"אני חושבת שהרבה אנשים, בעיקר צעירים, יכולים למצוא בקואופרציה מענה לצרכים של הדור שלהם", אומרת ד"ר ארנה שמר (51) ממושב ערוגות, חוקרת ביד טבנקין ומבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. "מדובר במודל שיש בו שיח, ערכים, ביטחון, תעסוקה, חברים וקהילה".

במחקר שערכה, והתפרסם בספר "הקואופרציה בישראל: עבר, הווה, עתיד" (יד טבנקין ומוסד ביאליק), היא  סוקרת את הקואופרטיבים החדשים בישראל, "רובם קטנים יחסית וקהילתיים. לרובם יש מטרות חברתיות וערכים נוספים כקיימות, הוגנות, פיתוח כלכלי מקומי, שמתחבר מאוד לרעיונות שיתופיים בעולם".

שמר בחנה תקנונים של כ-20 קואופרטיבים מתחומים מגוונים: צרכנות, תחבורה, טיפול נפשי, חינוך, דיור ועוד. רובם הוקמו לאחר 2011. המחקר שלה מבוסס על פגישות עם חברי שלושה קואופרטיבים: קואופרטיב ההגברה והסאונד "שומעים חזק"; קואופרטיב הצרכנות הירושלמי "שלנו"; וקואופרטיב "תרבוש", שהוקם על ידי קבוצת אמנים בעיר שדרות במטרה לפתח את עולם התרבות המקומי.

ד"ר ארנה שמר: "מה שמאוד בלט לי ברעיונות זה הדגש על גמישות, פתיחות, רעיונות של דמוקרטיה שטוחה, שיח ודיאלוג" (צילום: אלבום פרטי)

קואופרטיב הוא, על פי ההגדרה היבשה, "התאגדות עצמאית של בני אדם, הבוחרים לקדם את צורכיהם ושאיפותיהם הכלכליים, החברתיים, והתרבותיים באמצעות בעלות משותפת על מערכת עסקית המנוהלת באופן דמוקרטי".

ניסיון להצמיח כלכלה אחרת

לדברי שמר, קהילתיות היא צד חשוב מאוד בתנועה הקואופרטיבית העולמית. "בניגוד לקואופרטיבים הגדולים של ראשית ימי היישוב, שצמחו מתוך ההגמוניה הפועלית", היא אומרת, "הקואופרטיבים החדשים צמחו דווקא לאחר המחאה של 2011. הם צמחו מתנועת מחאה כנגד השיטה הקיימת, בניסיון להצמיח כלכלה אחרת".

הדוגמה המרכזית שהיא נותנת נוגעת ביציבות התעסוקתית. "שוק העבודה משתנה, יותר אנשים נדחקים לתצורות העסקה חלשות כפרילאנסרים, מה שגוזר עליהם להחליף מקומות עבודה רבים ללא יציבות".

ואיך קואופרטיב עונה על זה?
"המודל הקואופרטיבי משותף, עם עבודה שמתחלקת באופן הוגן בין החברים, בהסכמה, באחריות משותפת לעסק וגם באמצעות איגום של משאבים לטובת שיווק והפחתת עלויות נוספות. זה מודל שיכול לתת איזו מידה של ביטחון ויציבות שהולכת ונעלמת".

בקואופרטיבים שהיא חקרה הייתה בולטות לבני 45-25. "זה דור שמתמודד עם מציאות כלכלית מורכבת של התמוססות מדינת הרווחה, ומבני התעסוקה היציבים שאפיינו את הדור לפניו, לצד עליות מחירים שמקשים עליו להתבסס".

קואופרטיב התכנות Sofi. "מה שמעניין בקואופרציה החדשה, זה הדגש שניתן לראות בה דווקא על מקומו של הפרט" (צילום: אלבום פרטי)

הקושי הזה עלה לא מעט בראיונות שקיימה. "מה שמעניין בקואופרציה החדשה", היא אומרת, "זה הדגש שניתן לראות בה דווקא על מקומו של הפרט. המימוש של הרעיון השיתופי מאפשר יותר ביטוי אינדיבידואלי. מה שמאוד בלט לי זה הדגש שהם שמים על גמישות, פתיחות, רעיונות של דמוקרטיה שטוחה, שיח ודיאלוג".

