השאננות של הדור הצעיר לגבי סוגיית הדיור מדאיגה מאוד את ד"ר שלומית בנימין. מדאיגה, אך לא מפתיעה. בתור דוקטור לסוציולוגיה במכללה האקדמית תל אביב-יפו ומרצה במכללת ספיר, היא חוקרת את מדיניות הדיור של ישראל מול השכבות המוחלשות ביותר, שרק מקצינה באכזריותה לעניים באופן עקבי מזה שלושה עשורים. הדור הצעיר, שאמנם גדל על אדוות מחאת האוהלים של 2011 ומפגין ברחובות נגד הרפורמה המשפטית – לא מכיר כלל את המצב הקשה שנמצאות בו עשרות אלפי משפחות עניות בישראל, וחמור מכך, בטוח שזה לא יהיה גורלו.

"הרבה מאוד אנשים צעירים לא מבינים שבעיית הדיור זו הבעיה שלהם, ולא רק של 'האחרים' – אלו שחיים בעוני, בפריפריה וקוראים עליהם בחדשות", אומרת בנימין. "אנשים נוהגים לחשוב שרק העניים והמסכנים ביותר מגיעים לרחוב, אבל המרחק בין זה שיש לך בית לזה שאין לך אותו הרבה יותר קצר ממה שנדמך לך".

בשנים האחרונות בנימין מעבירה את זמנה בין חדרי הכיתה לשכונות, המקלטים והדירות שמתגוררים בהם מאות אלפי נשים, גברים וילדים שנמצאים בסכנה ממשית לאבד את קורת הגג שלהם (אם לא איבדו אותה כבר). ספרה "בין הבית לרחוב: היעדר ביטחון דיורי בישראל" (הוצאת ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2022), מנסה להביא את סיפורם בסדרה של ראיונות אישיים עם נשים שחיות בהיעדר ביטחון דיורי, "הומלסיות בביתן" כפי שהיא מכנה אותן.

הפגנת מחאה נגד הרפורמה המשפטית בתל אביב. "הדור הצעיר שמפגין ברחובות נגד הרפורמה לא מכיר כלל את המצב הקשה שנמצאות בו עשרות אלפי משפחות עניות בישראל" (צילום: אור אדר)

בנימין מתארת בספר גם את הסיפור הגדול של מדיניות הדיור הישראלית מאז שנות ה-90, על ידי נבירה בפרוטוקולים של דיוני הכנסת, מוסדות הרווחה והעיתונים, ומבקשת לאתגר את הנחות המוצא המוסדיות לגבי מחוסרי הדיור בישראל, שלאורך העשורים האחרונים תוחמו בגבולות פוליטיים, כלכליים וגזעיים שמטרתם אחת – להפריד ולמשול.

"הדיור הוא אחד המחוזות שהתפיסה הנדל"ניסטית תפסה בהם הכי הרבה אחיזה", קובעת בנימין. "אנשים רגילים לחשוב שדיור זה תחום שאף אחד לא חייב לך בו כלום. זה מתבטא, בין היתר, בתפיסות קיצונית שמאשימות את מחוסרי הבית במצבם. נתקלתי לאורך המחקר בשימוש במושגים כמו 'חסר בית שפיר', כלומר אדם ללא בית שעוד אפשר לעזור לו, מול 'ממאיר' שאין מה לעשות איתו. זה שיח פתולוגי שננעל אך ורק על האפיון האנושי, והוא נגזרת של השיח הניאו-ליברלי שבו האדם הוא האדון היחיד לגורלו. אין לך בית? זה כנראה כי יש לך בעיה ואין לך מספיק כסף לרכוש אותו".

"כל צדי המפה הפוליטית מיישרים קו ולא רואים במדינה אחראית למצב"

הגישה של בנימין לגבי מקרי הקצה של תחום הדיור בחברה, אם אפשר בכלל להשתמש במילה 'קצה' כדי לתאר מצוקה של 230 אלף משקי בית בישראל שמקבלים סיוע מהמדינה, מבקשת לייצר מסגרת ביקורתית אחת כוללת שבוחנת את הבעיה לעומק: מאוכלוסיית דרי הרחוב בשולי הערים הגדולות שמבקשות מזור בפתחי מקלטים, דרך אימהות חד-הוריות שנאבקות על דיור ציבורי, עבור בתושבי גבעת עמל וכפר שלם שהמדינה מסרבת להכיר בזכויותיהם, ועד לעשרות אלפי המשפחות הבדואיות שמתגוררות בפחונים ובאוהלים בנגב בתנאי מחיה שקשה להגדיר אותם כדיור ראוי, או כדיור בכלל.

