חוף גולן
דמדומי שחר. השמיים כבר לא שחורים. אור ראשון מפריד בין מי האגם, לשמים של טבריה ממול.
05:45
ואליד פחמה מוזג לי קפה בכוס חד-פעמית. כמה יהודים מתפללים על חוף הכנרת. "אני התפללתי כבר קודם" אומר פחמה, שומר הלילה הוותיק של חוף גולן. "בקיץ המוסלמים מתפללים לפני היהודים ובחורף אתם קודם". פחמה מוביל אותי לסיור על החוף. "זה חוף שקט. כמו גן עדן. תראה איזה יופי". הוא מצביע על מחנה אוהלים וערסלים בין כמה עצים: "המשפחה הזו כאן כבר שבוע וחצי".
האטרקציה המרכזית של חוף גולן שוממה ומוזנחת. פארק המים 'לונה-גל' נסגר לפני שנתיים, ומאז מגלשותיו מעלות אבק. "זה ייקח זמן אבל אני מאמין שישפצו ויפתחו שוב" אומר פחמה שעבד כמאבטח בפארק במשך שנים רבות. בינתיים אני הולך לטבול בכנרת.
05:50
רפאל גוזלן (53) קם משנתו וצועד לתוך המים. בוקר טוב. "איזה כיף לקום ככה. הגענו בלילה מאשקלון. שמנו את האוהל הכי קרוב למים. תאמין לי זה הרגעים הכי יפים של החיים". הבת תמר (12) מתעוררת מהדיבורים, ניגשת למים ונכנסת פנימה מבלי לפשוט את שמלתה השחורה. נוגעת בידיה במים. שוטפת פנים ומסתובבת אלינו. "למה באתם דווקא לחוף הזה?" אני שואל. "מצאתי את זה באינטרנט" משיבה תמר. "חיפשנו חוף בחינם שאפשר להקים בו אוהל".
"כשהיינו ילדים" נזכר רפאל, "היינו נוסעים לכנרת לשבוע, שבועיים. אבל עכשיו אי אפשר כי חם מדי. אי אפשר לישון בחום הזה. בעוד כמה שעות נעבור לצימר".
השמש טרם הפציעה מעל לגולן, אבל החום כבר מורגש. הכנרת שטוחה וכהה, "עין גדולה של האדמה כלפי היקום", כדברי טבנקין, "רוגעת כלפי חוץ, אך צופנת בתוכה את הסערה". מרבית הנופשים בחוף גולן עוד ישנים באוהליהם. דבר לא מסגיר את המאורע האכזר שעומד לקרות.
05:57
כדור אש עצום בוקע ממעל ההרים. ברגע אחד הכול מוצף באור. לכל עצם נוצרת צללית ארוכה. שמש של א' באלול עולה על חוף גולן, חוף הרחצה המזרחי ביותר בארץ. יום חדש זורח על האגם הלאומי ועל קהל הנופשים לחופיו, ציבור אמיץ שוויתר על המזגן בשבוע הכי חם בשנה.
יאזן ירד לפה מעין קנייא שבגולן. יושב על כסא מתקפל ומביט באגם שצבעיו משתנים עם הזריחה. "כל הלילה ישבתי פה והסתכלתי על המים, עוד מעט אלך לישון". כינרת שלי, ההיית או חלמתי חלום?
היי דרומה
06:05
מחוף גולן אני פונה דרומה על הכביש שמקיף את הכנרת. לצדי הכביש קני סוף ועצי אקליפטוס, שיזף ואשל. ברצועה הצרה שבין האגם לשלוחות של רמת הגולן מצטופפים פרדסי הדרים ומטעי מנגו, בננות ודקלים. מתעמלים בבגדי ספורט צבעוניים רצים ורוכבים על אופניים. בצד ימין מופיעים בזה אחר זה תריסר חופים נוספים, על חוף הגדה המזרחית של הכנרת, זו שספגה פגזים סורים עד השבוע הגורלי ההוא ביוני 67', ומאז הפכה לאטרקציה תיירותית.
06:30
בצומת צמח אני נפרד מהכנרת דרך כביש 90 הציורי. הכביש מתפתל בין הקיבוצים המוקפים בשדות, בריכות דגים ומטעים. חוצה את בית-שאן ונשפך לבקעת הירדן. במפה הכביש נראה ישר, אבל בפועל מדובר בכביש מפותל שמתקרב ומתרחק לפרקים מנהר הירדן.