במחקר שלה, היא מודה, היא ראיינה אנשים שהגיעו לקואופרציה ממעמד חברתי-כלכלי בינוני ומעלה. אבל בישראל קיימים, לדבריה, גם קואופרטיבים של עובדי שמירה, רועי צאן, עובדות ניקיון, ובעבר הייתה גם מתפרה בבעלות העובדות. שמר הייתה רוצה לראות יותר קואופרטיבים שמאגדים אוכלוסיות מוחלשות. "אני חושבת שהמודל הזה יכול להיות מענה טוב להתמודדות עם עוני ועם קשיי פרנסה, וברמת המאקרו, אולי גם מענה למשבר האבטלה שאנחנו נמצאים בתוכו".

"מפלצת, מקום שקם כיוזמה של התושבים"

גל אבלגון (34) נחשפה לעולם הקואופרטיבים לפני שש שנים, כשעברה להתגורר בקריית יובל בירושלים. "אחרי הלימודים, חיפשתי מה יש לשכונה להציע לצעירים", היא מספרת, "ויותר מזה, חיפשתי קהילה". לפאב הקואופרטיבי "המפלצת", הגיעה דרך פוסט בפייסבוק. "ממש קסם לי שיש מקום שקם כיוזמה של התושבים, שפתוח גם בסופי שבוע. זה נתן מענה לצרכים שהיו לי. הגעתי פעם אחת לשתות בירה, ובפעם הבאה כבר מצאתי את עצמי מוזגת בירה בעצמי במשמרת, כמתנדבת". די מהר השתלבה בהנהגת הקואופרטיב ומזה שנתיים היא מכהנת בו כיושבת הראש.

הקואופרטיב הוקם ב-2013 כשקבוצה של חברים מהשכונה חיפשה מקום לשבת, לשתות ולהכיר אנשים חדשים. במהלך שלוש שנים נדדה הקבוצה בין מרחבים שונים בשכונה, באירועים תרבותיים, ג'אמים מוזיקליים ומפגשים, וקבוצת המייסדים הלכה והתרחבה. "אחרי שלוש שנים", מספרת אבלגון, "נוצר שיתוף פעולה עם המינהל הקהילתי בשכונה, יובלים, שהקצו לנו שטח בחצר האחורי של המרכז הקהילתי. שיפצנו את המקום, יישרנו את השטח, בנינו אוהל, הקמנו תשתיות, וככה בעצם קם הפאב".

הפאב של קואופרטיב 'המפלצת' בירושלים. "המהות בעיני היא הבחירה להיות חלק פעיל בקהילה, לקחת אחריות על המרחב שחיים בו" (צילום: אלבום פרטי)

כיום, חברים בקואופרטיב כ-200 איש, מצעירים שרק השתחררו ועד לבני 80 ומעלה. החברים נדרשים לרכוש מניה במחיר 1,000 שקלים, או במחיר 300 שקלים, ולהתחייב ל-12 משמרות בשנה להשלמת תהליך ההצטרפות כחברים מן המניין. "מי שמצטרף", אומרת אבלגון, "זה בעיקר אנשים שמגיעים ומתחברים לאנשים, למקום, ומתוך זה לרעיון".

חברי הקואופרטיב יכולים להשתתף בוועדות השונות: ניהול פיננסי, בינוי, תרבות, גינה קהילתית ועוד. בכל שנה מתקיימת אסיפה שבה דנים על אופי הקואופרטיב, וכל אחד יכול לבחור ולהיבחר להנהלה. מעבר לזה, מקבלים חברי הקואופרטיב הנחה על השתייה בבר, ורשאים אחת לשנה לקיים במקום אירוע פרטי כמו מסיבת יום הולדת.

