התפרצות מגפת הקורונה הייתה צונאמי כלכלי. אם בתחילת המשבר נתניהו עוד דיבר על הגבלת ההוצאה מתוך חשש להיפר-אינפלציה, העצמאים נאלצו לצאת  לרחובות כדי לקבל ולו תמיכה בסיסית, ומשרד האוצר רב עם המורים על ימי לימודים בזום, תוך כמה חודשים התעצב קונצנזוס עולמי חדש: בזמן מגפה מוציאים כסף, והרבה.

ראוי לשים כוכבית על המילה קונצנזוס. בפועל, התנהל כל הזמן ויכוח, גלוי וסמוי, על התגובה הנדרשת, בשני היבטים: היקף הסיוע, ומועד הסיום שלו. ויכוח זה התנהל בתוך מדינות, כפי שהעידו פקידי האוצר בעצמם. הוא התנהל בין מדינות, והתבטא בגרף המפורסם על ההוצאה כאחוז מהתמ"ג.

אבל למרות הוויכוח, הייתה גם הסכמה. כמעט כל כלכלות המערב התכנסו בווריאציות שונות סביב אותם עקרונות: צ'ק פתוח (אבל מוגבל לעתים לנושאי הקורונה) למערכת הבריאות, תמיכה ישירה במי שלא יכול לעבוד, סיוע לעסקים במשבר, ועוד הקלות ומענקים שונים. הכללים הפיסקליים הרגילים הושהו, ולא הופעל לחץ על התכנסות ליעד גרעון.

גם הבנקים המרכזים התנהלו בצורה בלתי רגילה, ותמכו בשווקים בריבית נמוכה, הרחבה מוניטרית ותנאי אשראי נוחים. כדי להימנע ממצב של 'הדפסת כסף', מימון הוצאות הממשלה על ידי הבנק המרכזי, מהלך שבאמת היה שובר את הכלים, קנו הבנקים אגרות חוב של ממשלות בשוק המשני (דרך מתווכים), וכך בפועל תמכו בפעילות הממשלה, בצורה שאינה כל כך רחוקה מ'הדפסת כסף'. במונחים של עולם הפשע, אפשר לכנות זאת הדפסת כסף מולבנת על ידי גופי ביניים.

התקופה הזאת נגמרה.

הקורונה היא עדיין מגפה עולמית, ולא ברור מתי תסתיים. הריבית עדיין אפסית, ההרחבה המוניטרית תדעך לאט, וממשלות עדיין מוציאות ויוציאו כסף כדי לתמוך במשק. המגפה אמנם ממשיכה, אבל אם לא יהיה מפנה במהלכה, היא נכנסה לשגרה יחסית. הקונצנזוס מתפוגג, והוויכוח בין ימין ושמאל כלכליים חדשים מתגבשים סביב הסוגיות המרכזיות של העולם אחרי המשבר.

העולם שאחרי מאסטריכט?

נשיא צרפת עמנואל מקרון וראש ממשלת איטליה מריו דראגי פרסמו לפני כשבוע מאמר בעיתון הפיננשל טיימס, שבו הם קוראים לזנוח את הקונצנזוס על אמנת מאסטריכט, שקובע את יעד החוב-תוצר השמרני של 60%. יעד זה, אף ששום מדינה כמעט לא עמדה בו, עיצב את המדיניות התקציבית של כל כלכלות אירופה בעשורים האחרונים.

"אנחנו צריכים יותר מרחב תמרון, ומספיק אפשרות להוצאה לטובת העתיד וכדי להבטיח את הריבונות שלנו", כתבו השניים, ובכך פתחו בקמפיין משותף לשינוי החוקים הפיסקליים באירופה. מולם עומד קנצלר גרמניה החדש, אולף שולץ, שאמר שיש מספיק גמישות במסגרת הפיסקלית הקיימת.

עמדות אלה מייצגות אולי את קווי המאבק החדשים, בין התומכים בחזרה ל'נורמליות', לבין אלו שסבורים שיש להגדיל את מרחב התמרון הכלכלי של ממשלות. זאת גם שאלה של מספר, איזה שיעור חוב תוצר יהפוך לנורמלי החדש, וזו גם שאלה על עצם מעמדו של המספר הזה, שהפך בעשורים האחרונים לאבן הראשה של המדיניות הכלכלית כולה.

