לפני כמה חודשים ישבנו בסלון בבית הורי במשמר הנגב ושתינו קפה. הילדות שיחקו, ואבא שלי שאל כבדרך אגב: "על החמישה שיצאו מפה לטיול ונרצחו כבר סיפרתי לך?" לאבא שלי יש הרבה סיפורים שהוא שב ומספר במשך השנים. כניצול שואה שעלה ארצה לבדו והתיישב בנגב השומם, הוא ראה כמה דברים בחייו, אבל את הסיפור הזה לא שמעתי ממנו אף פעם. הופתעתי. "כן זה היה מזמן", הוא המשיך, "הם היו נערים. יצאו לאיזה סיור ונרצחו לא רחוק מפה".

לקיבוץ משמר הנגב יש מורשת מפוארת, סיפורים שעוברים מדור לדור, מפה לאוזן, וחלקם גם נכתבו בכמה ספרים שיצאו במשך השנים. "חמישה צעירים שנרצחו" הם לא חלק מהמורשת הזו. שאלתי כמה שאלות אבל אבא אמר שהוא לא זוכר פרטים. לא האמנתי לו, אם להודות באמת, חשבתי שהוא בדה את הסיפור, או שמשהו התערבב בכונן הקשיח שלו.

אבל זה טרד את מנוחתי. בחודשים שחלפו מאז, שאלתי על כך עשרות מחברי הקיבוץ, ותיקים וותיקים יותר. "תראה, היה את 'זלה' (ישראל נלקן) הרפתן שעלה על מוקש שהוא בעצמו הניח ונהרג, והייתה ורד שנרצחה בתחנת האוטובוס בלילה הנורא ההוא, אבל חמישה שנרצחו? זה לא היה כאן". אף אחד לא שמע. לאף אחד אין מושג. זה פשוט לא קרה. גם רותי רוזנבלום, ההיסטוריונית של הקיבוץ ומי שאחראית על זיכרון הנופלים כבר שנים רבות, הופתעה מהסיפור. היא חיפשה בארכיון, עברה על עלונים ישנים ומסמכים מאובקים, ולא מצאה דבר.

אפילו מייסדי הקיבוץ לא יכלו לעזור

התעלומה רדפה אותי. חיפוש בארכיון העיתונות הלאומי הביא כותרת מעיתון "הבוקר", 12 בדצמבר 1947: "חמשה ממשמר הנגב שנעלמו וחזרו בשלום". הידיעה סיפרה שחמישה מחברי הקיבוץ, שיצאו לסייר לאורך צינור המים, "לא חזרו לבסיסם בזמן הדרוש". עוד סופר שם כי "הופצו ידיעות ממקורות שונים כי החמישה נרצחו, הטלפונים במערכת לא חדלו מלצלצל ואנשים רבים שאלו לגורלם של הנעלמים, אך כל תשובה ברורה אי אפשר היה לתת. ידיעות סותרות הגיעו למערכת במשך כל שעות הלילה עד אשר בחצות נודע באופן ברור כי כל החמשה חזרו בשלום בשעה 9 למשמר הנגב".

מתוך עיתון "הבוקר", 12 בדצמבר 1947

הידיעה הזו סיבכה את העניין. מי היו אותם חמישה? כיצד זה שאיש לא שמע עליהם? ולמה אבא טוען שהם נרצחו? הפצתי תצלום של הידיעה בין חברי משמר הנגב, מנסה לגרד את זיכרונם, אבל איש לא ידע במה מדובר. אחת החברות אמרה שאם באמת היה סיפור כזה, אז אמיתי בן-צור הוא הכתובת.

בן-צור (95) הוא ממייסדי הקיבוץ, ששימש לסירוגין כמזכיר ומרכז משק במשך שנים רבות, ואפילו הוא הופתע כשהראיתי לו את הידיעה: "לא זוכר שום דבר שמתחבר לזה. אולי מומוס זוכר. ואם אתה מגלה משהו תעדכן אותי".

