשיבותה" היא מסבירה. הקבוצה דינמית, חברות חדשות מצטרפות, אחרות מקבלות דירה ולא ממשיכות. דוד החליטה להמשיך גם אחרי קבלת הדירה כדי לתמוך. "אנחנו מתמקדות באזורים שלנו" היא מוסיפה. חברות הקבוצה גרות בריכוזים החרדיים בשכונות החרדיות שמואל הנביא, נווה יעקב ורמות. "אנחנו דורשות שקניית הדירות שלנו תהיה למגזר שלנו, באזורים שלנו".

"סוג של גטו"

"אני הייתי רוצה שיעבירו אותנו לרמת אשכול" אומרת שירה יצחק  (36), נשואה ואם לשניים. "הייתי רוצה שכונה רחבה, דירות חדשות, מעלית,  מקום נורמלי. פה אנחנו חיות בצפיפות גדולה. זה סוג של גטו". מאז שבעלה החל לקבל קצבת נכות לפני שלוש שנים, הם נכנסו לתור לדיור ציבורי. "אבל בגלל תקלות בירוקרטיות חישבו לנו רק שנתיים", היא אומרת בתסכול.

בנה של יצחק אובחן על הרצף האוטיסטי, מה שלא קידם אותה בתור אבל הפך אותה זכאית לדירה מונגשת. "קופת החולים דרשה מסמכים שמעידים שאני בעלת דירה ציבורית בכדי לתת כיסא גלגלים", היא מספרת. "ובמשרד השיכון דרשו קודם כל מסמכים המעידים שקופת החולים נתנה כיסא. תחושה בלתי מפסקת של תסכול, אף אחד לא מקשיב ולא רוצה להקשיב".

ישיבה של הקבוצה בשכונת שמואל הנביא. "אף אחד לא רוצה להקשיב" (צילום: דוד טברסקי)

גם יצחק חיה במשך שנים עם משפחתה בדירת שני חדרים מחולקת. "היו תקרות גבוהות  ואת החדרים חילקו לשתי קומות. חפרו באדמה חצי מטר כדי שאפשר יהיה לעמוד בחדר התחתון. חדר של מטר וחצי על מטר וחצי, מספיק בדיוק לשני לולים. בקומה העליונה שמנו את המיטות של ההורים, מקום לארונות בגדים לא היה. מכניסים שתי מיטות קומותיים לחדר ואי אפשר לעבור בין המיטות".  במעגל הנשים היא  מספרת שביקשה במקור דירה של שלושה חדרים בגלל המצב הייחודי שלה, אבל אז הבינה שתצטרך לחכות מעל ל-10 שנים. "חזרתי ל2 חדרים והתור התקצר".

 "דירה של 43 מטרים רבועים, תשע נפשות"

כ-70 ק"מ, ופערי שכר של אלפי שקלים בחודש בממוצע, מפרידים בין ירושלים ותל אביב. אבל מחירי הדירות בשתי הערים מנהלים תחרות צמודה. יחד עם תשלומי הארנונה ושאר מיסים עקיפים, דירות קטנות בשכונות ישנות בעיר, המזוהות עם המגזר החרדי, מגיעות למחירים של דירות בתל אביב. דירה של שניים או שלושה חדרים במרכז ירושלים החרדית עולה בין 4,000 ל-7,000 שקלים. "היום במיליון וחצי שקל אתה לא תמצא דירת ארבעה חדרים גם בשכונות הכי מוזנחות" אומרת דוד. "אבל בדירת 43 מ"ר עם תשע נפשות נכנסת רק מיטת 'ספפה' וכוננית של כתר".

מספר הילדים הגבוה בציבור החרדי הופך את הדירות לצפופות במיוחד, וילדים שישנים במרפסת או במסדרון הם מחזה תדיר. "אנחנו גרים בקופסאות גפרורים" אומרת חברה נוספת בקבוצה, אם לשניים בת 48 שביקשה להישאר בעילום שם. "משפחות אצלנו, ברוך השם, ברוכות ילדים. הן לא מתאימות לדירות שיש בשמואל הנביא".

גם התשתית לא מותאמת למספר הדיירים הגדול בכל דירה ובניין. "הצנרת זוועת עולם – אבל המחירים רמת אביב ג'", ממשיכה החברה, שחיה במשך שש שנים בדירת מרתף של שני חדרים עליה שילמה  3800 שקלים מדי חודש. "השירותים, המקלחת, פינת האוכל וספרי התורה, כולם תחת אותו עיגול. בעל הבית רצה 4400".

היום היא חיה בדירת ארבעה חדרים, עליה היא משלמת 5,500 שקלים בחודש. כבר מעל שלוש שנים שהיא ממתינה לדירה בדיור הציבורי. "יש לי חברה, שמונה נפשות, שראתה דירה ב 10 אלף שקל, היא סיפרה לי שהיא שוקלת ברצינות לעזוב לטבריה. אין לה אפשרות לגור פה בדירה נורמלית של חמישה חדרים. למה היא צריכה לשלם מחירים של וילת שלוש קומות?".