"קואופרציה היא בחירה אידיאולוגית"

"המהות בעיני היא הבחירה להיות חלק פעיל בקהילה", אומרת אבלגון, "לקחת אחריות על המרחב שחיים בו. קואופרציה היא בחירה אידיאולוגית, לא רק כלכלית – לנהל את המקום כעסק חברתי מתוך אחריות מלאה ואפשרות של אנשים חדשים להצטרף ולעצב אותו".

בשנים האחרונות הקואופרטיב מלווה גם עסקים חברתיים חדשים שקמים בעיר, במסגרת תוכנית 'הגילדה' של אגף קידום עסקים בעיריית ירושלים, ובעיר צפוי לקום בקרוב הפאב הקואופרטיבי החמישי. "ממש עכשיו התחלנו גם סדרת הרצאות על קואופרציה בפאב", היא מוסיפה, "זה מודל שחשוב לנו לקדם ולחנך אליו".

לדבריה, מקומות כמו "המפלצת", מאפשרים לאזרח להגדיל את השליטה בחייו. "זה מאפשר לנו לחרוג מהמקום שבו אנחנו או צרכנים או נותני שירות. אנשים יכולים לצאת מעט מהמסגרת הרגילה של איך מתנהלים היום חברתית וכלכלית בעולם. גם במישור הכלכלי זה פותח המון אפשרויות מיטיבות עבורנו".

"קואופרציה יכולה לתת מענה ליוקר המחיה"

"אפשר להגיד שהקואופרציה הקימה את המדינה, בלי להגזים", אומר ד"ר מנחם (מנולו) טופל, מקיבוץ כיסופים, עורך הספר בנושא. "בעבר הייתה פה קואופרציה גדולה שאורגנה מלמעלה, כמו למשל חברת העובדים של ההסתדרות והקואופרציה של תנועות ההתיישבות, ששירתו מטרות לאומיות באופן אפקטיבי מאוד. מדינות רבות, בעיקר מהעולם השלישי, שלחו לכאן אנשים ובאו ללמוד איך אפשר להשתמש בכלי הזה לקידום יעדים ומטרות לאומיות".

ד"ר מנחם טופל: "קואופרטיבים קטנים, שצמחו 'מלמטה למעלה' יודעת לתת פתרונות טובים יותר לצרכיהם של אנשים מאשר השוק הפרטי הקפיטליסטי הרגיל" (צילום: אלבום פרטי)

לצד הקואופרציה הגדולה, פעלו ביישוב ובימיה הראשונים של המדינה גם מאות קואופרטיבים קטנים שצמחו "מלמטה למעלה", כדבריו, על ידי גורמים פרטיים בהתאם לצרכיהם: חקלאים במושבות, מאפיות, תחנות מוניות, מכולות ועוד. "אני מעריך שכיום זה סוג הקואופרציה שיש לה הרבה פוטנציאל, כי היא יודעת לתת פתרונות טובים יותר לצרכיהם של אנשים מאשר השוק הפרטי הקפיטליסטי הרגיל".

אתה יכול לתת דוגמה?
"קואופרטיב צרכני קטן במצפה רמון, 'העגלה', דחף לירידת מחירים משמעותית בעיר, כשהעמיד חלופה לסניף שופרסל, שהיה המקום היחיד שהתושבים יכלו לקנות בו. קואופרציה יכולה לתת מענה ליוקר המחיה, התייקרות מחירים היא תוצאה של שוק שנשלט על ידי רשתות ענק, והתחרות קוראת רק בפינות. בגדול, אין תחרות אמיתית. קואופרציה של צרכנים יכולה לצמצם את פערי התיווך ברכישה ישירה מיצרנים".

