עזה הייתה הסיוט של הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. קרוב ל-1,000 חיילי הממלכה נפלו בקרב עזה הראשון (מרץ 1917), ובסופו של דבר המבצע נכשל, ועזה נותרה בידי האימפריה העות'מנית. רק כעבור חודש, לאחר קרב עזה השני, שמספר הנפגעים בו בשני הצדדים התקרב ל-8,000 בני אדם, הצליחו הבריטים להביס את הכוחות שהגנו על העיר.

עם יציאת הבריטים מהארץ (1948) תפס הצבא המצרי את השליטה ברצועת עזה וניסה להתקדם ממנה, דרך חוף הים, לכיוון תל אביב. גבולות הרצועה המוכרים לנו עד היום התעצבו בהסכם הפסקת האש בין ישראל למצרים שנחתם ברודוס ב-1949.

עזה הייתה גם הסיוט של יישובי הנגב המערבי. במוצאי יום כיפור 1946 הוקמו, בן לילה, 11 נקודות יישוב בנגב – ארבע מהן סמוך לרצועת עזה: קיבוץ בארי, קיבוץ נירים, קיבוץ אורים וכפר דרום, שנכבש כעבור שנתיים על ידי הצבא המצרי. קיבוצים אלה לא היו מבודדים לגמרי. הם הצטרפו לגברעם, ניר עם, גבולות ויד מרדכי – ארבעת הקיבוצים הראשונים בנגב המערבי, שהוקמו ב-1942-3 ומרוחקים קצת יותר מעזה. בהמשך הוקמו גם סעד, גבים וברור חיל. מיד לאחר קום המדינה הוקמו באזור יישובים נוספים: כרמיה, זיקים, מפלסים, כפר עזה, רעים, כיסופים, עין השלושה, מגן, צאלים וניר יצחק.

"עובדים ביום ושומרים בלילה. לא פחדנו"

ההיסטוריון, ד"ר מרדכי נאור, היה ממייסדי נחל עוז. "היינו חברה צעירים, חלוצים כאלה עם תשוקה גדולה לעבודה קשה, ובלי פחד", הוא מספר בראיון ל'דבר', "הלכנו ליישב את השממה, להגשים את האידאל הציוני. ההפגזות מעזה לא הפחידו אותנו".

נחל עוז הוקם כהיאחזות הנח"ל הראשונה, בקיץ 1951. מרדכי ולאה אשתו היו חברים בגרעין של 'התנועה המאוחדת' (לימים 'הנוער העובד והלומד'), שאזרח את ההיאחזות בקיץ 1953.

מרדכי ולאה נאור בחתונתם בנחל עוז, אוקטובר 1955 (צילום: אלבום פרטי)

"סבלנו מאוד מהתקפות של מחבלים, קראו לזה אז פֶדַאיוּן", מספר נאור. "מחבלים שקיבלו גיבוי מלא ממצרים. הם היו יוצאים בלילות ומנסים לרצוח יהודים. היו גם גנבים, גנבו בעיקר תבואה מהשדות וציוד חקלאי. הצבא המצרי היה מפציץ אותנו בלילות במרגמות ממוצב עלי אל-מונטר, ואנחנו היינו משיבים בירי מרגמות שלושה אינץ'. הייתי רגם, זו הייתה פעילות יומיומית עבורי".

נאור מתאר את חיי החלוצים גם כהיסטוריון שכתב עשרות ספרים בנושא, וגם כמי שהיה שם. "עובדים ביום ושומרים בלילה. לא פחדנו מהם. הייתה אז אגדה שההורים שלנו פנו לבן גוריון וביקשו ממנו להרחיק את הקיבוץ מעזה, שלא יהיה מסוכן לילדים, אבל אנחנו התייחסנו לכך בזלזול מוחלט. לא רק שלא פחדנו, ראינו את זה בתור ייעוד. היינו גאים בהתיישבות שלנו. אבל היו גם אבדות".

"אל נסב פנינו פן תחלש ידינו"

נאור מספר שהוא היה האדם האחרון שדיבר עם רועי רוטברג, חבר ילדות שהלך איתו את כל הדרך מרחובות, עם הגרעין הנח"ל, להתיישבות בנגב המערבי. רוטברג היה רכז הביטחון של נחל עוז ובליל ה-29 באפריל 1956 הוא יצא לסיור שממנו לא חזר.