מומוס זה הכינוי של שמואל בונים עוד מימי הפלמ"ח. גם הוא אחד ממייסדי הקיבוץ. הוא ידע במה מדובר והבטיח לספר לי הכול, אבל לא עכשיו כי הוא עסוק. הוא אמנם בן 94, אבל סדר היום שלו עמוס גם בשבת.

גרסאות סותרות ממקורות שונים

עד שיתפנה, המשכתי לחפור בעיתונים ישנים. להפתעתי גיליתי ש"הבוקר" לא דייקו, בלשון המעטה. בעיתון "המשקיף" דווח ב-14 בדצמבר 1947, כי "נמצאו גוויות 3 מ-5 אנשי משמר הנגב". אז חמשת הפלמ"חניקים לא היו חברי משמר הנגב, ולא שבו בשלום. יתרה מזאת, שניים מהם נעדרים עד היום.

מתוך עיתון "המשקיף", 14 בדצמבר 1947

פרטי האירוע, ככל שניסיתי למצוא, מעטים. באתר של הענף לאיתור נעדרים של צה"ל נכתב כי בסיור באזור משמר הנגב, ב-11 בדצמבר 1947, נתקלה חוליית לוחמים ערבים. "אין אנו יודעים במדויק את נסיבות ההיתקלות, אך ייתכן ששלושה לוחמים נהרגו בראשית הקרב והם: ישעיהו ספקטור, אברהם ברוקס ונח דסקל זכרם לברכה, ואילו מרדכי קלמן ומנחם חונן זכרם לברכה ברחו או נשבו וגורלם לא נודע. גופותיהם של ספקטור, ברוקס ודסקל הוחזרו, לאחר מספר ימים, על ידי הבריטים לאחר שאותרו מדרום לעיר אופקים של היום. הם נקברו זמנית במשמר הנגב, ולאחר מכן הועברו לקבורת קבע בנחלת יצחק. מרדכי קלמן ומנחם חונן נחשבים חללים שמקום קבורתם לא נודע".

קו פרשת המים של הנגב

הסיור שבמהלכו נרצחו החמישה היה, כפי שהתברר בהמשך, סיור לאבטחת צינור המים. משמר הנגב עלתה על הקרקע כאחת מי"א הנקודות, באוקטובר 1946. החיים בנוף הצחיח היו בלתי נסבלים. מדי יום היו מביאים עוקב מים של קוב אחד מקיבוץ רוחמה. משמעת המים הייתה קיצונית, וכל טיפה נוצלה עד תום.

"עם המים שצחצחנו בהם את השיניים היינו משקים את הגינה העלובה, את המים של הכביסה היינו שופכים לשדות", סיפר בונים כשהתפנה לרגע מעיסוקיו, "חוץ מזה, היה את הבעיה שלא היה לנו במה לעבוד. מה כבר אפשר לעשות באמצע המדבר?"

שמואל בונים. "העבודה הייתה קשה אבל הרגשנו שאנחנו עושים היסטוריה" (צילום: אוריאל לוי)

בינואר 1947 החלו העבודות להנחת קו המים. חברי הקיבוץ קיבלו בשמחה את העבודה:  "מבחינתנו זה היה מעבר לפרנסה", הוא מספר, "ידענו שאנחנו מניחים קו חיים לנגב. העבודה הייתה קשה אבל הרגשנו שאנחנו עושים היסטוריה".

לאחר כארבעה חודשים של עבודת חפירות במעדרים, והנחת צינורות, קו המים הגיע לנקודה המבודדת. "הודיעו לנו באיזו שעה ייפתח השיבר, והתאספנו כולנו ליד הצינור. בהתחלה לא קרה כלום. אחרי זה התחיל רעש כזה של תנועה של אוויר. אחד החברים דחף את הראש שלו לתוך הצינור כדי להסתכל וקיבל זפטה אדירה, עם השפריץ של כל הבוץ שבישר את סופו של עידן משמעת המים".