המכולת של קואופרטיב 'העגלה' במצפה רמון. "דחף לירידת מחירים משמעותית בעיר, כשהעמיד חלופה לסניף שופרסל" (צילום: אלבום פרטי)

בשנות ה-80, במהלך שליחות באמריקה הלטינית, שאליה יצא מטעם הארגון העולמי של האיגודים המקצועיים וההסתדרות, עבד טופל עם דייגים עניים, כדי לסייע להם בהקמת קואופרטיב להטבת חייהם. "הדייגים היו יוצאים בכל יום עם סירות קטנות, בלי מכשור מודרני", הוא מספר, "הם חזרו מדי יום עם שלל דל, והיו חייבים למכור אותו מיד, אחרת הכל היה מתקלקל. הם חיו מהיד אל הפה".

בעזרתו, הם הקימו קואופרטיב שאפשר להם לרכוש אוניה לעבודה של 15 איש בים הפתוח, עם מכשור מודרני ומערכות קירור. "עצם הקמת הקואופרטיב גרמה לשתי חברות מזון בינלאומיות להתעניין בהם ולחתום איתם חוזה", הוא מספר, "וזה פתח להם חלון של תקווה שהילדים שלהם יגדלו למציאות חדשה. זו מבחינתי המשמעות של קואופרציה".

כל קואופרטיב צריך אשראי

בישראל יש כיום כ-4,200 קואופרטיבים. בכל שנה קמים כ-120 חדשים, אך גם נסגרים כ-120 אחרים, והתנועה אינה מצליחה לגדול. הקושי נעוץ, לדברי טופל, באשראי. "כמו כל עסק שקם, גם קואופרטיב יצרני צריך אשראי, ולצערי כיום לקואופרטיבים קשה לקבל אותו מהבנקים".

כדי להתניע תנועה קואופרטיבית משמעותית יותר, נחוץ גם סיוע מדינתי. "מדינות רבות מעודדות קואופרציה כי הן מבינות שזה משרת את הקהילה, מסייע לחלוקה הוגנת יותר של הפירות החברתיים, מייצר מערכות רווחה וקהילה שמפחיתות את העול על המדינה, ולכן מחוקקים חוקים מתאימים והקלות במיסוי שיקלו על הקואופרטיבים לצמוח".

הקמת אגודת אשראי "אופק" בישראל מעוררת בטופל תקווה לראות בעתיד התפתחות מקומית דומה של רשת קואופרטיבים הנסמכת על בנק משותף.

דוגמה נוספת שנותן טופל מהעולם, היא מודל הדיור השיתופי (קו-האוסינג) הסקנדינבי שמתפשט כיום בעולם: דיור משותף שכולל מרחבים קהילתיים כמו מוסדות חינוך ותרבות, ולעיתים גם סלון, מטבח וחדר כביסה המשותפים לכמה דירות. רבים מהמודלים האלה קואופרטיביים לחלוטין. "בחו"ל זה התפתח תחילה מתוך מטרה להוזיל את מחירי הדיור, אבל פיתח גם צורה חדשה של אורח חיים קהילתי".

הקיבוץ העירוני בנוף הגליל. "שכרו בניין בן 8 קומות, וכל קומה מאכלסת קבוצה אינטימית שמקיימת קופה משותפת" (צילום: אלבום פרטי)

בארץ אפשר אולי לראות ניצנים לזה במודל הקיבוצים העירוניים. "בנוף הגליל, למשל, הקיבוץ העירוני שכר בניין בן 8 קומות, וכל קומה מאכלסת קבוצה אינטימית שמקיימת קופה משותפת – מעין קיבוץ קטן, וכל שמונה הקומות הן קיבוץ אחד גדול".

"כדי שהרעיון הקואופרטיבי יצמח", מוסיפה שמר, "צריך לחנך לקואופרציה. צריך לחקור יותר את הנושא באקדמיה ולהעמיק בו". חשוב לדבריה, שתמיכה של הממשלה ושל המגזר השלישי תכלול לא רק סיוע כלכלי, כי אם גם הכשרות וליווי עסקי וחברתי למיזמים קואופרטיביים. "וגם הקואופרטיבים עצמם צריכים להעמיק את הקשר ביניהם ולסייע זה לזה".