הצעת החוק להחלשת האיגודים המקצועיים שהגיש יו"ר ועדת חוקה, ח"כ שמחה רוטמן (הציונות הדתית) היא מתקפה חזיתית על מעמד הביניים הישראלי והשכבות החלשות. באמצעות טיעונים מניפולטיביים מנסה רוטמן "לפתור" בעיה שאינה קיימת כדי לקחת מהעובדים את הכוח היחידי שלהם, ולפנות את המגרש למוקדי הכוח של ההון. החזון הקיצוני מבית המדרש של פורום קהלת מסכן לא רק את העובדים בישראל, את מרקם החברה כולה.
זכות השביתה, המוכרת כיום כזכות יסוד הנגזרת מזכות ההתאגדות, היא הכלי המרכזי של ציבור העובדים בישראל לשיפור תנאיו. כך, לאורך השנים, שימשה זכות השביתה ככלי מרכזי לקידום זכויות לא רק של העובדים המאורגנים החברים בארגוני עובדים, אלא של כלל העובדים במשק הישראלי.
שביתות כלליות ואיומים בשביתה כללית, היו לאורך העשורים האחרונים הגורם המרכזי שדחף את ממשלות ישראל להעלאת שכר המינימום. השביתה הכללית האחרונה שנערכה במדינת ישראל, בשנת 2012, הייתה בדרישה מהממשלה לצמצם את תופעת ההעסקה הקבלנית. בעקבותיה ובעקבות איום בשביתה כללית נוספת נקלטו להעסקה ישירה אלפים רבים של עובדי קבלן שהועסקו במגזר הציבורי. גם צו ההרחבה לקידום החובה לקליטת אנשים עם מוגבלויות במקומות העבודה הושג בזכות כוחה של ההסתדרות הנובע מזכות השביתה.
כוח השביתה הינו כוח מאזן במערך יחסי הכוח בין מעסיקים ועובדים. הדבר נכון במגזר הפרטי והציבורי כאחד. ניתן לקחת כדוגמה את מאבקם של עובדי פלאפון ובזק בינלאומי כנגד כוונת ההנהלה לפרק באופן חד צדדי את חברת בזק בינלאומי, שהינה חברה רווחית, תוך פגיעה קשה בזכויות העובדים. רק בזכות מאבקם הנחוש אשר כלל עיצומים ושביתות חזרה בה ההנהלה מהחלטה זו.
דוגמה אחרת הינה מאבק העובדים והעובדות הסוציאליים, שנאלצו בשנת 2020 לצאת לשביתה בת 17 יום, על רקע השחיקה הקשה בשכרם והפגיעות החוזרות ונשנות בביטחונם לאור ריבוי התקיפות. שביתה זו הייתה זו שחייבה את המדינה בתקצוב תוכנית מוגנות לציבור העובדים והעובדות הסוציאליים והולידה לבסוך את הרפורמה בשכר העובדים הסוציאליים שכיום מתגאה בה משרד האוצר כאחד ההסכמים המתקדמים במשק.
בניגוד לרושם שעולה מהצעת החוק, זכות השביתה מוגבלת כבר כיום הן על ידי החוק, שמחייב מיצוי המשא ומתן בתום לב במשך 15 ימים מהכרזת סכסוך העבודה, והן על ידי בתי הדין לעבודה, שאינם מאפשרים שביתות על סוגיות פוליטיות, ואף מגבילים את היקפן של שביתות בדרישה להסדרת זכויות העובדים הנפגעות כתוצאה מהחלטות הממשלה.
כך למשל, עובדי נמל אשדוד המתינו למעלה מ-7 שנים מחקיקת הרפורמה בנמלים, ועד שהותר להם לשבות על מנת להסדיר את זכויותיהם בתהליך. שביתה זו, בסופו של דבר לא נדרשה, שכן מרגע שהותר להם לשבות, נכנסה המדינה למשא ומתן מואץ והגיעה להסכמות בדבר הצורך להתאים את תשתיות הנמל הוותיק, כך שיוכל להתחרות באמת בנמל החדש שהוקם לצידו.
ככלל, יש לציין שנתוני השביתות בשנים האחרונות בישראל מצויים במגמת ירידה מתמדת, כך על פי הנתונים שמפרסמת מדי שנה הממונה הראשית על יחסי העבודה בזרוע העבודה. מחקר של פורום ארלוזורוב מלמד כי בעוד שבשנת 2003 אבדו למשק 1,357 ימי עבודה, לכל 1,000 שכירים, בעקבות שביתות; מספר ימי העבודה שאבדו למשק הלך וירד בהדרגה, ובשנת 2011 אבדו למשק רק 209 ימי עבודה לכל 1,000 שכירים. ב-2019 אבדו למשק 32 ימים בלבד לכל 1,000 שכירים. ההסתדרות, בוודאי בשנים האחרונות ובתקופת הקורונה, נוהגת אחריות רבה וממלכתיות, וחותרת להשגת הסכמות רחבות עם המדינה וארגוני המעסיקים במטרה להצמיח את המשק ולתת לו וודאות.
מחקר נוסף שפרסם פורום ארלוזורוב חושף כיצד זכות השביתה מאפשרת לעובדים מאורגנים לשפר את מצבם, ובכך מקטינה את אי השוויון בחברה. לפי המחקר, עובדים מאורגנים בישראל משתכרים 13% יותר מעובדים שאינם מאורגנים. מחקר זה מתיישב גם עם מחקרים קודמים מהעולם, שמראים קורלציה גבוהה בין שיעור ההתאגדות לשיעורים נמוכים של אי-שוויון – זאת, שעה שישראל כבר כיום מתאפיינת באי שוויון גבוה יחסית לעולם המערבי.
מטרתו של המהלך אותו מבקש לקדם רוטמן אינה לשפר את ארגוני העובדים והעבודה המאורגנת, כי אם לרסק אותה ולרוקן אותה מתוכן. התוצאה של מהלך שכזה צפויה להיות החלשה משמעותית של מעמד הביניים הישראלי, שמורכב ברובו מציבור עובדים במקומות עבודה מאורגנים, ופגיעה קשה בשכבות החלשות שהעבודה המאורגנת מגנה עליהם.