הבקעה מיושבת בדלילות בצידה הישראלי, וזה בולט כשמביטים לצד הירדני הצפוף. כביש הבקעה מעוטר באינספור שלדי-חממות, עדות לחקלאות שהייתה ואיננה. מה שנותר זה מטעי התמרים, ענף מוביל שמספק עבודה לאלפי חקלאים במזרחה של הארץ. במיוחד בזמן הזה – ימי גדיד.
07:45
"ברוכים הבאים לחוף קליה" זועק שלט גדול שנתלה על מבנה נטוש. שורה של מבנים מרובעים הפכו ליצירת גרפיטי תלת-מימדית. אמנים מכל העולם הגיעו לפה כדי להפוך את המבנים של היאחזות הנח"ל קלי"ה ליצירת האמנות הסביבתית הנמוכה ביותר בעולם.
החוף ריק מאדם. כדי להגיע לקו המים יש לרדת אינספור גרמי מדרגות. גרם המדרגות הראשון הוא הוותיק ביותר, ובעבר היה בו די. ירידת מפלס הים הובילה לבניית גרם מדרגות נוסף, ועוד אחד, ומגדל חדש למציל שישב קרוב יותר לים שהתרחק, ועוד גרם מדרגות ועוד מגדל. הים בורח פנימה, האדם רודף אחריו בגרמי מדרגות ושבילי בטון. התוצאה היא שמתקני החוף המקוריים רחוקים מאות מדרגות מקו המים.
חוף קלי"ה הוא חוף הים המזרחי ביותר למי שלא מחשיב את הכנרת כים, אלא שיש שיטענו שגם ים המלח הוא בסך הכול אגם מלוח. מלוח מדי. אלוהים היה מאוהב. "החוף הנמוך ביותר בעולם" כתוב בשלט שמכוון אליו, ואם זה לא מספיק אז הוא גם מחזיק בתואר "החוף הקרוב ביותר לירושלים". כך או כך, כרגע אין פה אף אחד.
07:50
אני חוזר לרכב שמלמד אותי שבחוץ כבר 35 מעלות. ממשיך דרומה עם ים המלח לשמאלי. פעם הכביש רץ ממש על שפת הים, היום יש מרחק רב בין הכביש למים. עובר בדרך את המלונות, את מפעלי ים המלח ואת שבעת החופים שטרם נבלעו בבולענים. דחפורים צהובים חופרים בים ומזכירים שיש מי שקוצר בשדות המלח ועושה מכך הון.
בנסיעה מדברית ארוכה אני חוצה את הערבה, לא עוצר בברז השוקו של יטבתה, גם לא בעיר אילת. אני ממשיך עד למעגל התנועה של מעבר הגבול טאבה – הנקודה הדרומית ביותר בארץ, עושה פרסה, ונכנס לחניה של מלון הנסיכה.
חוף הנסיכה
10:45
מלון הנסיכה אולי נטוש, אבל החניה שלו מלאה. מנהרה מתחת לכביש מובילה לחוף של המלון. יהודה טרבולסי (68) צובע את הפנס ביציאה מהמנהרה, מול המזנון של החוף. "אתה בעל הקיוסק?" אני שואל. "לא. הקיוסק שייך למלון. אני רק מנהל אותו". "מה יהיה עם המלון? הוא ישופץ?" אני שואל. "בטח שהוא ישופץ. מה, קנו אותו בכל כך הרבה כסף בשביל להשאיר אותו ריק?". עם מברשת הצבע בידו, טרבולסי נטע בי תקווה. אחרי מראות הלונה-גל והמבנים הנטושים בקלי"ה, כבר התחלתי להתייאש. קורי עכביש ממלאים את פינות ארצנו. והנה טרבולסי מבטיח שיפוצים.
החוף הדרומי בארץ מתהדר בשמו של הפיל הלבן ביותר. חוף הנסיכה הוא פלא של ממש: שמורת טבע מדהימה וחינמית, עם צל, מזנון, שירותים ומקלחות. הכניסה למים מסומנת בחבלים עם מצופים שנועדו להגן על האלמוגים. הספינה של חיל הים שעוגנת ממול מגנה עלינו.