הצינור במשמר הנגב. ההיסטוריון מרדכי נאור: "הבריטים התרשמו מאוד מההצלחה של היהודים להביא מים למדבר" (צילום: ארכיון הפלמ"ח)

לצינור המים היו משמעויות הרות גורל. ההיסטוריון מרדכי נאור טוען שעצם הנחת הצינור השפיעה על ההחלטה לתת ליהודים את הנגב. "באותם ימים נערך סיור של ועדת אונסקו"פ בנגב, ונציגי הסוכנות הראו להם את בריכות האגירה שהוקמו ברביבים, ואת צינור המים. הם הוליכו את נציגי הוועדה לאורך הצינור עד למתקן השאיבה בניר-עם. הבריטים התרשמו מאוד מההצלחה של היהודים להביא מים למדבר. מספרים שאחד מנציגי הוועדה אמר לנציג הסוכנות בסוף הסיור: 'היום קיבלתם את הנגב'".

"כשיורד פה גשם, הכול נשטף"

ימים אחדים לאחר שהמים החלו לזרום ליישובי הנגב, החלו הפגיעות בצינור. "בהתחלה היו אלה סתם בדואים שניסו אולי להשיג מים", מסביר בונים, "אבל אחרי כ"ט בנובמבר זה כבר הפך לניסיונות מאורגנים של כנופיות לפגוע ביישוב העברי".

הפלמ"ח שלח מחלקות של לוחמים לשמור על הקיבוצים המבודדים בנגב, ואחת המשימות המרכזיות הייתה ההגנה על צינור המים. "כנופיות מקומיות היו פוגעות בצינור, במיוחד לאורך הקו המערבי בין ניר-עם לצאלים", מסביר נאור, שאחד מבין עשרות המאמרים שכתב נושא את השם 'קונצ'רטו לצינור מס 1 – הרעיון, התכנון והביצוע של צינור המים הראשון לנגב, 1947' (יד בן-צבי,1986).

נאור מתאר את הפגיעה בקו כמלחמת מים: "היו מחבלים בצינור, מוציאים אותו מהאדמה, מפוצצים אותו, מחוררים אותו בעזרת כלי עבודה. הפגיעה בצינור עשתה להגנה חיים קשים. באיזה שלב הקימו יחידה של רתכים שיעברו בים החבלות ויתקנו אותן, והיה צריך גם כוח שיגן עליהם בזמן שהם עובדים".

כדי למנוע את הפגיעה בצינור השתמשו בכל הכוחות שיש: החל מנוטרים ועד לסיורים של חוליות קטנות של חמישה או שישה לוחמים לאורך הקו. מאחר שהבריטים עוד ישבו בארץ, הסיורים האלה נערכו בהיחבא, ללא נשק גלוי. המפקד היה נושא אקדח, ויתר החיילים היו לוקחים איתם רימונים או חומרי נפץ שהיו מסתירים על גופם. "הם לא נשאו רובים מחשש להיעצר על ידי הבריטים", מסביר בונים, "אחרי ההיתקלות בכפר הערבי שועוט, שם נהרגו שישה לוחמים, וההיתקלות ליד משמר הנגב, הוחלט להפסיק עם הסיורים האלה ולעבור לסיורים רכובים, בהתחלה בטנדרים ובהמשך במשוריינים".

במהלך דצמבר 1947 נהרגו 17 לוחמים בהגנה על צינור המים. "הבריטים הציעו לפנות את כל היהודים מהנגב", אומר נאור, "אבל בן-גוריון עשה בדיוק את ההפך. באמצע דצמבר הוא הקים את 'ועדת הנגב' שדאגה לפתח את התשתיות ולהגביר את מאמצי ההגנה. בערך בפברואר המצב החל להשתפר. הפלמ"ח כבש את הכפרים העוינים שיצאו מהם המפגעים, ובאפריל האנגלים פינו את משטרת עימרה, וההגנה השתלטה עליה".

