עליית מחירי המים והחשמל שהוכרזה בשבוע שעבר איננה הכרחית. למרות שהיא מוצגת כאוטומטית ומבוססת נוסחאות, היא תוצאה של החלטות שניתן לשנות.
הפוליטיקאים אוהבים להאשים את רשתות השיווק, היבואנים, התעשייה ואפילו את הצרכנים בעליות המחירים. אבל עודפי הגבייה בקופת המדינה יכולה לספוג את ההתייקרות בקלות. כל מה שצריך הוא לשנות מוסכמה שהפכה לקדושה ללא סיבה: עקרון המשק הסגור.
עליות מחירים ללא מגע יד אדם
השבוע הודיעה רשות החשמל כי תעריף החשמל לצרכנים ייעלה בינואר ב-8.2%, ובכך ישלים עלייה של 25% בשנה אחת. באותו היום, הודיעה רשות המים על ביטול סבסוד של כחצי מיליארד בשנה עבור המים לחלקאות, זאת כדי שהיא תוכל לממן השקעות פיתוחי תשתית נדרשות במשק המים בשווי אותו סכום, וזאת מבלי להעלות את מחיר המים לצרכנים הביתיים. אבל גם מבלי להעלות את מחיר המים ישירות, לביטול הסבסוד יכולה להיות תרומה מכרעת בהעלאת מחירי הפירות והירקות של החקלאים, שעלות המים הם תשומה משמעותית בתמחיר שלהם.
שתי הודעות אלה נוסחו ודווחו בצורה כמעט טכנוקרטית של גזרת גורל עליונה בשל עדכון נתונים בנוסחאות התעריף ללא מגע יד אדם. במשק המים מדובר בעלייה של חצי מיליארד ש"ח שרשות המים החליטה לנטרל בעזרת ביטול הסבסוד הצולב, באמצעותו הצרכנים הביתיים מסבסדים מים בעלות נמוכה לחקלאים. במשק החשמל העלייה של 8.2% ששווה כ-2 מיליארד שקלים נובעת משלל גורמים, בהם עליית מחיר הפחם, עיכובים בהקמת תחנות כוח מגז ועוד.
משק החשמל ומשק המים פועלים תחת עקרון שנקרא 'המשק הסגור'. לפי עקרון זה, על רשויות החשמל והמים, לתמחר את התעריף כך שיהלום את עלות הייצור הכוללת, ללא אף שקל מתקציב המדינה. אם לדוגמה רשות המים רוצה להקים עוד מתקן התפלה במיליארד שקל, עלייה להעלות את מחיר המים בהתאם. כך גם במשק החשמל. מחיר הפחם עלה ב-200 מיליון בשנה, על רשות החשמל לשקף זאת במדויק בתעריף החשמל.
עד שנות האלפיים משק החשמל ומשק המים לא התנהלו במשק סגור. ניתן לדמיין מה היה קורה אם הקמת המוביל הארצי הייתה מוטלת כולה על צרכני המדינה ללא אף שקל מתקציב המדינה.
עקרון זה נוח מאד לפוליטיקאים, שמרחיקים עצמם מאד מעליית המחירים שנוגסת בכיס של כולנו. הוא גם נוח מאד לקברניטי המשקים, שמקבלים עצמאות לבצע השקעות, מבלי צורך להתדפק על דלתות האוצר הנעולות תמיד. אבל לנו הצרכנים, זה פחות נוח. כל עלייה "עיוורת" כזו במוצרי צריכה בסיסיים כמו המים או החשמל שלנו שווה לעשרות או מאות שקלים בחודש למשפחה.
אך אולי מי שהעיקרון הזה נוח לו יותר מכולם הוא משרד האוצר, שהצליח להרחיק משאבות תקציביות לא רווחיות מיסודן, אל מחוץ לספרה של תקציב המדינה ואל מחוץ לדיון הכלכלי.
קופת המדינה מלאה, אך המחירים עדיין עולים
בזמן שיוקר המחייה עולה, ההכנסה הפנויה צונחת והמחירים מזנקים, קופת המדינה דווקא גדושה בהכנסות. שנת 2022 צפויה להסתיים עם עודפי גביית מסים בסך עשרות מיליארדי שקלים. לפי נתוני אוקטובר, עודף הגבייה השנה עומד על כ-94.5 מיליארד שקלים, שהם כ-20% מכלל תקציב המדינה. הכסף הזה ייבלע ככל הנראה אי שם במרתפי האוצר, שככל הנראה מייעדים אותו להורדת היחס חוב-תוצר הנמוך ממילא של המדינה.
ללא עקרון המשק הסגור, יכולים היו שרי האוצר והאנרגיה להחליט להשקיע 2.5 מיליארד השנה במשקי החשמל והמים, לסבסד את העלייה בתעריפים ובכך לנטרל אותה. השקעה גדולה יותר הייתה אף יכולה לסבסד את מחירי האנרגיה, דבר שמדינות באירופה עושות כעת אל מול עליות המחירים.
את הכנסות קופת האוצר המתפקעת מעודפי גבייה, אל מול אזרחים הנאנקים מול מחירים מאמירים, אפשר להסביר כך: סך הכנסות חברת החשמל מתעריפי החשמל הביתיים ב-2020 עמדו על כ-10 מיליארד שקל, בעוד שעלות המים לצרכנים הביתיים ב-2021 הייתה 6 מיליארד שקל, ביחד כ-16 מיליארד שקל בשנה שאזרחי ישראל משלמים על חשמל ומים. כלומר לו הייתה רוצה הממשלה לסבסד לחלוטין את כל חשבונות המים והחשמל שלנו, רק באמצעות עודפי הגבייה של השנה בלבד, הסכום היה מספיק כמעט לשש שנים.
את עקרון המשק הסגור קבעו הפוליטיקאים, והם יכולים גם לפרוץ אותו.
