"אנחנו יוצאים היום לדרך חדשה בשוק הדואר בישראל. פותחים לתחרות, מורידים רגולציה, ומביאים רפורמה היסטורית". במילים חגיגיות אלה הודיע שר התקשורת יועז הנדל על החלטתו להביא את הדואר להפרטה מלאה.
מדובר אכן במהלך היסטורי, אבל לא בטוח למי הוא נועד לסייע. עו"ד יגאל לוי, לשעבר סמנכ"ל בכיר דואר במשרד התקשורת, אומר ל'דבר' שנסיבות ההכרזה, באמצע הדיונים על אסדרה ובטרם מופו כל נכסי הנדל"ן, מעלות חשש שהרפורמה תפגע בציבור הרחב, ותועיל בעיקר לקונים של החברה ולקופת המדינה.
בחינת פרטי התכנית עד כה מחזקים את החשש: הרפורמה המתוכננת תפגע בחלשים ביותר, תאפשר רווח מהיר לכמה משקיעים פרטיים, ומטרתה המרכזית איננה השירות, אלא חסכון בשירות חיוני.
השירות אינו מטרת האסדרה
הדואר אכן עובר בימים אלה שינוי רגולציה, אבל הם אינם משקפים דרך חדשה, אלא את אותה דרך ישנה ובעייתית של פתרונות פלסטר לזמן קצר.
לכאורה, מורחבת התחרות גם לדואר יחידני, אבל בפועל, רק לחברת דואר ישראל יש יכולת להתמודד עם איסוף ומיון דואר כזה, בפלח שוק שמהווה בקושי 10% מהמכתבים. הדואר יורשה לסגור יותר סניפים, לגבות תשלום מהמתחרים על חלוקת דואר במרכזי חלוקה, לייקר את המחירים לציבור, להפעיל מיזמים עסקיים שונים בתוך הסניפים ולהפחית בחובת השירות האוניברסלי.
כל זה אולי יקל על חברת דואר ישראל, אבל לא יעלה את רמת שירותי הדואר לציבור.
ועדת הכלכלה דנה בתיקונים אלה בחוק הדואר, שכדי לשנותו משרד התקשורת זקוק לאישור הכנסת. חברי הכנסת מתעניינים בעיקר, טיב שירותי הדואר לציבור, אבל הנושא הזה לא כפוף לכנסת אלא שמור למשרד ולשר, באמצעות תיקון תקנות ורישיון חברת הדואר.
בעבר דרשו חברי הכנסת ממשרד התקשורת להציג תמונה מלאה כתנאי לאישור שינויים בחוק. הפעם, חברי הכנסת כבר עברו לדון בסעיפים עצמם, בלי שקיבלו תשובה לאף שאלה מהותית על כוונות משרד התקשורת בעניין ההפרטה ורמת השירות לציבור.
השירות יפגע לחלשים ביותר
רוב הציבור כמעט לא שולח דואר ולא נזקק לסניפים באופן יומיומי. מי שכן נזקק להם אלו בעיקר חצי מיליון בעלי החשבונות בבנק הדואר, רובם קשישים, חרדים, מודרי אשראי או עובדים זרים, שמתנהלים לרוב במזומן ולא רוצים או לא יכולים לעבור לשירות דיגיטלי.
כאן מתגלה הערמה הפוליטית של המהלך: רוב הציבור זקוק בעיקר לשירות קבלת חבילות בדואר, שמתנהל ברובו במרכזי חלוקה שהם לא סניפי דואר. אותו חלק בציבור שסולד מרמת השירות הירודה בדואר, וכמעט לא זקוק לשירותים הבסיסיים שלו ביום יום, לא בהכרח ייאבק למציאת מקורות מימון בעבור אותו חלק בציבור שעדיין תלוי בשירותי הדואר למחייתו.
הפרס האמיתי: הנדל"ן
החיפזון בהפרטת הדואר לקוי גם בכך שנכסי הדואר לא מופו כהלכה. בעוד יד אחת של המשרד מורידה חובות רגולטוריות מדואר ישראל, יד אחרת מקדמת מכירה של הדואר בשוק ההון.
לכאורה שני ערוצים מקבילים, אך בפועל מדובר בפגיעה בשירות לציבור כדי להעלות את הערך הכלכלי של חברת הדואר לרוכשי המניות.
ההיתר לצמצם יחידות דואר הוא חוליה קריטית בשרשרת, אם מדובר בצמצום שכירת מבנים, ובמיוחד אם מדובר בפינוי מבנים שבבעלות הדואר והפיכתם מסניף המשרת את הציבור לנכס נדל"ני במיקום אטרקטיבי.
קשה לדמיין רוכש פרטי שיוכל להרוויח משירותי הדואר מעבר לשנים הקרובות, אבל סביר מאד להניח שיהיו רוכשים שינסו לבצע בוננזה נדלנ"ית בתנאי שירות הולך ופוחת.
חוסכים על גב הציבור
לפי הודעת משרד התקשורת, "לדעת הדרגים המקצועיים, הפרטה מלאה של חברת הדואר מהווה פתרון ארוך טווח לבעיות המבניות של החברה ולשירותי הדואר לציבור". האמת שונה, הפרטה מלאה מהווה פתרון ארוך טווח לסוגיה אחרת לחלוטין שמטרידה בעיקר את משרד האוצר: הצורך לממן את דואר ישראל.
בשום מקום לא ניתן עד כה אפילו רבע הסבר איך הפרטה עשויה להועיל לשירותי הדואר לציבור, בייחוד במתכונת של מכירה מניות בשוק ההון למרבה במחיר. לו היה משקיע אסטרטגי, עם תחום פעילות משיק לדואר, ייתכן שהיה סיכוי לסינרגיה כלשהי.
בכל התהליך הנוכחי לא הוצג שום ניתוח כלכלי לגבי צפי ההכנסות וההוצאות של הדואר, שמתכנס למתכונת של שוק דואר דועך, כחלק מהמעבר מעולם הנייר לעולם הדיגיטלי.
הדיון המתבקש הוא אם מדינת ישראל עדיין זקוקה לשירותי דואר, עד כמה ובעבור מי. אם התשובה היא ביסודה חיובית, זה אומר שאין פסול במתן מימון ממשלתי חלקי לדואר. מדוע דווקא דואר ישראל אמור להיות מאוזן כלכלית ורכבת ישראל אמורה להיתמך ממשלתית באופן שגרתי? זה בהחלט לא קשור לכלכלה, אלא לסדר עדיפות.
משרד האוצר דוחף לנתק את הדואר מהסיכוי לקבל תקצוב כלשהו מהמדינה. אם בעבר היה מקובל קונפליקט כלשהו בין משרדי ממשלה, שרוצים לקדם את התחום עליו הם מופקדים, לפקידים שרוצים לקצץ, נראה שהיום יש הרמוניה מלאה.
המשרד המקצועי מאמץ את עמדות האוצר בלי ביקורת ותוך התנערות מההשלכות: פחות נקודות שירות, עליית מחיר השירות ופגיעה שתיפול דווקא על האוכלוסיות היותר חלשות, שלא יכולות להסתדר בלי סניפי הדואר הפיזיים.