בונים לא היה בקיבוץ בלילה שבו אירעה ההיתקלות הרצחנית. "אבל החברים סיפרו לי כשחזרתי", הוא אומר. "זה היה לילה גשום. גשמים חזקים מאוד. אולי הלילה הגשום ביותר שידענו מאז שעלינו על הקרקע שנה לפני כן. חמשת הפלמ"חניקים יצאו לסיור וכנראה נקלעו למארב. באותם הימים פעלה פה הכנופייה של אבו-מנסור. את הלוחמים שלו הוא הביא מאזור חברון, והם היו מסתובבים פה ועושים שמות. הם לא היו מספיק חזקים כדי לתקוף את הקיבוצים, אז הם תקפו את מי שיצאו לסיורים. לגבי הנעדרים – אני לא יודע, אולי הם נסחפו בשיטפונות וזרמו לנחל גרר ומשם לים. אתה יודע איך זה כשיורד פה גשם. הכול נשטף".

מטורקיה ורומניה להגשמה בקיבוץ

על הנרצחים, ששמותיהם הופיעו בכותרת המשנה בידיעה בעיתון "המשקיף", למדתי תחילה באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל. ארבעה מהם היו חברי הכשרת 'עמלים' (עליה בהמשך):

חמשת הנערים, מימין לשמאל: מנחם חונן, נח דסקל, מרדכי קלמן, ישעיהו ספקטור ואברהם ברוקס (צילומים: ארכיון הפלמ"ח, אלבומים פרטיים)

אברהם (אלברט) ברוקס, שעלה לארץ מאיסטנבול בגיל 14, שימש כגזבר הכשרת 'עמלים', והיה קנאי ליסודות הקבוצה ופעיל בה מאוד מבחינה חברתית. הוא היה ידוע כבדרן של החבר'ה, שקראו לו "כושי", ונהג לחבר שירים היתוליים ופזמונים במסיבות של ההכשרה.

מנחם חונן גדל במשפחה מסורתית באיסטנבול. מנעוריו שאף לעלות ארצה. הוא היה ילד חולני, ורופאיו טענו שהוא לא חזק דיו לעבור את התלאות שבמסע ארצה, אך הוא לא ויתר ועלה בכל זאת. הוא ציפה לחיי ההגשמה בקיבוץ, וערב פרוץ מלחמת השחרור נהג לומר לחבריו כי קיימת סבירות מסוימת שלא כולם יזכו לכך: "איני בטוח אם כולנו נזכה לראות בהגשמת חלומותינו. הרי בקרוב מחכה לנו מערכה גדולה". הוריו עלו ארצה בעקבותיו זמן קצר לפני שנפל. גופתו לא נמצאה והוא נחשב לחלל שמקום קבורתו לא נודע.

נוח דסקל גדל במאדיאש שבטרנסילבניה, רומניה. הוא למד ב"חדר" ובבית ספר עממי עד שאלה נסגרו בעקבות המדיניות נגד היהודים. הוא היה חבר תנועת "הבונים" ושאף לעלות לארץ ולהגשים כפועל בקיבוץ. בארץ למד נגרות אצל בעל מלאכה שניצל אותו קשה, אך הוא לא נרתע מכך ביודעו כי הוא מתכונן לדרך חיים קשה. עם צאתו להכשרה, התקשר בכל נפשו לתנועה הקיבוצית וראה בה את הדרך הנכונה לו.

מרדכי (מוטקה) קלמן ניצל בילדותו משואת יהודי רומניה, שם איבד את אביו ואחיו הבכור. עם תום מלחמת העולם השנייה עלה ארצה. חבריו סיפרו כי התלהבותו ודבקותו במשימות השפיעו עליהם והעלו את ביטחונם.