"נתקלתי לאורך המחקר בשימוש במושגים כמו 'חסר בית שפיר', כלומר אדם ללא בית שעוד אפשר לעזור לו, מול 'ממאיר' שאין מה לעשות איתו. זה שיח פתולוגי שננעל אך ורק על האפיון האנוש. אין לך בית? זה כנראה כי יש לך בעיה ואין לך מספיק כסף לרכוש אותו"

אף שכל האוכלוסיות בסיכון נאבקות את אותו המאבק מול המדינה – על היכולת להתגורר בכבוד, התפיסה הממסדית מבקשת להפריד את הסוגיות שלהן בין משרדים, ועדות, שרים, עמותות וארגונים שונים. אפילו בביתה האקדמי נשאלה לא פעם מדוע היא מערבבת בין סוגיות שלרבים נתפסות כמופרדות. אך היא מתעקשת – הבעיה היא אחת, והכפירה בכך משרתת את כל אלו שמבקשים להנציח אותה. "בעיני המדינה, 2,000 דרי רחוב זה אולי לא נעים – אבל גם לא נורא. היא יכולה לספוג את הביקורת. אבל אם נאגד תחת אותה בעיה מאות אלפים שתלויים בסיוע מהמדינה – זה כבר סיפור אחר לגמרי".

ההפרדה בין האוכלוסיות שנמצאות על הרצף של היעדר הביטחון הדיורי, כפי שמראה זאת בנימין בספרה, נבנתה לאורך שלושת העשורים האחרונים, שנרשמו בהם עליות משמעותיות במחירי הדיור ומחסור בדירות שישראל לא ראתה כמותם בעבר. העלייה הגדולה מברית המועצות הגדילה את מספר דרי הרחוב והאריכה את התורים לדיור הציבורי מצד אחד, ומדיניות ההפרטה והקיצוצים של ממשלות שמיר, רבין ונתניהו הביאו לקיצוצי ענק בתקציבי משרד השיכון מהצד השני, ויצרו עולם דיורי חדש בישראל.

"אין מי שנלחם את המאבק הזה בפוליטיקה הישראלית", אומרת בנימין. "כל צדי המפה הפוליטית מיישרים קו ולא רואים במדינה אחראית למצב. אין דיבור על היעדר ביטחון דיורי, אלא על בעיית מחוסרי הדיור. לא יחסי הכוחות בין המעמדות וחלוקת ההון נתפסים כבעיה – אלא האוכלוסייה עצמה. זה כמו השאלה המוכרת מה הבעיה: העניים או העוני? אם הבעיה שלנו היא העוני, אז הבעיה הספציפית כאן היא היעדר ביטחון דיורי, שהקורבנות, העניים, נפרשים על הרצף שלה".

דה-פוליטיזציה של הבעיה החברתית

ההתבצרות של תמר אלקובי, אם יחידנית לחמישה שעמידר ביקשה לפנותה מביתה באוקטובר 2021, עשתה כותרות בעיקר בזכות התמונות של אלקובי עם בלון גז בסלון ביתה. אלקובי לא הייתה היחידה באותה שנה שאיימה לפגוע בעצמה אם תפונה מביתה. כך היה גם בפינויים בגבעת עמל, ובעוד פינויים, עד הקיפאון הזמני שהכריז עליו שר השיכון לשעבר, זאב אלקין.

בנימין מבקשת להתעכב על האירוע, ויותר נכון על סיקור האירוע, כדרך להבין כיצד מצוקתם של הדיירים נתפסת בציבור הרחב. "תיוג האם החד-הורית המועדת לפינוי מביתה ומסתגרת בסלון ביתה עם בלון גז כמסכנה – זה דה-פוליטיזציה של הבעיה החברתית.

"הבעיה של אותה אם נתפסת כבעיה אישית, לעתים גם כלקות מוסרית, ולא כבעיה חברתית ששורשיה במבנה החברתי. זו תפיסה של צדקה ולא של צדק חברתי וחלוקתי. הזכות לחיים בכבוד, ובכללה גם הזכות לדיור, לא נתפסת כזכות פוליטית אוניברסלית שמגיעה לכולם, ולכן גם לא מעוגנת בחוק".

עבודתה של ציונה קמלמן, עובדת סוציאלית בעיריית תל אביב-יפו שיצאה בסוף שנות ה-80 למפות את אוכלוסיית דרי הרחוב בעיר, משקפת במידה מסוימת את התפנית ביחס למחוסרי הבית בישראל. בספרה, בנימין מראה כיצד קמלמן ניסתה להגדיר ולהסביר את התופעה, שאז עוד נחשבה זרה לחלוטין לישראל.

"כשקמלמן יצאה לרחוב, אי אפשר היה יותר להחזיק במיתוס שבישראל לכולם יש בית", אומרת בנימין. במקביל לגידול בדרי הרחוב ברחובות תל אביב, נרשמה תופעה חדשה, או יותר נכון חוזרת – כ-2,000 איש, רובם יוצאי ארצות המזרח, ובהם משפחות רבות, יצאו לגור באוהלים בפארקים של גוש דן ובירושלים במחאה נגד הזינוק החד במחירי הדיור, שנבעו גם הם ממחסור הולך וגדל בדירות, שקשור לעלייה מברית המועצות. זה היה הד לתנועת האוהלים של ראשית שנות ה-70, ימי הפנתרים השחורים.

