גל השרפות ששוטף בימים אלה את ישראל הוא אירוע מכונן. מעולם לא חוותה המדינה מצב בו עשרות אלפי משפחות מפונות מבתיהן ובו הנזק לרכוש – פרטי וציבורי – גדול כל כך. אירועים מכוננים מהסוג הזה מייצרים מעין מנהרת זמן המאיצה תהליכים חברתיים וציבוריים. המנהיגים שדבריהם מהדהדים במרחב הציבורי ומעשיהם חורצים גורלות, קובעים במידה רבה אלו תהליכים יכנסו למנהרת הזמן הזו.

התהליך הראשון שהואץ הוא תחושת הסולידריות והאחריות החברתית. במהלך פינויים של 70 אלף תושבים בחיפה, ואלפים נוספים בשאר הארץ, מתגלה השכנות הטובה והאחריות ההדדית המופלאה של החברה הישראלית. עצם העובדה שבמהלך שעות ספורות פונו שכונות שלמות, ללא נפגעים בנפש, מעידה על כך. הרי באותן שכונות יש בוודאי קשישים, נכים ובעלי לקויות שכדי להצליח להתפנות היו צריכים לקבל עזרה. את העזרה, הראשונה לפחות, הם קיבלו משכניהם.

אין ספק שבעשרות בניינים עצרו אנשים, רגע לפני שעזבו את ביתם, ודפקו על דלתות שכניהם כדי לוודא שהם יוצאים בשלום, לשאול אם יש צורך בעזרה. אחרת הפינוי ההמוני לא היה מסתיים באפס נפגעים בנפש. מי שסייע ומי שסייעו לו יישאר עם התובנה העמוקה הזו, גם שנים רבות אחרי.

התהליך השני שהואץ הוא תחושת המסוגלות. מול אסון מתגלגל, הצליחו כוחות ההצלה הישראלים לתת מענה טוב. ההיערכות הייתה מידית. אוהלי החפ"ק המשוכללים של כיבוי אש, המשטרה, מגן דוד אדום, פיקוד העורף וחברת החשמל הוקמו זה לצד זה ברחבת היכל הספורט רוממה ותוך שעות ספורות ידעו לעבוד זה עם זה, להבין את תמונת ההתרחשות ולתת מענה. ראשי המערכים ניהלו את המבצע באופן מעורר השתאות. הרבה דובר שם על הלקחים שהופקו מאסון הכרמל.

עובדי חברת החשמל בתיקון נזקי השריפה ברחוב האורן בחיפה (קרדיט: יוסי וייס, חברת החשמל).

התהליך השלישי שהואץ מנוגד דווקא לשניים הקודמים – העמקת השסעים בחברה הישראלית.  לקראת שעות אחר הצהרים של יום חמישי התהליך נכנס לפעולה. זה התחיל בשמועות ברשתות החברתיות, עבר לדיונים בשידורי הטלוויזיה והגיע לפוליטיקאים.

בשעה שש היה זה ראש הממשלה בנימין נתניהו שמיקד את נאומו בטרור המציתים. מרגע זה החל עיסוק אינטנסיבי במעקב אחרי מניין העצורים ובחיפוש אחר מציתים. כשנשאל ראש הממשלה, בתדרוך שקיים, אם הוא יקבל את הסיוע של הרשות הפלסטינית עננה בגמגום כי אנחנו פחות זקוקים לכבאיות ויותר למטוסים. אם נזדקק לכבאיות נקבל אותם. ניכר כי נתניהו לא היה מרוצה מהעלאת הנושא. הצעת הסיוע הפלסטינית הייתה מחווה של רצון טוב מצד החברה האזרחית ברשות כלפי החברה הישראלית. ראש הממשלה היה צריך לחבק את ההצעה ולהראות על ידי כך שידה של מדינת ישראל אכן מושטת לשלום. לפעמים גם בקבלת עזרה יש נדיבות.

ראש הממשלה בניימין נתניהו במסיבת עיתונאים בחיפה בזמן מאמצי הכיבוי (צילום: עמוס בן גרשום / לע״מ).

אחרי ציד המכשפות שסימן נתניהו הלכו כולם. בנט יצא לפייסבוק עם אמירה לא מרשימה על הקשר שבין הצתות לאהבת הארץ. אמירה שאין בה דבר מלבד ליבוי השנאה והעלאת גובה הלהבות. אחריו הגיע הרב הראשי של צפת עם ההיתר לירות במציתים. ובסופו של דבר היה זה יואב אליאסי שהעלה לרשת תמונות של עמדות הצתה מוכנות שנתפסו. אלו התבררו תוך כמה שעות כשאריות של משחק ילדים.

הסטת הדיון הציבורי בשלב זה לאזור הסכסוך הישראלי פלסטיני נועדה לשרת שתי מטרות: הראשונה, ליבוי שנאת ערבים הוכחה כמתכון להצלחה בבחירות עבור נתניהו. הבחירה להשתמש במונח טרור נועדה לזרוע את הפחד שיישמר את כוחו של נתניהו כראש הממשלה.

המטרה השנייה, היא מיקוד תשומת לב הציבורית בנקודה אחת, בזמן שהקסם מתרחש בנקודה אחרת. במקום שנעסוק בשאלות הקשות הנובעות מתת התקצוב החמור של מערך הכיבוי וההצלה בישראל או בגורלם של אלו שבתיהם ניזוקו או נחרבו, תשומת הלב תופנה למרדף אחר המציתים, המסיתים והמלעיזים. במקום לעסוק בגבורתם של כוחות הכיבוי וההצלה, בשיקום האזורים הפגועים, בהסקת המסקנות המבצעיות, החברתיות והכלכליות נעסוק בהטחת האשמות בהתגוננות מפני השדים המאיימים.

סגן השר איוב קרא מקבל את צוותי כיבוי האש הפלסטיניים בחפ"ק חיפה (צילום: דוברות סגן השר לשיתוף פעולה אזורי).

צריך לומר, מי שהיה בשטח יודע כי בין המחלצים והמתנדבים היו ערבים רבים. שראשי רשויות ערביות ואזרחים ערבים פתחו את ביתם למפונים. גם בקרב הערבים היה מי שביקש לנצל את האירוע לליבוי השנאה. אך מראש ממשלתנו ומשריו אנחנו צריכים לצפות למשהו אחר.

ייתכן ובחלק מהשרפות אכן מדובר בהצתה בזדון, ייתכן שגם על רקע לאומני. המשטרה תחקור את העניין ואולי בעתיד נדע מה בדיוק קרה. בינתיים מוטב לנו ליהנות מהספק.