לאה נאור ורועי רוטברג רוקדים בחתונה בנחל עוז, סוף 1955. "עובדים ביום ושומרים בלילה" (צילום: אלבום פרטי)

"למחרת היום", משחזר נאור, "הייתה אמורה להיערך בקיבוץ חתונה גדולה של חמישה זוגות. אחד מחתני השמחה הזמין לחתונה את כל הנהגת המדינה. היחיד שהשיב לו והבטיח לבוא היה הרמטכ"ל משה דיין. יצאו מאזור המרכז איזה עשרה אוטובוסים של אורחי החתונה, וגם הרמטכ"ל, וכששמעו על האסון הסתובבו וחזרו הביתה. החתונה בוטלה. דיין הגיע ללוויה שנערכה למחרת ונשא שם את נאומו המפורסם".

"קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז", ספד דיין, "נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים […] אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו".

ההספד לרועי רוטברג הפך לימים לטקסט קאנוני בתרבות הישראלית, והוא נחשב לבסיס האידאולוגי של "דוקטרינת דיין". ההיסטוריונים החדשים רואים בו ביטוי עז ביותר למיליטריזם הישראלי. עמוס עוז מצא בו רמזים לכך שחלק מטענות הפלסטינים מוצדקות, והימין הישראלי לעומת זאת, לקח ממנו את הציווי "להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים". השבוע ציטט נשיא המדינה קטעים מההספד כשדיבר על המערכה בה אנו מצויים.

"לוחמים! הלילה נפרוץ ונשטוף"

צה"ל כבש את עזה בפעם הראשונה בנובמבר 1956. "באור אחרון של ה-29 באוקטובר 1956 הנחיתו מטוסי חיל האוויר כ-400 צנחנים במעבר המתלה שבמרכז סיני", מספר נאור. "בערך באותה שעה חטפנו בקיבוץ הפגזה לא נורמלית מעזה. אף אחד לא נהרג בהפגזה הזו, אבל היה לא מעט נזק וכמה פצועים. אני לא יודע אם זה קשור להצנחה במתלה או לא. מה שאני זוכר זה שבתשע בערב הדלקנו את הרדיו כדי לשמוע חדשות, וציפינו שידברו עלינו בחדשות, הרי אנחנו גיבורי היום. במקום זה דיווחו על הצנחת החיילים במתלה. קצת התבאסנו מזה".

בראשון בנובמבר 1956 פרסם אהרון דורון, מפקד חטיבה 11, דף קרבי אשר מכין את חייליו למבצע כיבוש עזה. "עזה… מרכז הפֶדַאיון, איום מתמיד לביטחוננו. וממול נחל-עוז, בארי, כיסופים, נירים – שרשרת יישובים פורחים מול גבול עוין. ישובינו עמדו בודדים תוך איום והטרדה, הפגזות וקרבנות והגנו בגופם על גבולנו בדרום. יישובי הנגב היום הגיעה שעתכם! לוחמים! הלילה נפרוץ ונשטוף את משלטי האויב עדי נעקור שערי עזה ובריחיה…"

דף קרבי – נובמבר 1956. "כותיקי קרבות נישא אתנו את מיטב המסורת הקרבית, את כושרנו הצבאי ואת רצון הברזל להכות באויב ולנצחו!"

לדעת נאור, הדף הקרבי הזה, שהודפס בדפוס בארי, היה קצת מתלהם, "כדרכם של פמפלטים צבאיים. מי שהתחיל עם דפי פקודה פומפוזיים כאלה בארץ זה אבא קובנר, שהיה קצין חינוך ראשי במלחמת העצמאות. קובנר הביא את זה מהצבא האדום. הוא אמנם ריכך מאוד את המסרים האכזריים שהצבא האדום היה מתדלק בהם את חייליו, אבל הוא שמר על הטון המתלהם והמיליטנטי. בתקופתנו מחליפים את המילים המיליטנטיות במושגים רוחניים: ערכי צה"ל, עוז הרוח והרעות".

למחרת, ב-2 בנובמבר 1956, צפה נאור בכיבוש עזה. "אני זוכר שישבנו בעמדת השמירה בקיבוץ ופתאום ראינו מחזה שלא ראינו כדוגמתו לעולם: עשרות אוטובוסים כסופים ומבריקים של חברת 'דן' מתקרבים לעזה מכיוון דרום. האוטובוסים נעצרים כחצי ק"מ מעזה, יורדים מהם מאות חיילים ומתחילים לרוץ לכיוון עזה. באותו זמן נערכה הפגזה כבדה על עזה, וגם טנקים הגיעו. תוך שעה או שעתיים צה"ל כבש את עזה".