"זה חוף מהמם. כשאני יורדת לאילת אני לא נכנסת בכלל לעיר, באה ישר לפה". אומרת גלית גורביץ' (42) מחדרה, וחוזרת לספר שלה.
"זה החוף הכי יפה" אומרת נטלי בורודין, שנמצאת בחוף עם חברתה נאוס ברלין, שתיהן עלו מרוסיה בשנות התשעים וחיות מאז באילת. "אנחנו אילתיות אבל תמיד באות לפה. אין פה תיירים, יש שקט, והכי הרבה דגים" מוסיפה ברלין.
10:55
האחים אלי (60) והרצל (53) בודביקה, תושבי גוש דן, יוצאים מהים עם מסכות צלילה וזבל בידיהם. הרצל זורק את הזבל לפח. "זה מסוכן לדגים". על החוף התפתח דיון על מוצאן של שקיות הניילון ואריזות החטיפים שפוגעים בשונית הצפונית ביותר בעולם.
"זה בני אדם זרקו את זה" אומר הרצל, "לא מעניין אותי אם הם ירדנים, מצרים או ישראלים. את הדגים זה בטוח לא מעניין. האחריות שלנו היא להוציא את זה". "פעם היינו רואים פה יותר דגים" אומר אלי, "היו גם סוסוני-ים. עכשיו המצב פחות טוב". גורביץ' מורידה שוב את הספר ואומרת: "צריך ליהנות ממה שעוד נותר ולשמור עליו".
11:00
אני נשמע לעצתה של גורביץ' ונכנס למים עם סנפירים ומסכה. בשנייה שאני מכניס את הראש מתגלה שאני באמצע ספארי. אינספור דגים צבעוניים ואלמוגים בשלל צורות, מרקמים וצבעים. אני שוחה קצת ומחפש שקיות, שלא אצא מהים בידיים ריקות. האמת היא שיש יותר דגים מלכלוך. נקווה שיישאר כך. מאילת אני יוצא צפונה עם הרבה תקווה.
יאללה, צפונה
11:30
הנסיעה צפונה דרך כביש 40 חושפת מדבר שונה מזה שליווה אותנו עד כה. יש בנסיעה הזו כמה רגעים של התעלות רוחנית. בתחילת הדרך, מול קיבוץ לוטן, עולים בסרפנטינות ומקבלים מבט פנורמי על הרי אדום מעל חולות הערבה. במעלה פארן נחשף ברגע אחד העמק הלבן ורחב הידיים, ורגע לאחר מכן אתה כבר שוחה בתוכו. גם מעלה המישר וכמובן מכתש רמון מספקים נופי מדבר בראשיתיים ואמנות טופוגרפית במיטבה. ואז מגיעים למעלה עצמאות – שיא של טיפוס הרים במכונית שבסופו מצפה רמון.
13:24
מצפה רמון הוא היישוב המרוחק ביותר מחוף הים בארץ. כל ים. בין שעה וחצי לשעתיים מפרידות בין העיירה המדברית לבין חופי אילת, ים המלח, והים התיכון. לא פלא שתושבי העיירה המציאו לעצמם את 'החוף של מצפה' הלא הוא אתר 'אבן, רוח, מים' השוכן במחצבה ישנה. האטרקציה המרכזית באתר אמורה הייתה להיות החולות הצבעוניים שהובאו אליו במשאיות, אולם מה שמושך יותר מהחולות זה משהו קר בלב מדבר – אגם עונתי של מי גשמים המלא בשנים ברוכות עד אמצע יוני.
בימי האביב מגיעים אליו המוני מצפאים בבגדי ים. פורסים מחצלות, מקימים ציליות, משחקים במטקות ונוגסים מפירות העונה. אפילו אוטו גלידה חונה שם דרך קבע. חוץ משירותי הצלה יש שם כל מה שיש בחוף רגיל. אם נחשיב את 'החוף של מצפה' במסע החופים הקיצוניים נוכל לזכות אותו בתואר 'החוף הגבוה ביותר בארץ', אבל כרגע אין בו מים.
