משרד האוצר פרסם אתמול (שלישי) את רשימת המוסדות הפיננסיים שזכו במכרז לניהול כספי תכנית חיסכון לכל ילד. הרשימה שפורסמה כוללת 22 מוסדות, ביניהם כמעט כל הבנקים ובתי ההשקעות המובילים בישראל. החל מה-1 בינואר 2017 תתחיל המדינה להפריש מדי חודש, 50 ש"ח מתוך קצבת הילדים לחיסכון עבור כל ילד עד גיל 18. ההורים יידרשו בחודשים הקרובים לבחור מבין הבנקים וקופות הגמל השונות את המוסד שינהל את החיסכון עבור ילדיהם. מדובר בסכומי כסף משמעותיים מאוד שיועברו מצריכה פרטית מידית לחיסכון בשוק ההון.
למה כל המוסדות הפיננסים "קפצו" על המכרז?
בחשבון אצבע ניתן להבין כי מדובר בהזרמת הון משמעותית מאוד למערכת הפיננסית, שאף מוסד משמעותי לא ירצה לוותר על נתח ממנה. בישראל 2.7 מיליון ילדים עבורם משלמת המדינה קצבה. עבור כל ילד תפריש המדינה, כאמור, 50 ש"ח מדי חודש וההורים יכולים לבחור להפריש 50 ש"ח נוספים מקצבת הילדים לחיסכון. בהנחה ש-60% מההורים יחליטו לעשות כן היקף הזרמת ההון לשוק ההון יעמוד על כ-3 מיליארד ש"ח בשנה. ב-18 השנים הקרובות צפויים להצטבר בחסכונות אלו מעל ל-60 מיליארד ש"ח.
עבור הזכות לנהל את כספי התכנית, לא נדרשו המוסדות הפיננסיים להבטיח ריבית מינימום או תשואה כלשהי, והמדינה מתחייבת לשלם את דמי הניהול ואת עלות הקמת מערכת המחשוב הנדרשת לצורך ניהול הכספים. מבחינת מוסדות אלה, מדובר במכרז כדאי מאוד.
תמריץ נוסף שיש למוסדות הפיננסיים לנהל את כספי חיסכון לכל ילד, קשור לפוטנציאל גיוס הלקוחות שנלווה אליו. הורים רבים מנהלים לילדיהם תכניות חיסכון עוד לפני תכנית הממשלתית. סביר להניח כי מרבית ההורים יעדיפו לנהל את החסכונות הנוספים באותו מוסד פיננסי שבו בחרו בתכנית חיסכון לכל ילד. ילדים שהוקמה להם תכנית חיסכון בבנק מסוים עשויים להעדיף להישאר באותו הבנק גם בבגרותם.
ומדוע שהמדינה לא תנהל את כספי החיסכון?
אם המדינה מעוניינת להוציא לפועל תכנית חיסכון עבור ילדי המדינה, מדוע היא לא עושה זאת בעצמה? הרי המדינה מחזיקה בקרנות חיסכון רבות, בין אם באמצעות הביטוח הלאומי ובין אם בגופים אחרים דוגמת הקרן לחיילים משוחררים.
בראיון ל'דבר ראשון' לפני מספר שבועות, העלה פרופסור אביה ספיבק את אותה השאלה. "יש עמדה אידאולוגית שהשוק הפרטי יעשה את זה יותר טוב. זה כסף שהביטוח הלאומי מקצה. איך היה מתקבל על הדעת שהכסף ינוהל? קרן ממשלתית, בתוך הביטוח הלאומי. איך יעשו את זה? בקופות גמל פרטיות", אמר.
הרעיון שעדיף שהמגזר הפרטי ינהל את הכספים שמגיעים מהמדינה אבסורדי עוד יותר כשמבינים כי חלק משמעותי מהחיסכון יושקע חזרה באגרות חוב של המדינה. זאת כדי לאפשר תשואה סולידית ובטוחה כמו שרק אגרות חוב ממשלתיות נותנות. נראה כי אחת המטרות הסמויות של התכנית היא לבצע את הזרמת ההון הזו לבנקים ולקרנות הפנסיה.
בתשובה לשאלת 'דבר ראשון' בנושא עם פרסום המכרז, אמר יהלי רוטנברג, סגן בכיר לחשבת הכללית במשרד האוצר ומי שהיה אחראי לו, כי "זה לא משהו שהממשלה יודעת לעשות, אין לנו כאן יתרון תחרותי. אין לממשלה יכולת לתת שירותים בנקאיים, לנהל חסכונות והפקדות עבור האזרחים". על טענה זו ענה ספיבק "ברגע שאומרים שהממשלה לא יודעת לנהל, וברגע שלא נותנים לה לנהל, אז הממשלה לא תדע לנהל. ומה שהיא ידעה היא תשכח".
היה ביכולתה של המדינה לבחור במהלך משולב ולאפשר להורים שיבחרו בכך, להשאיר את הכסף בקרן ייעודית בביטוח הלאומי, ולמי שמעוניין בשוק הפרטי – לפנות לבנקים ולקופות הגמל. מהלך כזה היה מאפשר לחץ של המדינה על הבנקים ועל בתי ההשקעות להיטיב את תנאי החיסכון המוצעים. בתרחיש כזה, המדינה הייתה שומרת לעצמה את היכולת לנהל קרנות מן הסוג הזה ולייצר אלטרנטיבה לכללי השוק.