"סבא היה אוצר של רוח, ידע ובעיקר אהבה". מספר עפרי לוריא (37) נכדו של ההיסטוריון זאב איביינסקי, שהלך לעולמו בשבוע שעבר בגיל 99.

"כל מפגש איתו היה כמו שיעור. הוא היה אדם אמיץ, בצעירותו הלך בדרך חתחתים באמונה ובעוצמה. אנחנו, 14 הנכדים, הכרנו אותו כשכבר היה די מבוגר, אבל האש שבערה בו בצעירותו לא נחלשה".

על קירות דירתו הצנועה של איביינסקי, בקיבוץ עין חרוד מאוחד, תלויות תמונותיו של חיימון בנו שנהרג בפשיטה על האי גרין (1969). גם תמונתו של אמיר ברין, בן דודו של חיימון ובנה של תמה שטורמן, שנפל בסיני (1970) מצאה מקום אצלו בסלון. "סבא היה בן שכול אח שכול ואב שכול", מספר לוריא, "גם ביחס למשפחתו שנספתה בשואה וגם ביחס למשפחת שטורמן אותה אימץ".

"בדירה הקטנה בקיבוץ, היינו מצטופפים כל הנכדים". נזכר לוריא, "סבא וסבתא היו רבים ביניהם מי אוהב אותנו יותר. זה היה בית של אהבה. סבא היה שואל על מה אנחנו לומדים בבית הספר, וטורח להרחיב את היריעה. כל מפגש איתו היה כמו שיעור, היינו יוצאים עם חומרי קריאה הביתה. ככל שהזדקן, ובמיוחד אחרי שראומה נפטרה, הוא נהיה רך ואוהב. היה לו קשב כזה, היה מתרגש מאוד ממה שהיינו מספרים. כל אהבה חדשה הייתה מרגשת אותו".

איבינסקי נולד ב-1923 בלידא, (אז בפולין, כיום בבלארוס) כנצר לשושלת רבנים. עוד בילדותו היה בין מקימי מחתרת נערים ציונית שפעלה בלידא. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט לווילנה, שם הצטרף לקיבוץ הכשרה של "הנוער הציוני".

בסוף פברואר 1941 בהיותו בן 17, הצליח לצאת ברכבת האחרונה מווילנה למוסקבה, משם המשיך לאודסה, ומנמל אודסה הפליג בספינה הסובייטית "סווַנֶטיָה", לאיסטנבול. לאחר עיכובים, והרפתקאות רבות באיסטנבול,  ובסוריה ולבנון שבשליטת משטר וישי,  הגיע ב-15 במרץ 1941 לקיבוץ ראש-הנקרה. סיפור העלייה שלו, ותולדות משפחתו, ראו אור בספרו האוטוביוגרפי 'מסע אל הזיכרון' (דרור לנפש,2013).

משהגיע איביינסקי ארצה, הצטרף למחתרת הלח"י, אולם כשנה לאחר מכן, במאי 1942, נאסר ונכלא במחנות המעצר מזרע ולטרון. כשנתיים לאחר מכן הוא הוגלה לאפריקה, שם הוחזק קרוב לשלוש שנים במחנות המעצר בסמבל שבאריתריאה, קרתגו שבסודן, וגילגיל שבקניה. בשנת 1947 הוחזר ארצה למעצר בלטרון, שממנו שוחרר בסופו של דבר, לאחר שישב בכלא הבריטי יותר מחמש שנים.

לאחר שחרורו מהכלא התגייס איביינסקי לחילות השדה של ההגנה, ונפצע בקרב על רמת-רחל. עם תום מלחמת העצמאות היה ממייסדי קיבוץ יראון על גבול לבנון. בראשית 1952 יצא מטעם הקיבוץ לסמינר הרעיוני החצי-שנתי של הקיבוץ המאוחד באפעל.

בסמינר פגש את ראומה, אלמנתו של משה שטורמן. משה היה בנם של חיים ועטרה – זוג חלוצים מהעלייה השנייה שהיו ממייסדי השומר, סג'רה, מרחביה, תל עדשים, כנרת, ולבסוף, כחלק מגדוד העבודה הקימו את עין חרוד והקיבוץ המאוחד. משה, בנם הבכור, נישא לראומה לבית פופקו, ביתם של שנים ממייסדי תל-יוסף, והם התגוררו בעין חרוד.

משה נפל כמפקד גיבור במלחמת העצמאות, למרגלות הגלבוע, במרחק מאות מטרים מהמקום בו נרצח אביו שהיה ממנהיגי ההגנה וההתיישבות.

לאחר שזאב נשא את ראומה, גידל את ילדיה מנישואיה הקודמים, חיימון ותמר, כאילו היו ילדיו. "עטרה (שטורמן) קיבלה אותי מהרגע הראשון", אמר ל'דבר' בראיון שנערך עמו לפני כמה חודשים, "היא התייחסה אלי בחום ובאהבה. וחיימון מיד אמר – אתה תהיה לי לאבא". לזאב וראומה נולדו שלוש בנות (שני יעל ונעמי).

לדברי איביינסקי, בראיון שנערך עמו לפני כמה חודשים ב'דבר', ראומה והוא בחרו לחיות בקיבוץ כדי להיות קרובים לעטרה. עין חרוד הייתה להם לבית, וברבות השנים הם נהיו מעמודי התווך של הקיבוץ.

החל משנות ה-60, עבד איבינסקי לצד יצחק אנטק צוקרמן בבית לוחמי הגטאות והיה מיוזמי "יד לילד" ו"המכון ללימודי השואה". מ-1967 שימש כמרצה באוניברסיטת חיפה ובסמינר אורנים, ובשנים 1972–1981 נמנה עם סגל ההוראה של האוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים להיסטוריה כללית ולימודים רוסיים, בנושאי תנועות המהפכה, הטרור והמרד במאות ה-19 וה-20.

ברבות השנים פרסם תשעה ספרים ומאמרים רבים העוסקים במרידות שונות במאה העשרים. החל מהמרד נגד השלטון הצארי ברוסיה ועד למרד של תנועות הנוער הציוניות בתקופת השואה.

איבינסקי היה חבר עין-חרוד המבוגר ביותר. הוא נפטר בגיל 99. הותיר אחריו 4 בנות, 14 נכדים ו-33 נינים ונינות, אחת הנינות נולדה יום לפני פטירתו, ונינה נוספת נולדה ביום בו נפטר. יהי זכרו ברוך.