בישראל ניתן לראות הדים לדיון זה בוויכוח בין בנק ישראל, שתמך בהשארת יחס החוב-תוצר גבוה לטובת השקעה של עשרות מיליארדי שקלים בשנה בתשתיות, למשרד האוצר, שדחף למתווה התכנסות. החוקים הפיסקליים בישראל כבר בבירור לא רלוונטיים ומשתנים כל שנה, אבל משרד האוצר מסרב להתנער מהם סופית.

מדינה קטנה או גדולה

שאלה זו מקרינה באופן ישיר על היקף פעילות הממשלה במשק, בין המדינה הניאו-ליברלית הקטנה שהתעצבה בעשורים האחרונים, שתפקידה המרכזי הוא תמיכה בשווקים, לבין מדינת הרווחה הסוציאל-דמוקרטית. בתקופת הקורונה היו המדינות מעורבות מאוד במשק מבחינה כלכלית, וגם מעורבות מאוד בחיי הפרט, בקביעת תקנות ונהלים שהשפיעו על ההתנהלות היומיומית.

גם אחרי המגפה עומדת החברה בפני אתגרים גדולים: משבר האקלים, האוטומציה בשוק העבודה, אבטלה מבנית, הזדקנות האוכלוסייה ועוד. אתגרים אלה דורשים מעורבות גדולה של המדינה, כדי למתן זעזועים חברתיים וכלכליים בתהליכי השינוי המהירים.

בארצות הברית שתי התכניות הראשונות שהעביר הנשיא ג'ו ביידן נהנו מגב גם בקרב כלכלנים שמרנים, אבל דווקא תכניתו השלישית והחשובה ביותר, 'לבנות מחדש טוב יותר' (Build Back Better) נתקלת בבעיות, וכנראה לא תעבור במתכונתה הנוכחית. תכנית זו מציעה תיקון משמעותי של המערכת הכלכלית והסוציאלית בארצות הברית.

המאבק סביב תכנית זו, שזוכה לביקורת מתמדת בעיתונות הכלכלית השמרנית, מייצג אולי קו פרשת מים של השיח הכלכלי: לבנות מחדש טוב יותר, או מרוץ חזרה לכלכלה שלפני המגפה.

סוף הריבית האפסית

בארצות הברית הדאגה המרכזית היא לא יחס החוב-תוצר אלא האינפלציה, שהגיעה ל-6.8%, שיא של 30 שנה. הדיון סביב האינפלציה גם הוא משקף קו מחלוקת, כשהשאלה הגדולה היא מתי ובאיזה קצב להעלות ריבית: האם לגלות סובלנות לאינפלציה כדי לאפשר הוצאה תקציבית והשקעה פרטית, או להדק מהר את הרצועה כדי להאט את הפעילות הכלכלית.

מעבר לשאלת המועד, מתחדדת שאלת הפרמטרים להחלטה. נגיד הפד ג'רום פאוול הדגיש את מצב שוק העבודה כפרמטר מרכזי להחלטה על העלאת הריבית. אינפלציה מונעת שכר, שנגרמת בגלל שוק עבודה הדוק ודרישות שכר גוברות, יכולה גם לשקף דווקא שיפור בכוח הקנייה. אם המשכורות יעלו יותר מהמחירים, רמת החיים תעלה.

הריבית, שירדה בכל העולם לסביבה האפסית ועדיין לא חזרה לנורמה הקודמת שלה כשהתחילה הקורונה, תחזור להיות סוגיה כלכלית מרכזית. אחרי שנתיים של קיפאון, החלטות הריבית הקרובות כבר מתחילות לעורר ויכוח.

התחזקות השקל והאינפלציה הנמוכה בישראל מאפשרות לנגיד בנק ישראל אמיר ירון לחכות לבנקים העולמיים האחרים לפני שהוא מקבל החלטה. מדיניות הריבית לא יצרה מחלוקת כלכלית או פוליטית משמעותית בשנים האחרונות. אבל גם מצב זה יכול להשתנות.

2021 תזכר בתור השנה בה לא נגמרה הקורונה. לא בטוח שהיא תסתיים גם ב-2022, אבל משהו חדש כנראה יתחיל.