דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שלישי כ"ט בסיון תשפ"ב 28.06.22
27°תל אביב
  • 21°ירושלים
  • 27°תל אביב
  • 25°חיפה
  • 26°אשדוד
  • 24°באר שבע
  • 36°אילת
  • 29°טבריה
  • 23°צפת
  • 25°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
כלכלה

פרשנות / לאוצר יש תפיסת עולם ברורה, עד שהיא מפסיקה לעבוד כל פעם מחדש

חמישה מקרים שמעידים על כך שגם במשרד האוצר מבינים שהמדיניות הניאו-ליברלית אינה עובדת, אך למרות זאת, הם עדיין מתעקשים להחזיק בה

השר כחלון מסייר בחיפה לאחר השריפה (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90).
עמר כהן
עמר כהן
כתב כלכלה
צרו קשר עם המערכת:

הכלכלה הישראלית, כמו רבות מכלכלות העולם המערבי היום, נמצאת היום בלבו של משבר תפיסתי עמוק. נקודת השבר אולי לא מתבטאת היום במיתון חריף או במשבר כלכלי אבל סימניה ניכרים בהעדר יכולת לצייר תפיסת עולם קוהרנטית שמתווה אסטרטגיה בעלת כיוון ברור מטרות ויעדים לדמות הכלכלה והחברה הרצויות. למשרד האוצר ולממשלות ישראל מאז ממשלת נתניהו הראשונה דווקא יש תפיסת עולם ברורה: הקטנת ההוצאה הממשלתית, הקטנת החוב והעברתו לאזרחים, וצמצום מעורבותה ואחריותה של המדינה לנעשה במשק. השבר נוצר בנקודה שבה תוצאות תפיסת העולם הזו נעשות בלתי נסבלות. אז הטקטיקה הופכת כיוון והמדינה חוזרת להשקיע, וזאת מבלי לשנות את המדיניות המוצהרת.

הציניקנים מתייחסים לשיטת מדיניות זו בשם הקוד STOP&GO, מתווה מדיניות המרסן את הוצאות המדינה עד כמה שאפשר, ואז רגע לפני שהחבל נקרע מגיע שחרור הרסן שיאפשר למשק להמשיך להתקיים ולא להתפרק לכאוס. בנקודות בהן כמעט אי אפשר יותר, משהים לרגע את המדיניות הניאו-ליברלית  עד שניתן יהיה להמשיך ליישמה. מאחר ואינני מאמין כי אנשי האגף אדישים לסבל אנושי ונגועים באותה הציניות, נראה לי נכון יותר יהיה לייחס לפעולתם חוסר התאמה מתמשך בין מדיניות ואידאולוגיה לבין המציאות בשטח, מצב המוביל לאבדן היכולת לפעול באסטרטגיה ברורה לכיוון יעדים ברורים יותר ממדיניות מכוונת של הרעבת הסוס עד לנקודת הקצה.

את המדיניות הכלכלית המוצהרת של הממשלות האחרונות צייר בנימין נתניהו בנאום שנשא במרץ 2003 בו דיבר על האיש הרזה שסוחב את האיש השמן. נתניהו הסביר כי המגזר הפרטי סוחב על גבו את המגזר הציבורי והמטרה היא צמצום המגזר הציבורי והגדלת המגזר הפרטי. בסיס לרעיון זה איננו הגיון כלכלי כי אם תפיסת עולם, המגדירה את גבולות האחריות של המדינה לאזרחיה ודוגלת בהעברת העושר והעצמה הכלכלית מהמדינה לאנשים פרטיים, ובפועל ריכוזם בידי מעטים על ידי מנגנוני השוק החופשי.

נתניהו וכחלון, ארכיון. צילום: פלאש 90 / עמית שאבי.

נתניהו וכחלון, ארכיון. צילום: פלאש 90 / עמית שאבי.

מדיניות זו התוותה את האסטרטגיה שכללה הפרטה של נכסים ושירותים ציבוריים, ייבוש מערכות החינוך, הרווחה והבריאות וטיפוח של מערכות פרטיות שיחלפו אותן. צמצום ההשקעה הממשלתית, קיצוץ קצבאות והקטנת המסים שנועדו לאזן בין בעלי אמצעים לחסרי אמצעים במקביל להגדלת המיסוי הרגרסיבי שנגבה מעשירים ועניים כאחד. אם לתמצת את האסטרטגיה של מדיניות זו לנתון אחד, יהיה זה הקטנת שיעור ההוצאה הממשלתית ביחס לתוצר. כדי לבסס את האסטרטגיה הזו קיבלה על עצמה ממשלת ישראל את הכללים הפיסקליים הידועים בשמות כלל תקרת ההוצאה וכלל מגבלת הגרעון. בכפוף לשני הכללים הללו מתכנן משרד האוצר את תקציב המדינה ומייצר שורה של החלטות שבסופו של דבר מתבטאות במספר הילדים בכיתה או בקצבת נכות שלא ניתן להתקיים ממנה וכו'. כדי שהכללים הפיסקליים ישיגו את מטרתם יש להעניק להם מעמד מיוחד, שהופך אותם לאבסולטים, לא ניתנים לערעור. לכן הם מוסברים בצורה מדעית בנוסחאות כאילו היו חוקי טבע ולא המצאה אנושית.