"הילדים עדיין ישנים בסלון, אבל לפחות יש חצר קטנה"

פתרונות שונים להתאמת הדירות למשפחות ברוכות הילדים, לא משפרים בהרבה את המצב. "כשעושים הרחבה בדירה, הדירה נפרסת לאורך, נהיית רכבת.  נהיים חדרים ללא חלונות" אומרת אסתר סמואילוב (26), אם לארבעה. לאחר החתונה היא עברה לדירת שני חדרים בגודל 22 מטרים רבועים, עליה שילמה 4,200 שקלים מדי חודש.

"הכל שם היה קטסטרופה" היא מספרת. "הכל במרחק נגיעה. בין שכן לשכן, בין בן בית לבן בית. לא מאפשרים פרטיות, צריך היה כל הזמן לשטוף ולסדר, ביחד עם הילדים. בחורף כל הדירה היה טובעת במים, היה צריך לסחוט את הכל, כולל את הילדים". אחרי ארבע שנים סמואילוב ובעלה קיבלו החלטה לצאת מהדירה ונכנסו לתור לדיור ציבורי. כיום, שנתיים לאחר מכן, הם במקום 430 בתור.

שיכוני שמואל הנביא. ""הכל שם קטסטרופה" (צילום: דוד טברסקי)

כיוון שבציבור החרדי ממעטים להשתמש באינטרנט, את המידע קבלים על ידי חיוג למוקד מיוחד או הגעה למשרדים במרכז העיר. חלק גדול מהמאבק הוא על עצם קבלת המענה. "כשהתחילה הקורונה אז בכלל הכל הושבת" מספרת יצחק. "אומרים שיחזרו ואף אחד לא חוזר". סמואילוב מהנהנת בראשה ואומרת שזו החוויה הכללית. לפני מספר חודשים היא ובעלה החליטו לצאת בלי לחכות, ובינתיים לשלם עוד 300 שקלים ולעבור לדירה קצת יותר גדולה. " הילדים עדיין ישנים בסלון", היא אומרת, "אבל לפחות יש חצר קטנה. בעל הבית רצה 5,000, הורדנו אותו ל-4,500. זה נחשב זול".

"יש סטיגמה שמשפחה חרדית תכנס לכל חור"

הקשיים של דיירי הדיור הציבורי לא מסתיימים עם קבלת הדירה. בשנה האחרונה הספיק לקפוץ שכר הדירה של דוד מ 400 ל-2,740 שקלים,  בגלל שהכנסתם של שני בני הזוג עלתה במקצת. בקביל, ציפתה להם "הפתעה" נוספת: דרישת תשלום פתאומית של 7,000 שקלים על פיגורי תשלום". "הכל עובר בעובר ושב ואנחנו לא מבינים מאיפה החוב" היא אומרת.

עדכון הזכאות על הדירה מתקיים כל שנתיים. הזכאים מגישים בעמידר תלושי משכורת על שלושה חודשי עבודה שעל פי הם נקבעת ההנחה. בשנה החמישית נדרשת הצגת משכורת של שנה, מה שיוצר תמריץ לא לעבוד במשך שנה, כי כמה שמשתכרים פחות משלמים פחות על הדיור.  "בדירה ממול השכירות עולה 3,300 שקל בלי הכאב ראש הזה. אבל בעמידר אמרו לי 'אם אתה לא רוצה את הדירה את תמיד יכולה להחזיר'".

למרות המחירים הגבוהים, משפחות רבות מהמגזר החרדי מתעקשות להישאר בירושלים. "90% מאתנו רחוקות מהמשפחות שלנו, ומחזיקות פה בשיניים" אומרת אחת החברות. הן אינן מוכנות לוותר על ירושלים בגלל מה שהיא מייצגת עבורן, בגלל הקדושה והבשל הערכים שהן מעוניינת להקנות לילדיהן.

"אם תהיה לי דירה בדיור הציבורי", אומרת סמואילוב, "אוכל לחסוך 2,000 שקלים כל חודש במשך 18 שנה. זה כסף שילך ישר לחנוך, לחוגים, שהילדים שלי יוכלו לקדם את עצמם בחיים".

חברות הקבוצה מזכירות כולן את מה שהן מכנות כ'גזרות' האחרונות של משרד האוצר נגד הציבור החרדי – ובראשן הפגיעה בתקציבי המעונות והקיצוצים המתקרבים. הן רואות בכך אפלייה, אותה הן קושרות גם לקושי להתקבל למשרות טובות בשוק העבודה. "יש סטיגמה כזו שמשפחה חרדית פשוט תכנס לכל חור שיתנו לה ותגיד תודה", אומרת יצחק. "המדינה צריכה להבין שזו מדינה יהודית, ומותר למשפחות יהודיות לגדל משפחה יהודית. וזו זכותה לדיור שהולם את המשפחה".