בת משפחה שופכת אור

הנרצח החמישי היה ישעיהו ספקטור, מפקד החולייה, יליד תל אביב, יתום ואח שכול. הצלחתי לאתר את בת משפחתו, ישע ספקטור, הקרויה על שמו.

לספקטור, שהתייתם מאמו בגיל רך, היו שלושה אחים, והם פוזרו בין הדודות. ישעיהו הוצמד לישראל, שגידל אותו כאילו היה בנו. "אבא ישראל היה הבכור", מספרת ספקטור (63), "אחריו היו צבי, אהרון, והאח הצעיר ישעיהו".

האחים ספקטור: ישראל (מימין), ישעיהו ואהרון. אחיהם צבי נחשב נעדר עד היום (צילום: אלבום פרטי)

ישראל וצבי היו מהמגויסים הראשונים לפלמ"ח ונמנו עם הצוות של "יורדי הסירה". צבי היה מפקד הכוח, וישראל היה לוחם. "יצחק שדה תדרך את הכוח רגע לפני שהם יצאו ללבנון", מספרת ספקטור, "וכשהוא הבין שיש שם שני אחים הוא הוריד את אבא שלי מהסירה". הכוח נפל, כידוע, למארב וכ"ג יורדי הסירה, ובהם צבי, נחשבים נעדרים עד היום.

משפחת ספקטור: הבת הילה משמאל, הבן רשף מימין, והנכדים. ישע, אמו של רשף: "מבחינתי, זה שילדתי בגיל שבו ישעיהו נרצח, זה סוג של סגירת מעגל" (צילום: אלבום פרטי)

"דודי אהרון", ממשיכה ספקטור, "היה גם הוא מפקד בפלמ"ח, והשתתף בקורס מג"די השריון הראשון. הוא מונה למפקד שועלי שמשון, נפצע בהפגזה ארטילרית בדורות, לא רחוק ממשמר הנגב, ופונה לבית חולים, שם שכב פצוע במשך שנה שלמה".

ישעיהו הלך בעקבות שלושת אחי, וסיים קורס מ"כים בהצטיינות שבועות אחדים לפני אותו לילה שבו יצא לסיור שממנו לא שב. "זו הייתה מכה איומה עבור אבא", מספרת ספקטור, "ישעיהו היה כמו בן בשבילו. אחרי שהוא שמע על זה הוא מיהר לרדת לנגב עם כמה מחבריו. הם הגיעו למקום שבו נרצחו החמישה, והחלו לחפור. הגופות היו מרוטשות. הוא איתר את אחיו בעזרת הדיסקית. הדחף הזה למצוא את גופתו של אחיו נבע כנראה מהגורל האכזר של צבי, שמקום קבורתו לא ידוע עד היום. אבא שלי עסק בזה ללא סוף. עד יומו האחרון הוא הקדיש את כספו ומרצו כדי לנסות למצוא רמזים, ולאתר את הגופות של כ"ג יורדי הסירה. הוא כל כך אהב את אחיו".

והוא קרא לך על שמו של ישעיהו.
"ההורים רצו לקרוא לי על שם ישעיהו, והם שאלו את משה שרת, 'מה נעשה אם תיוולד לנו בת?' שרת הציע את השם ישע".

מכתב ממשה שרת עם הצעת השם ישע (צילום: אלבום פרטי)

ספקטור מתגוררת כיום בתל מונד, עובדת בחברת השקעות משפחתית, וסבתא לשישה נכדים. "אבא תמיד סיפר שישעיהו נרצח בגיל 19, ולא 21 כפי שכתוב בכל המקומות הרשמיים, ואני ילדתי את רשף, בני הבכור, בגיל 19. מבחינתי זה שילדתי בגיל שבו ישעיהו נרצח, זה סוג של סגירת מעגל. כל חיי גדלתי עם הציווי שאסור לי להיות קורבן, אני צריכה לחיות. זה המסר שאבא תמיד העביר לי".

