תכנית אירופית חדשה, מתעתדת להפוך את האיחוד האירופי ליצרנית בתחום האנרגיה הירוקה, ובכך להתחרות עם ארצות הברית על הובלת המעבר האנרגטי לכלכלה דלת פחמן.  התכנית מגיע לאחר שארצות הברית החליטה להקצות תמיכה של מאות מיליארדי דולרים במהלך שנקרא "החוק להפחתת האינפלציה".

לפי טיוטת התכנית החדשה, שטרם הוצגה רשמית, לאיחוד יש יעדים שאפתניים בתחום הייצור: 40% מהפנלים הסולאריים, 50% ממכשירי האלקטרוליזה ו-60% ממשאבות החום שיותקנו באירופה יהיו מייצור מקומי. לגבי סוללות ואנרגיית רוח, היעד הוא 85% עד שנת 2030. חלק מרכזי בתכנית הוא יצירת תמריצים למימון העמידה ביעדים, גם באמצעות הון ציבורי וגם מהון פרטי.  

שם המשחק במקרה הזה אינו שוק או תחרות, אלא סובסידיה ממשלתית. הקצאת הכספים הזו היא חלק מרעיון המדיניות התעשייתית, שנזנח מעט בעידן הגלובליזציה. במקום שהשוק החופשי יקבע הן את המטרות והן את האמצעים, ממשלות קובעות לעצמן מטרות בתחומי תעסוקה, ייצור מקומי, מחירי בסיס והשפעה סביבתית, ובונה תמריצים כלכליים בעבור פירמות פרטיות כדי ליישם את המטרות הללו.  

המדיניות התעשייתית המשמעותית ביותר כיום מתקיימת בסין, שחלק ניכר מהמערך התעשייתי שלה נמצא בדרגות שונות של שליטה ממשלתית, גם במקרים שהבעלות הפורמלית שלו היא פרטית.  

החוק להפחתת האינפלציה בארצות הברית מקדיש 369 מיליארד דולר בעשור הקרוב לתמיכה במגוון רחב של פרויקטים להפחתת פליטות פחמן. מדובר בתשתיות להאצת הייצור המקומי וההתקנות בתחומי הרכב החשמלי, אנרגיה מתחדשת וגם לכידת פחמן. התחום האחרון קורץ בעיקר לחברות דלקים מזהמות, שיוכלו לזכות במיליארדי דולרים של זיכויי מס בעבור פיתוחים בתחום זה. 

התמריצים הכלכליים כה משמעותיים, שבאיחוד האירופי חוששים מזליגה של פעילות של חברות אירופיות לארצות הברית, בשל התנאים המיטיבים. לטענת גורמים אירופאים החוק האמריקאי מפר כללי סחר חופשי, עליהם ארצות הברית חתומה במסגרת ארגון הסחר העולמי. מכיוון שלארצות הברית ככל הנראה אין כוונה לסגת, אירופה בונה תכניות סובסידיה משל עצמה.  

לפני התכנית, באירופה "נדחפו" לסבסוד האנרגיה

לאירופה כבר יש תכנית מחודש מאי האחרון בשם Repower Europe שמקדישה 128 מיליארד יורו ב-5 שנים, להאצת השימוש באנרגיות מתחדשות ובתחבורה חשמלית, אך כעת האירופאים סבורים שהיא לא מספיקה. באיחוד האירופי רוצים לא רק לבצע את המעבר האנרגטי, אלא גם לייצר בעצמם את הכלים שלו.

באיחוד פעלו עד כה בצורה הפוכה, בשל משבר האנרגיה המיידי. מאז ספטמבר 2021 וביתר שאת מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, האיחוד החל לסבסד אנרגיה. מדובר בעיקר בדלקים פוסיליים מזהמים, בשווי מצרפי של כ-657 מיליארד יורו, וכ-768 מיליארד יורו באירופה כולה, לפי נתוני מכון ברויגל. גרמניה לבדה סיבסדה אנרגיה ב-264 מיליארד יורו, שהם 7.4% אחוזי תוצר. באוסטריה, לדוגמה, הסובסידיה עמדה על 21.3 מיליארד יורו, באופן יחסי מדובר ב-5.3% אחוזי תוצר, השקולים לסובסידיה של 93 מיליארד שקלים, בקנה המידה של המשק הישראלי.

יעדי האנרגיה של האיחוד, ביחד עם תכניות כמו Repower Europe והאפשרות להרחיב אותה, מייצרים 3 מוקדים עולמיים של מדיניות תעשייתית חזקה: סין, ארצות הברית ואירופה. בגרמניה, ספציפית, שוקלים הוזלה של החשמל לתעשייה, כדי להתמודד עם תחרות מסין ומארצות הברית. 

בישראל אין כל חדש 

בתקציב המתוכנן של מדינת ישראל אין בשורות. התכנית הלאומית להתייעלות אנרגטית עומדת בפני קיצוץ משמעותי, לאור גניזת התכניות להטיל מס פחמן, שהיה אמור לממן חלק ניכר ממנה. רשות החשמל יכולה להקצות סובסידיות למערכות סולאריות בדו-שימוש בקרקע, אך ממעטת לעשות זאת. הסיבה היא שתעריפים כאלו מגיעים מהכיס של הציבור הרחב ומייקרים את החשמל. כדי לבצע האצה במעבר האנרגטי, ישראל לא חייבת אפילו מדיניות תעשייתית במובנה המלא, אלא שיספיקו לכך קולות קוראים עם מימון משמעותי מתקציב המדינה, אך גם פתרון כזה לא נמצא בתקציב, ולכן קצב המעבר האנרגטי בישראל ימשיך להיות איטי ובלתי מספק.  

רשות החשמל הציגה במאי האחרון תכנית מפורטת לקידום אנרגיות מתחדשות שמבוססת על רגולציה בלבד, ללא מקורות תקציביים. את היעד הנוכחי של 20% אנרגיות מתחדשות בייצור החשמל במשק עד שנת 2025, ישראל עומדת לפספס בענק. נתוני שנת 2022 עומדים על פחות מ-10%. גם במאמץ ניכר, ישראל לא תוכל לקדם ב-3 שנים את אותו היקף יצור חשמל נקי שנצבר במשק במשך 15 שנה, כשהידיים התקציביות קשורות.