חוף זיקים
15:20
"זה החוף המערבי ביותר בארץ, והדרומי ביותר בים התיכון" מסביר המציל יגאל טייב (51). חוף זיקים זכה למעמד "החוף המערבי ביותר" ב-2005, לאחר ההתנתקות. לפני פינוי גוש קטיף היה זה חוף הדקלים שחבש את הכתר. "זה חוף בתולי. תראה את החול פה זה חול לבן, חלק. ממש חוף פסטורלי. יש פה כל מה שצריך: צליות, מלתחות, קיוסק, אבל שום דבר מעבר. פשטות כזו שיש רק פה. זה חוף לא מבוית. אחת האטרקציות פה זה לרוץ עד למסוע הפחם וחזרה".
זיקים הוא החוף של תושבי הדרום. מיליון ישראלים ש"נגזר" עליהם לגור רחוק מהים. מגיעים אליו דרך קבע בדואים ויהודים, מושבניקים, קיבוצניקים ועירוניים, מדימונה ועד שדרות. "חוץ משובר גלים יש פה הכל" אומרת טל סרור (23) מבאר-שבע. "לא צריך לריב עם אף אחד בשביל לתפוס צל". אומר יובל פרג' (23) גם הוא מבאר שבע.
אופל אלבז (21) ורותם מימון (21) אוהבות את השקט. "זה חוף עם אווירה משפחתית. אנחנו באות לפה מאז שאנחנו ילדות. זה כיף שמרווח פה ופתוח כזה. אין מסביב בניינים וכבישים, רק חול וחול". במבט דרומה על קו החוף ניתן לראות את המגדלים של עזה ואת הגדר. במבט צפונה רואים את אשקלון ואת תחנת הכוח רוטנברג. אולם אלה נמצאים במרחק של כמה קילומטרים מהחוף שהוא ככל הנראה המבודד ביותר בארץ. רחוק מהכבישים הסואנים ומערי הבטון.
15:40
אחרי שטבלתי רגלי בים התיכון חזרתי לרכב. לפני עומד האתגר הגדול ביותר במסע: להספיק להגיע לחוף הצפוני ביותר בארץ לפני השקיעה. אחר הצהריים הכבישים עמוסים והדרך ארוכה. הפקקים הפכו את מקטע הנסיעה הזה לארוך ביותר.
חוף בצת
19:15
הגעתי לחוף בצת, למרגלות ראש הנקרה, דקות ספורות לפני השקיעה. גם פה, בדומה לחוף הנסיכה ולחוף זיקים, מפטרלות ספינות של חיל הים. החוף עמוס בנופשים והאווירה קסומה. נערות מצלמות בטלפונים חכמים את השקיעה ולא את עצמן. אדם מבוגר שסרב למסור את שמו ישב בקצה הצפוני של החוף הצפוני ביותר בארץ והביט בשקיעה.
משפחת סלע – יוחאי (51), לילך (49) ומיה (10) – באו לפה מהיישוב טלאל. "זה החוף הקבוע שלנו. אנחנו אוהבים לבוא לראות פה את השקיעה. תראה איזה דבר זה". לנתן הוזמי (50) ואיריס ברש (48) הפרעתי באמצע רגע רומנטי. "זה החוף הכי יפה בארץ. מצפון הגוש הלבן של הנקרות, מדרום הסלעים הכהים של חוף אכזיב, ממזרח ההרים של הגליל העליון וממערב השקיעות הכי יפות".
כשרגליו במים ונפשו אלעל, נשא חננאל רוזן (43) תפילת מנחה. "אני מתפלל עם הגב לים" הוא אומר לי במבטא אנגלוסקסי, "כי הפנים צריכות להיות לכיוון ירושלים. בניו-יורק הייתי מתפלל עם הפנים לשקיעה באוקיאנוס. הים הוא תפילה. החיבור בין שמיים למים, בין הארץ והחול לים. כל הניגודים האלה שלרגע הם מתאחדים, ושוב נפרדים. הגלים. זה אינסופי אבל גם סופי. אתה רוצה שזה לא יגמר לעולם. שזה ייקח אותך".
השמש נמסה לתוך הים. כדור כתום ורך, נעים בעיניים, נקטם באופק. לרגע נותרת עוד נקודה כתומה עד שגם זו נעלמת. הרוחצים יוצאים מהים. הנופשים מקפלים מחצלות ועורמים כסאות. א' באלול החל בתקיעת השופר וכעת הוא מסתיים בקול דממה דקה.



