"ממשיכים להנציח אותם בימי הזיכרון בצובה"

הכשרת 'עמלים' שעמה נמנו ארבעת האחרים, הורכבה משתי קבוצות שהתחברו ב-1944: חברת נוער מתורכיה שהתחנכה בשדה נחום, וחברת נוער מהונגריה, רומניה ופולין שהתחנכה בבית השיטה.

האנדרטה בצובה. חברי הקיבוץ התייחסו לארבעת הנרצחים כמייסדי הקיבוץ (צילום: מוזיאון הפלמ"ח)

לפני יציאתם להכשרה היו חבריה פעילים בנוער העובד ובתנועת הבונים, ורובם עלו ארצה ללא הוריהם. אחרי שלוש שנים של הכשרה בקיבוצים הם גויסו, בדצמבר 1946, לפלוגה ב' בגדוד השני של הפלמ"ח. עם פרוץ המלחמה, בכ"ט בנובמבר 1947, נשלחו חברי 'עמלים' לנגב. עם שחרורם, בתחילת אוקטובר 1948, יצאו לשבועיים של גיבוש והכנה בגבעת ברנר, וב-19 באוקטובר 1948 ייסדו את קיבוץ פלמ"ח-צובה.

חברי צובה התייחסו לארבעת הנרצחים כמייסדי הקיבוץ, ובנו גלעד לזכרם, ולזכר שלושה חברי הכשרה נוספים שנהרגו במלחמה. "אף שהם נפלו לפני שהקיבוץ הוקם", מספר חבר הקיבוץ רון וייצנר, "ממשיכים להנציח ולזכור אותם בימי הזיכרון בצובה".

הבלוגר שסייע בחיפושים

במהלך חיפוש מידע על הנעדרים, הגעתי לבלוג "רשימות מן התיבה הלבנה", של יהודה בלו ("חוקר טבע מלידה, חובב ספרות עתיקה ואספן של ידיעות היסטוריות"). "מרדכי קלמן ומרדכי חונן מעסיקים את מחשבותיי במשך שנים רבות", כתב ב-2011. הוא התוודע לראשונה לסיפור על שני הנעדרים בתקופה שבה חי במצפה רמון, בסוף שנות ה-90. "אף פעם לא פגשתי אותם. הם נעדרים מאז שנת 1947. סבורני כי אני האדם היחיד שמתעניין ממש בגורלם, ועודו יוצא מדי פעם לחפש רמזים אחריהם".

בלו מספר שניסה לסייע באיתור שרידי הגופות, באזור נחל גרר, עשרות שנים לאחר המאורע. הוא חיפש עצמות בנחל, חורף אחר חורף, אך לא מצא דבר. "לסברתי האחת, שני החיילים נותרו פצועים והסתתרו בוואדי, שם מתו מפצעיהם וגופותיהם נסחפו בשיטפון מאוחר, או שהם טבעו בחיים בשיטפון שאירע ביממה ההיא. לסברתי השנייה, הורגי החיילים השליכו את גופותיהם אל מי השיטפון או שהסתירו אותם בוואדי קודם לשיטפון. הם בחרו להיפטר מן הגופות בדרך זו מפני שהניחו כי בבארות ודאי יחפשון".

אחותו של אחד הנעדרים: "קשה לי להאמין שהגופות יימצאו"

אל טובה קלמן (84), אחותו של מרדכי, גמלאית הביטוח הלאומי שמתגוררת בחיפה, הגעתי באמצעות אחיינה. קלמן לא שוכחת את היום שבו נפלה עליהם הבשורה על מותו של אחיה. היא הייתה בת 10 והתגוררה עם אמה ושני אחיה בקיבוץ חפציבה. "אנחנו ילדי שואה", היא מספרת, "בגיל צעיר עברנו דברים נוראים, שילדים לא צריכים לעבור. הנאצים הפרידו אותנו מאבי ואחי הבכור. הם נשלחו למחנה עבודה בטרנסניסטריה. אחי נהרג בדרך, ואבי חזר אלינו פצוע וחבול. אני לא יודעת איך הוא יצא משם, אבל הוא היה במצב נוראי ונפטר תוך כמה ימים. הייתי קטנה. לא הרשו לי ללכת להלוויה. אני לא יודעת איפה, ואם בכלל, הם קבורים".

