משרד העבודה והרווחה, משרד הכלכלה והתעשייה והמשרד לשוויון חברתי פרסמו היום "מכרז אתגר" לפתרונות טכנולוגיים מתקדמים לבעיית הקושי בפיקוח על מפגעי בטיחות באתרי בנייה. המכרז מעניין במיוחד לאור העובדה שמפקחי הבטיחות עצמם חוזרים ואומרים שוב ושוב איזה אמצעי טכנולוגי מתקדם עשוי היה לשפר באופן משמעותי את יכולתם לבצע את עבודתם.
אותו אמצעי טכנולוגי, הוצג כבר על ידי הממציא הגרמני קרל בנץ בשנת 1867 – רכב ממונע, או בשמו הנפוץ – מכונית. 14 מפקחים וחוקרים במינהל קיוו שהעברת משרד העבודה לידיו של השר כץ יקדמו את הסחבת הנמשכת זה שנתיים, על מנת שיצטיידו ברכבים אישיים לצורך ביצוע עבודתם – הגעה לאתרים בכל רחבי המדינה לצורך פיקוח וחקירת תאונות עבודה. בינתיים מתחלקים כל מפקחי וחוקרי המינהל בחמישה רכבים בלבד, ונוסעים ברכביהם הפרטיים או בתחבורה ציבורית. חשוב להדגיש שבעבודתם הכוללת את חקירת השטח בו ארעו תאונות העבודה, מרכיב הזמן הוא קריטי, והחקירות נפגעות באופן ממשי. ייתכן והדבר מסביר את הנתון שבפחות ממחצית מהתאונות הקטלניות נחקר חשד לגרימת מוות ברשלנות.
משרדי הממשלה שפרסמו את המכרז הסבירו אותו כך: "בחודשים האחרונים, וביתר שאת לאחר האסון בחניון ברמת החייל, שבה ועלתה בעיית הקושי באיתור ובניטור ליקויי בטיחות באתרי בנייה. עיקר הבעיה נעוץ בפער שבין מספר אתרי הבנייה למספר פקחי הבטיחות, 12,000 אתרים לעומת 17 פקחים. במשרד לשוויון חברתי, במשרד העבודה והרווחה ובמשרד הכלכלה הבינו כי ישנו צורך של ממש בפתרונות יצירתיים שייעלו את מלאכת הפיקוח על אתרי הבנייה תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים".
מדוע נחוצים פתרונות יצירתיים, כשהפתרון הברור מאליו עומד לנגד העיניים? יש להכפיל ולשלש עוד היום את כמות המפקחים האמונים על תחום הבניין. אורח המחשבה הזה מזכיר את דבריה של מנכ"לית המוסד לבטיחות וגיהות ד"ר אורנית רז, שהתפרסמו זה לא מכבר בדה-מארקר, שמציעה אף היא פתרון מקורי לבעיה – הפרטה. היש מקורי מזה?
"הפתרונות המוצעים קשורים ברובם להכבדת הרגולציה, באמצעות חקיקת חוקים חדשים והקמת מנגנונים ביורוקרטיים, הכרוכים בתוספת של תקני כוח אדם" כותבת רז. הצעתה החלופית היא הפיכת הרגולטור מגוף המפקח על עצמו לגוף שיסמיך חברות פיקוח. הקבלנים יחוייבו לשכור את שירותי חברות הפיקוח, והשוק החופשי כבר יעשה את שלו. משום מה היא סבורה שחברות פרטיות שהקבלנים משלמים להם, יעשו את העבודה טוב יותר מעובדי מדינה. מלבד זאת מציעה רז להגביר את פעולות ההסברה בתחום הבטיחות, באמצעות המוסד לבטיחות וגיהות כמובן.
בין השורות של רז אפשר להבין את ההנחה החשובה ביותר העומדת בבסיס כל ההצעות המפותלות והיצירתיות הללו – הצעתה, כותבת רז, אינה מצריכה את שינוי מסגרת התקציב.
האמת היא פשוטה, ברמת המאקרו, כמו ברמת המיקרו – פועלי הבניין מתים בגלל שחוסכים עליהם. הקבלנים אינם מתמחרים כראוי את בטיחותם בעבודה – וגם המדינה מסרבת להכניס את ידה לכיס על מנת לפתור את הבעיה.