הבעיה היא שתפיסת העולם הזו לא מחזיקה. היכן היא נסדקת? במקום שבו אנשים נדרסים תחת גלגליה בהמוניהם. כל עוד ההשלכות של יישומה נשארות בתחום הכואב אבל נסבל היא ממשיכה להתקיים. ברגע שהכאב הופך לבלתי נסבל, אווילותה נחשפת, ואז גם משהים לרגע את פעילותה.

כשמדיניות החנק נכשלת נזכרים שיש מדינה

דוגמה מצוינת ועצובה לכך היא תהליך ייבושו ושיקומו מחדש של מערך כיבוי האש בישראל. ייבוש תקציבי מכוון שנמשך שני עשורים שכלל הפרטה חלקית ומאבק בעבודה המאורגנת של הכבאים. רק האסון הכבד בו מצאו 44 בני אדם את מותם שינה את כיוון המדיניות. זהו הסימן הראשון שבמשרד האוצר הבינו שלצמצום ההוצאה הממשלתית יש השלכות.

כבאי פועל לכיבוי שריפה במפעל בבית מאיר (צילום: הדס פרוש \ פלאש 90)

כבאי פועל לכיבוי שריפה במפעל בבית מאיר (צילום: הדס פרוש \ פלאש 90)

דוגמה נוספת ניתן לראות בהסכמה המפתיעה של האוצר להגדיל את קצבאות הילדים. לתפיסת אנשי האוצר, הקטנת קצבאות הילדים היה הצלחה מסחררת. היא הביאה לגידול משמעותי ביציאה לעבודה בקרב החרדים והערבים. הבעיה היא שמדינת ישראל לא החליטה להגדיל את שיעור התעסוקה בקרב אוכלוסיות אלו, וכך החליטה בפועל להפקיר אותן להתמודד עם העוני. אם האסטרטגיה הייתה להוציא את האוכלוסיות האלה לעבודה, במקביל להורדת הקצבאות היינו צריכים לראות השקעה משמעותית במנופים שיאפשרו יציאה איכותית לעבודה. הכשרות מקצועיות ייעודיות, בניית תשתיות תחבורה בישובים הערבים והקמת מערכת חינוך שתאפשר יציאה של ההורים לעבודה. כל אלו נשארו עד כה בגדר תכניות והבטחות, הקיצוץ בקצבאות לעומת זאת בוצע ללא מעצורים.

הגדלת קצבאות הילדים בשנה שעברה, שהתבססה על לחץ של חברי הכנסת החרדים, לא נתקלה בקושי כי במשרד האוצר הבינו שצריך להזרים למשק כסף. המדיניות קובעת צמצום של האחריות הממשלתית, לכן הכסף הוזרם לבנקים לחברות הביטוח ולבתי ההשקעות שישקיעו אותו בשוק החופשי. מדובר בדוגמה מובהקת למצב שבו המגזר הציבורי דוחף כסף למגזר הפרטי כדי שיזוז.

עוד דוגמה להבנה של האוצר כי בלי הזרמת כסף ממשלתי למשק הוא עלול להיתקע במיתון ניתן לראות בנכונות האוצר להסכים עם דרישות ההסתדרות ולעדכן את השכר במגזר הציבורי ולהגדיל את שכר המינימום. בשנה האחרונה הצריכה של משקי הבית הפכה להיות גלגל ההצלה שמנע מהצמיחה להיתקע על רמה אפסית. הגידול בצריכה של משקי הבית הגיע משני מקורות, הגדילה בשכר והגדילה באשראי שלקחו על עצמם משקי הבית. עדכון השכר במגזר הציבורי משך למעלה גם את השכר במגזר הפרטי. העלאת שכר מינימום דחפה למעלה גם את השכר של אלו שמשתכרים קצת מעל למינימום. ההכנסה שנוספה לשכבות החלשות והבינוניות תורגמה מהר מאוד לצריכה. העובדים ברמות החלשות קיבלו מנה קטנה של אוויר ומנעו מהמשק כולו, עשירים ועניים כאחד להיפגע ממיתון.