אחרי השואה עלו האם והילדים הנותרים ארצה. "מוט'קה היה בחור גבוהה. יפה תואר. מוכשר מאוד. אהב לצייר", מספרת קלמן, "הוא יצא להכשרה והתגייס לפלמ"ח, ומשם אתה כבר יודע איך זה נגמר. חוץ מהכאב לא נותר ממנו דבר. לאמא היה קשה מאוד. היא סבלה במשך השנים משברון לב עד שנפטרה. גם יתר האחים שלי כבר מתו. אין לי ילדים. נותרתי לבד מהמשפחה".

מה ידוע לך על גורל הנעדרים?
"מדי פעם מתקשרת אלי מישהי מאיתור נעדרים לשאול בדאגה כנה מה שלומי. אומרים לי שעושים את כל המאמצים לאתר אותם, אבל עברו כבר 75 שנים, אז קשה לי להאמין שהגופות יימצאו. אני לא יודעת מה בדיוק הם עושים. מה כבר ניתן לעשות?"

ואבא אומר: "לא דיברנו על זה, כי מה כבר יש לומר?"

גם אחרי שהפרטים פחות או יותר התבררו, נותרה בעיני תעלומה: איך זה שאף אחד במשמר הנגב לא מכיר את הסיפור הזה?

"תראה", אומר לי בונים כשאני מקשה, "הם לא היו חברי משמר הנגב ולכן הם לא נכנסו לרשימת הנופלים שלנו. הם היו חלק ממחלקת פלמ"ח שנשלחה אלינו כשהמלחמה התחילה, הם ישנו באוהלים, אכלו אתנו בחדר האוכל, התקלחו אתנו במקלחות הציבוריות, ובילו אתנו בלילות, אבל הם היו מיועדים להקים קיבוץ אחר, והם נהרגו תוך פחות משבועיים.

האזור במשמר הנגב שבו נמצאו הגופות, 2013. בונים: "הם לא היו חברי משמר הנגב ולכן הם לא נכנסו לרשימת הנופלים שלנו" (צילום: אוריאל לוי)

"אחרי שהם נהרגו הוקם פה בית קברות, וקברו את גופותיהם, אבל כבר מהתחלה ידענו שזה רק בית קברות זמני. אולי בגלל זה הסיפור הזה די נשכח פה. חוץ מזה, תדע לך שמשרד הביטחון לא שכח. רק לפני כמה חודשים הגיע לפה מישהו מאיתור נעדרים לשאול אותי לגביהם, ולא בפעם הראשונה. סיפרתי לו את כל מה שאני יודע ורציתי להראות לו איפה זה התרחש אבל הוא בא בלי מפות. אני מקווה שבקיבוץ שאותו החברים שלהם הקימו כן זוכרים אותם".

אבא משה לוי. הוא זכר, אבל העדיף לחסוך את הזוועה (צילום: אוריאל לוי)

ואז חזרתי אל אבא. עכשיו התברר שהוא כן זכר, רק לא סיפר, אולי כדי לחסוך ממני את הזוועה. "זה היה טבח", הוא אומר, "הגופות הגיעו במצב איום ונורא. אחת החברות ביקשה לראות את הגופות. אני לא יודע למה זה היה לה חשוב כל כך. כולם אמרו לה שלא תעשה את זה. היא התעקשה. זה גמר אותה. היא נשאה את הצלקת הזו לכל החיים. אני חושב שלא דיברנו על זה כל השנים, כי מה כבר יש לומר?"