"מדהים שזה עבר ככה בקלות", התפאר יאיר לפיד באוזניו של שלום שלמה, "זה חוק ההסדרים הכי גדול בתולדות מדינת ישראל". הדברים, שפורסמו בכאן 11, הם לא פחות ממדהימים. ראש הממשלה החליפי, שדהר על גלי המחאה נגד הפגיעה בדמוקרטיה, מתפאר בה באוזני מזכיר הממשלה.

כבר בימיה הראשונים של ממשלת בנט-לפיד הובהר שהיא לא הולכת למדיניות "ביידניסטית" של ניצול המשבר לחיזוק המשק, התשתיות, המערכות הציבוריות ורשתות הביטחון; גם לא להשקעות עתק של המדינה באזרחיה ולא לתיקוני עוולות של השוק החופשי.

אבל ממי שמחו וזעקו במשך שנים נגד הפגיעה בדמוקרטיה היה מצופה לנהוג בנושא זה לפחות ביושר לב. אלא שדמוקרטיה היא סיסמה שנוחה למי שנמצא באופוזיציה. בשלטון יותר קשה לציית לרף המוסרי הזה.

***

היועצת המשפטית של הכנסת, שגית אפיק, פרסמה השבוע חוות דעת חריגה בחריפותה על חוק ההסדרים הנוכחי. במסמך מנומק מאוד מסבירים אנשי מרכז המידע של הכנסת והמחלקה המשפטית, שכמעט כל תיקוני החקיקה המרכזיים שהוגשו לכנסת – מקומם לא בחוק ההסדרים.

"הצעת חוק ההסדרים שהוגשה לכנסת היא בהיקף נרחב ביותר", כתבה אפיק, "במשך שנים רבות נשמעה ביקורת נוקבת על חוק ההסדרים מצד חברי הכנסת, בית המשפט העליון והיועצים המשפטיים של הכנסת. הביקורת מתייחסת לסד הזמנים המקשה על קיום דיונים מקיפים בכל נושא ונושא בוועדות הכנסת והן לפגיעה הכרוכה בהצבעה אחת, הנוטלת מחברי הכנסת את הזכות להצביע בנפרד על כל עניין ועניין כפי שמקובל בהליכי חקיקה רגילים".

הממשלה, שקמה ובגרונה חשיבות הדמוקרטיה וכבוד היועצים המשפטיים ואנשי המקצוע, דרסה את חוות הדעת הזו ולא נודע כי באה אל קרביה.

***

איפה מפגיני בלפור עכשיו? איפה אלדד יניב ואור-לי ברלב? איפה אלה שימחו נגד הפגיעה בדמוקרטיה עם חוק הסדרים "הכי גדול בתולדות המדינה"; חוק שמשנה את המבנה הכלכלי והחוקי בישראל בניגוד לכל חוות דעת משפטית?

"אם זו רפורמה, מקומה לא בחוק ההסדרים", אמר ל'דבר' השופט העליון בדימוס, אליקים רובינשטיין. למה על זה איש לא זעק ברחובות?

חלק ממפגיני בלפור עברו למחאה נגד החיסונים. הם לא מבקשים את חיזוק מערכות המדינה עבור השכבות החלשות, אלא את הכרסום בהן. וכשהמדינה מתכרסמת – כמו ביכולת להגן על החקלאים ועל הפנסיות – העניים סובלים ראשונים.

***

במפלגות השמאל הצליחו, אחרי מאבק, למתן חלק מהרפורמות הקשות בחוק ההסדרים. אבל רפורמת רבות ואכזריות עדיין נותרו שם: העברת הפנסיות לשוק ההון, הפרטת מערך הכשרות, מסי כניסה על אנשי פריפריה הבאים לתל אביב ועוד.

השינויים האלה, כולל הורדת ההגנות על החקלאים והעלאת גיל הפרישה לנשים, לא נועדו לצמצם פערים. הם יעשו את ההיפך. המדיניות הכלכלית הזו היא פרי תפיסת עולם, ולא פרי חשיבה רציונלית. הדוגמה המובהקת לכך היא הפסקת דמי אבטלה לבני פחות מ-45. רשתות הביטחון הוסרו, ומספר המובטלים באוגוסט קפץ.

הפסקת דמי האבטלה אינה צעד מספק להתאוששות שוק העבודה הישראלי. ומה עושה הממשלה עם "התקציב הכי חברתי שהיה במדינה", כדברי ליברמן? מענישה את מי שלא מוצא עבודה, בכך שלא תהיה לו הכנסה כלל. זו לא חשיבה כלכלית, זו אידיאולוגיה. וכשהאידאולוגיה חזקה, אפילו מחסום קטן כמו "דמוקרטיה" לא מסוגל לעמוד בפרץ.