מחירי הדיור: איך להתערב ללא מעורבות

הדוגמה הרביעית לסתירה בהיגיון הפנימי של התפיסה הניאו ליברלית שנסדק נמצא בטיפול של משרד האוצר בשוק הדיור. אם לתמצת את התהליך שקרה לדיור בישראל בשני העשורים האחרונים לשלושה משפטים אפשר לתאר זאת כך: משרד השיכון הופך מזרוע ביצועית המטפלת בכ-5% מתקציב המדינה למשרד רגולטורי מדולל משאבים וחסר יכולת ביצועית. המדינה יוצאת מהמשחק וענף הדיור מקבל על עצמו כללים של שוק פרוע יותר ויותר. הקיטוב בהכנסות מוביל לצבירת נכסים בקרב בעלי האמצעים ודילול של הנכסים בקרב השכבות הנמוכות. דירה הופכת ממקום לגור בו לאפיק השקעה מקובל, תהליך המוקצן בגלל סביבת ריבית נמוכה וחולשה של שוק המניות הישראלי. מחירי הדירות מוכפלים תוך פחות מעשור. הבועה של מחירי הדירות הופכת לבעיה שמצד אחד מעמד הביניים והצעירים בישראל לא יכולים לשאתה ומהצד השני פתרונה עלול לגרור את המשק הישראלי למשבר. במשרד האוצר החליטו לפתור את הבעיה בלי לפתור אותה. הפטנט של מחיר למשתכן נועד לתת דיור מוזל לאוכלוסיית יעד של זוגות צעירים מבלי להוריד את מחירי הדירות. השיטה הזו שומרת על התערבות ממשלתית מינימאלית (על אף שנראה ששר האוצר ואנשיו עוסקים בשוק הדיור ללא לאות, המדינה לא נכנסת לשוק אלא מנסה לכוון אותו בצעקות מבחוץ). המדינה לא מגדילה את ההוצאה שלה כדי לתמוך בירידת מחירי הדירות, היא מוכנה להקטין את הכנסתה. מדובר בהבדל חשוב מאוד שנועד לשמור על עקרונות הדת של צמצום גודל ההוצאה הציבורית.

בנייני דירות חדשים ברחובות (צילום: ליאור מזרחי / פלאש 90).

בנייני דירות חדשים ברחובות (צילום: ליאור מזרחי / פלאש 90).

הדוגמא החמישית לאופן בו משרד האוצר מתמודד עם הסתירה שבין האמונה בצורך לצמצם את הוצאות הממשלה לבין המציאות חוזרת לנקודה הארכימדית של השיטה – הכללים הפיסקלים. במשרד האוצר החליטו לחרוג מכלל ההוצאה שאמור היה, לפי הנוסחה ה"מדעית" של האוצר  לעמוד על 2.6% ולהעמיד אותו על 5.1%. גם כלל יעד הגרעון קיבל תיקון ובמקום לעמוד על 2.5% הוא יעמוד על 2.9%. במשרד האוצר קנאים לצורך בכללים פיסקליים כמסגרת מרסנת, אבל מבינים שם שהיא לא עובדת. היא חונקת את הכלכלה הישראלית. אז למה לא מוותרים עליהם? כדי לא להודות בשבר שבין המדיניות המוצהרת למציאות. עד כמה האמונה בכללים הפיסקלים היא דתית?

כל תאוריה מדעית נבחנת ביכולת להפריך אותה. אם לא ניתן להפריך אותה היא הופכת לאמונה דתית. המציאות מפריכה את התאוריה הניאוליברלית הפקידים שומרים עליה. כדי להבין עד כמה העובדות לא חשובות כשמדובר בכללים הפיסקאלים זה מה שאמר השבוע איליה כץ, רפרנט המקרו לחברי ועדת הכספים "בשנות צמיחה גדולה פועלים לצמצם את יעד הגירעון וזאת על-מנת שבשנים של מיתון וצמיחה נמוכה יותר, ניתן יהיה להגדיל את יעד הגירעון ואת ההוצאה הממשלתית". המינוח הכלכלי להסבר של כץ לחברי הכנסת הוא "מדיניות אנטי מחזורית". במושג זה השתמשה יעל מבורך, סגנית הממונה על התקציבים, כדי להסביר את מדיניות המאקרו של האוצר לקהל שהגיע לכנס הסברה שערכו במשרד האוצר לפני שבועיים. הגאות והשפל של המשק מייצרת מחזורים של תקופות בהן הצמיחה נמוכה ואחריהן תקופות בהן הצמיחה גבוהה. בשיטה זו הממשלה צריכה להשקיע במשק כשהוא בצמיחה נמוכה ולצמצם הוצאות כשהמשק בצמיחה גבוהה. מי שיתעכב על מתווה יעד הגרעון או אחרי הנוסחה של כלל ההוצאה יגלה שבינם לבין ההצהרות הללו  אין קשר. מבט חטוף על גרף חלקה של ההוצאה הממשלתית מהתוצר בשלושים השנים האחרונות מסביר את התמונה. הבעיה היא שזה לא עובד ולפעמים צריך לתת לסוס לאכול כדי שלא ימות.

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!