זאת היתה שנת הפריצה של רז הרשקו שהסתיימה בהישג ההיסטורי של נבחרת הג'ודו בטוקיו, עם מדליית הארד בקטגוריה הקבוצתית. "הסתכלתי על המדליה ולא האמנתי שהיא שלי", מספרת הרשקו ל-'דבר'. "מגיל צעיר אני חולמת על מדליה אולימפית וכשזה קרה לכל הנבחרת, זה רק העצים את החוויה".
הרשקו (23) הגיעה לענף הג'ודו בעקבות הדוד שלה, מאמן נבחרת הנשים, שני הרשקו. "התחלתי בג'ודו בגיל שלוש וחצי. ג'ודו זה משהו מאוד חזק אצלנו למשפחה, כל אחד מבני הדודים שלי התאמנו בעבר, אני היחידה שנשארתי עד הסוף".
הכישרון שלה בלט מגיל צעיר והתארים החלו להגיע. כבר בגיל 14 היא זכתה לראשונה באליפות ישראל לבוגרות. "זה היה נראה לי חלומי, התחרות הכי גדולה שהיתה לי בגיל הזה", היא אומרת. "הבנתי שיש פה משהו, שאני רוצה להמשיך ובא לי לתת עוד, להצליח גם בחו"ל ולהגיע לאולימפיאדה".
"זכיתי במדליית הזהב והייתי בטירוף"
הרשקו המשיכה לסמן מטרות, ב-2015 היא זכתה באליפות אירופה לקדטיות וב-2017 ו-2018 החלה את הפריצה שלה לתודעה הציבורית עם זכייה במדליית הארד וכסף באליפויות אירופה עד גיל 23.
בעקבות דחיית אולימפיאדת טוקיו בשנה היא הצליחה להשיג את הכרטיס למשחקים בטוקיו. מעט לפני סיום הדד ליין האולימפי, הרשקו עשתה קפיצה גדולה בדירוג העולמי עם זכייה במדליית הזהב בגרנד סלאם אנטליה, לאחר ניצחון בגמר על שיאן סו הסינית מהטופ העולמי.
"לא חשבתי על מדליה, באתי רק לתת את תחרות חיי. כשזכיתי במדליית הזהב הייתי בטירוף, רק ביום למחרת המאמנים אמרו לי שקבעתי את הקריטריון האולימפי. זה היה מבחינתי משהו מטורף, כי כיוונתי לזה כל כך הרבה שנים ואז בסוף זה קרה, זה היה פשוט מטורף".
"שמחתי שהפוליטיקה נשארה מחוץ למזרן הג'ודו"
בתחרות האישית בטוקיו רשמה הרשקו רגע מרגש במיוחד. בקרב הראשון היא ניצחה את טהאני אלקטאני מערב הסעודית, מדינה שבדרך כלל מחרימה מפגשים עם ספורטאים מישראל. אלקטאני החליטה לשים את הפוליטיקה בצד ולהתחרות, בסיום הקרב ההיסטורי השתיים התחבקו והניפו ידיים מול המצלמות.
"לא הייתי בטוחה שהיא תעלה לקרב. אני רק זוכרת שדיברתי עם המאמנים וכבר באתי להתכונן לקרב הבא מול סונה היפנית", מספרת הרשקו. "שמחתי שהפוליטיקה נשארה מחוץ למזרן הג'ודו. ספורט מגשר בין אנשים ובין תרבויות, זה מדהים שספורט שם את הכל בצד וגורם לנו לעשות את מה שאנחנו אוהבים. בכל זאת, שתינו באנו לאולימפיאדה בשביל להתחרות ולא בשביל פוליטיקה".
"אמרנו לעצמנו שזה לא הגיוני לחזור לישראל ללא מדליה"
לאחר שסיימה את דרכה בשמינית הגמר האישי, להרשקו היה חצי יום לשים בצד את האכזבה האישית ולהגיע מלאת מוטיבציה ופוקוס ליום הקרבות הקבוצתי. "עשינו שיחת משותפת של נבחרת הגברים והנשים, עם שני, אורן וכל הצוות. שיחה מדהימה ומעודדת שפשוט הכניסה אותנו לאטרף. אמרנו לעצמנו שזה לא הגיוני לחזור לישראל ללא מדליה", מספרת הרשקו. "כל אחד עשה עבודה עם עצמו אחרי האכזבה מהיום האישי. הבנו שיש לנו צ'אנס לתת את כל כולנו ולזכות במדליה אולימפית".
נראיתם כמו נבחרת מאוד מלוכדת, איך זה הרגיש בתחרות?
"אני לא זוכרת שהיו תחרויות כאלו של עידוד כזה פסיכי של כולם. כשכל אחד מהנבחרת עלה למזרן עודדתי כמו מטורפת. כל אחד נתן את הלב שלו על המזרן ונלחם, העידוד מהצד רק הרים. גם מי שהפסיד, הרמנו אותו תוך שניה. אנחנו קבוצה ועושים את כל המאמצים כדי להצליח. פשוט היינו מדהימים באותו היום".
הנבחרת הראשונה שישראל פגשה היתה איטליה. הרשקו עלתה למזרן נגד אליס בלנדי, כשהנבחרת היתה בפיגור 3:2, הפסד שלה היה מעניק לאיטליה את הניצחון. הרשקו השוותה ל-3:3 והעניקה ניצחון שנתן רוח גבית להמשך התחרות.
בהתמודדות על מדליית הארד, הרשקו עלתה לקרב מול אלכסנדרה בבינצבה במצב של שוויון 1:1 בין הנבחרות. "רציתי כבר לעלות ולהתחרות ולתת את הקרב של חיי", היא מספרת. הרשקו ביצעה שני ווזארי מדהימים בתוך 45 שניות, שהעניקו לה את הניצחון. "הכל קרה מהר מדי, מרוב שהתרגשתי פשוט צרחתי בטירוף". לאחר הזכייה אמרה הרשקו בראיון לערוץ הספורט: "הוכחנו שיש לנו את הלב הכי גדול. אולי לא כל יום הוא מוצלח, אבל היום זה היום שלנו".