"קמלמן, ולאחר מכן המדינה, רואה את דרי הרחוב דרך המאפיינים האישים שלהם", אומרת בנימין. "היא מגדירה אותה כאוכלוסייה 'מובסת' ו'נכנעת לגורלה', בעוד את דיירי הדיור הציבורי והמוחים היא מגדירה כאוכלוסייה 'אקטיבית', 'לא מכורה לסמים', מה שמעלה חשד לגבי מניעי המוחים".

בספרה בנימין חוזרת לח"כ לשעבר אלי בן מנחם, חבר מפלגת העבודה וסגן שר השיכון בממשלת רבין השנייה, שכינה את המוחים 'סחטנים', 'פרזיטים' ו'מפונקים', וטען שלא ניתן ולא צריך להתייחס לבקשתם לדיור באופן גורף כלל. על פי ההיגיון שהחדירה קמלמן, בשילוב השיח הניאו-ליברלי שהתחיל להתגבש באותה העת במרחב הציבורי בישראל – לכל מוחה יש את הבעיה שלו, צריך להתייחס אליה ככזו, ואין שום צורך להקשיב לדרישות ציבוריות נגד הגישה הזו. ניכר שדבריו של בן מנחם העידו על העמדה הכללית של הממשלה ורוב הכנסת כלפי הסוגייה. ח"כ תמר גוז'נסקי מחד"ש הייתה בין המעטות שדרשו לקרוא לילד בשמו: "בעיה חברתית עצומה של חסרי דיור".

כדי לחדד את ההפרדה שביקשו הממסד והתקשרות ליצור, בנימין חוזרת לסיקור של שתי משפחות ממוצא אשכנזי, אך לא רוסיות, מכרמיאל, שמצאו את עצמן חיות ברחוב. "התיאור שלהן היה על פי כל הכללים של 'השיח חלוצי'", אומרת בנימין. "סיפרו איך הן הגיעו לארץ, תרמו, עזרו, והנה עכשיו קרה הנורא מכל והן ברחוב. היחס לדרי הרחוב הוא כאל אנשים שנקלעו לצרה בעל כורחם. כמו צונאמי שנפל עליהם בגלל ההגירה. כשמדברים על ההומלסים הרוסים, תמיד יש דיבור של תדהמה, איך זה קרה לאנשים משכילים".

"מספיק שמגיעים מבית שלא יכול לעזור לך או לגבות אותך ברגע של מצוקה, מספיק שחלית או פוטרת, ותוך שנייה וחצי אין ביטוח סיעודי או אבטלה. אלו שמגיעים עם הון התחלתי מהבית אולי לא יגיעו לשם, אבל זה לא כי הם עובדים יותר קשה או מוכשרים יותר"

אולי כי מדובר בתופעה הכי קיצונית שיכולה לעבור על אדם. אף אחד לא רוצה להאמין שיום אחד הוא יישאר ברחוב, על אחת כמה וכמה עם ילדיו.
"מגיעים משם לכאן הרבה יותר מהר ממה שאנשים חושבים. זאת בדיוק הבעיה בשיח המסכנות. מספיק שמגיעים מבית שלא יכול לעזור לך או לגבות אותך ברגע של מצוקה, מספיק שחלית או פוטרת, ותוך שנייה וחצי אין ביטוח סיעודי או אבטלה. אלו שמגיעים עם הון התחלתי מהבית אולי לא יגיעו לשם, אבל זה לא כי הם עובדים יותר קשה או מוכשרים יותר. האיש שחי בעוני ואתה לא רחוקים אחד מהשני, הרציפות קיימת, אבל אנחנו שבויים ב'לי זה לא יקרה'. למה שזה לא יקרה לך? כי אתה משכיל?"

לימדו אותנו שהשכלה ושייכות למעמד הביניים הן ערובה לקורת גג.
"כיום אנחנו רואים אוכלוסיות משכילות שהחלום האמריקאי הפסיק לעבוד עבורן והן בעוני. מה קורה למורה גרושה עם שני ילדים? מה קורה עם עובדת סוציאלית שלא נשואה לאיש היי-טק? עובד במוסך שמרוויח 12 אלף שקלים נטו עם שלושה ילדים שהוא משלם עליהם מזונות, מה נשאר לו אחרי שישלם על הדירה? אנחנו רואים גברים שגרים במכוניות ומסתירים את זה כדי שלא יראו. גם הרבה נשים הן חסרות בית סמויות. הרחוב מסוכן יותר עבורן, ויש להן ילדים שהחברה יכולה לקחת אותן אם יוחלט שהן לא אימהות מתפקדות, ולכן הן נאלצות לשרוד ולהתמודד.

"אני פסימית. הזמן עובר ויש הרבה פחות כלים להתמודדות. יש פחות דמי אבטלה, פחות ביטחון תעסוקתי, פחות סלים סוציאליים שאמורים לעזור לך להשאיר את הראש מעל המים. בסוף, כל מה שנשאר לך זה רק להוכיח שאתה מסכן".