בפוסט שפרסם השבוע בפייסבוק, יצא שר האוצר נגד מעורבות פוליטית של השרים בדיונים על הסכם שכר חדש למורים. קריאה זו לא הפריעה לו להתערב בעצמו בדיונים, ולספק כמה קביעות מוטלות בספק.

1.  "אני מציע שאישים פוליטיים לא יתערבו": הסכמי השכר במשק דורשים הכרעה פוליטית. הם נוגעים בשאלות של מדיניות כלכלית ושאלות חינוכיות וחברתיות שלא יכולות להתמצות בדיון מקצועי. בידיעה שזה המצב, אישרה היועצת המשפטית לממשלה את הדיונים, לאחר שההסכם הקודם הסתיים כבר לפני 3 שנים ושכר המורים נשחק.
   כשר אוצר ליברמן מנחה את הדרג המקצועי במשרדו, ולמעשה קיים בעצמו מספר מסיבות עיתונאים בנוגע להסכם השכר, כך שקשה לטעון שאינו מעורב. גם חבר מפלגתו שר החקלאות עודד פורר התבטא בעד ההסכם ונגד המורים. נראה שליברמן מוטרד מהמעורבות הפוליטית בעיקר של חברי הכנסת שלא מסכימים אתו.
   את מה שמכנה ליברמן "שיקולים פוליטיים זרים", אפשר בקלות לכנות התנהלות דמוקרטית. כזו בה פוליטיקאים משרתים צורך של ציבור גדול ומנסים לזכות בתמיכתם.
2. "להשאיר את את המשא ומתן לדרגים המקצועיים בלבד": מעבר לעובדה שכאמור מעורבות פוליטית בדיונים היא הכרחית ואף רצויה, בהמשך הדברים מבהיר ליברמן היטב לאיזה דרג מקצועי הוא מתכוון – הממונה על השכר במשרד האוצר. אנשי הדרג המקצועי של משרד האוצר מעולם לא עמדו מול כיתה, ואינם מומחים גדולים בחינוך. הדיון הוא מקצועי רק מבחינה כלכלית. מבחינה חינוכית הוא די חובבני.
   למעשה, הדרג המקצועי של משרד החינוך גיבש הצעת מתווה משלו. אבל זו לא אומצה על ידי האוצר ואיננה חלק מהמשא ומתן.
3. "הדגש של הסתדרות המורים הוא על ותק ובמשרד האוצר על מצוינות": מיסגור זה של הסוגיה נוח מאד לאוצר, אלא שבסיס המחלוקת הוא על כסף – כמה כסף יקבלו המורים.
   עילת ה"מצוינות", היא תחבולה מעולה. לא רק שאין דרך למדידה מדוייקת של מצוינות בתפקידי הוראה, אלא שאופן היישום שהאוצר מבקש – בונוסים ומורים בחוזים אישיים נועד בעיקר לפלג ולהחליש את הסתדרות המורים בעתיד, באמצעות יצירת 'שיקולים זרים' אצל המורים עצמם – הרצון להגדיל את השכר באמצעות נטישת החוזה הקיבוצי ולהתבלט על חשבון זולתם.
   מילת הקוד "ותק" נועדה להשכיח שנכון להיום הוותק מהווה רק חלק מסולם קידום השכר של המורים. לפי ההסכמים הקודמים, עיקר הצמיחה בשכר המורים לאורך הקריירה מושפעת מהשכלה, הכשרה מקצועית מתמשכת והערכות חיוביות מהמנהלים והמנהלות של בתי הספר. במילים אחרות, לשיקולי מצוינות יש משקל בשכר כבר היום.
4. "בסוף יש לזכור כי מדובר בכסף ציבורי ומישהו גם חייב לשמור על הקופה": קופת המדינה כרגע מתפקעת מעודפי גבייה, במה שנראה כגדילה דרמטית בהכנסות המדינה ממסים. במקום לנתב את הכסף לשיפור מערכת הבריאות והחינוך, במשרד האוצר מנסים לכפות קיצוץ למרות שלא צפוי בכלל גרעון בשלושת השנים הבאות.
   ליברמן כמובן מודע למצב הזה  ובעצמו קידם חלוקת הטבות מס, שסייעו בעיקר לשני העשירונים העליונים.
   העובדה שתקציב החינוך הפך להיות הגדול ביותר לא צריכה להרשים. מדובר בתהליך טבעי: חינוך הוא תחום שתקציבו גדל באופן ישיר ביחס לגודל האוכלוסייה. במונחים של תקציב פר תלמיד, ישראל עדיין בתחתית ה-OECD.
   ליברמן מציע תוספת של 4 מיליארד שקלים בשנה, בעוד שבעבור דרישות המורים נדרשת תוספת של כ-6 מיליארד שקלים. בשביל הפרופורציה, מאז תחילת השנה יש עודף של 34.4 מיליארד שקלים.
5. "יש להוציא את המילה 'שביתה' מהלקסיקון": העובדה שבמשך כל כהונתה של הממשלה האחרונה לא נחתם הסכם, אחרי שההסכם הקודם פג ב-2019, מראה בבירור מי הצד שרוצה הסכם ומי הצד שנח לו למרוח את הנושא גם לשנים הבאות. אין ספק ששביתה היא דבר שנועד להזיק, אלא שלממשלה הזו יש זמן לספוג נזק קשה יותר ומתמשך של שחיקת המערכת עד דק.
   הנזק שגלום בזכות השביתה הוא הכח היחיד שנותר לציבור עובדים כדי להאיץ את הטיפול במחלוקת, כדי להתחיל את השיקום במעמד המורים ובמערכת כולה. כדי לקדם את מערכת החינוך, אין צורך בשביתה, אבל הרצון להסיר אותה מהלקסיקון משקף את האינטרס הפוליטי העמוק שאותו שר האוצר מקדם – ציבור מורים חלש ללא גב ארגוני אמתי.