"ראינו שם את הבתים שחלקם ננטשו, את המצרים שנכנעו"

לאחר הכיבוש, הוא ממשיך, הגיעו כוחות רבים לעזה וגם חברי נחל עוז רצו לנסוע לראות מה מתרחש בעיר שממנה היו רגילים לחטוף פצצות מרגמה ומסתננים. "עלינו איזה חמישים איש על המשאית של הקיבוץ. השארנו בבית רק את הילדים והמטפלות. זה לא היה מעשה אחראי במיוחד. הגענו לעזה וראינו שם את החיילים, את הבתים שחלקם ננטשו, ראינו את המצרים שנכנעו.

ד"ר מרדכי נאור. ראה במו עיניו את כיבוש עזה ב-1956 (צילום: אלבום פרטי)

"אחד החברים שלנו נפצע ברגל, אז שאלו למי יש רישיון נהיגה. אמרתי שיש לי רישיון וביקשו ממני להסיע אותו למרפאה בקיבוץ סעד. לא הסכמתי לנהוג כי חששתי, אבל הסכמתי להתלוות אליו. הביאו נהג אחר, ורכב של אחד העזתים, ונסענו לסעד. ביקשתי מאחד החברים שימסור ללאה בקיבוץ שאני נוסע עם פצוע אבל כנראה שהמסר לא עבר.

"מסעד פינו את החבר באמבולנס לבית חולים קפלן ברחבות, ואני איתו. בינתיים נכנסה השבת ובקיבוץ חשבו שאני נעדר, לא ידעו לאן נעלמתי. בקפלן קיבלו אותנו ככובשי עזה בתרועות. אחרי שהחבר נקלט רציתי לחזור הביתה, אבל נהג האמבולנס אמר שאסור לו לנהוג כי כבר נכנסה השבת. אמרתי לו שזה פיקוח נפש שאין עכשיו אמבולנס בסעד, אז בסוף הוא הסכים וחזרנו הביתה באמצע הלילה. הגעתי לקיבוץ רק לפנות בוקר".

"נחל עוז תמיד נשארה חלק ממי שאנחנו"

כיבוש עזה במלחמת סיני שינה את חייהם של תושבי הנגב המערבי. ההפצצות והפיגועים פסקו. מרדכי ולאה נאור עזבו את הקיבוץ שהקימו וחזרו לגור במרכז. "הייתה ירידת מתח גדולה והרבה חברים עזבו. דווקא כשנהיה שקט אז עזבו. גם אני ולאה עזבנו, אבל כל השנים שמרנו על הקשר עם הקיבוץ, וההוויה החקלאית והקיבוצניקית נותרה קרובה ללבנו. לאה כתבה על זה כמה שירים, למשל את השיר המפורסם 'קרנבל בנח"ל'.

נחל עוז, 9 באוקטובר 2023. "גם בבוקר שבת 7 באוקטובר, התכתבתי עם יענק'לה כהן, חבר שלי מהגן שהקים איתי את נחל עוז ונותר לחיות שם כל השנים" (צילום: ניב זו-ארץ)

"נחל עוז תמיד נשארה חלק ממי שאנחנו, שמרנו על קשר קרוב עם חברי הקיבוץ וגם בבוקר שבת 7 באוקטובר, עכשיו, התכתבתי עם יענק'לה כהן, חבר שלי מהגן שהקים איתי את נחל עוז ונותר לחיות שם כל השנים. יענק'לה שרד את הטבח וכעת, יחד עם השורדים האחרים, הם התפנו למשמר העמק".

"אמרתי לרבין שזה ייקח לי יומיים"

במרץ 1957 צה"ל יצא מעזה ומסיני בעקבות לחץ בינלאומי. ברצועת עזה הוצב כוח או"ם שאמור היה לשמור על כך שיישובי הנגב המערבי לא יופצצו, אולם ככל שחלף הזמן איבד האו"ם את השליטה, והיישובים חזרו לחיות תחת איום.

אלוף פיקוד הדרום דאז שייקה גביש, סיפר בראיון ל'דבר' , כי בתוכנית שהכין למלחמת ששת הימים הציע לכבוש את עזה תחילה, אלא ששר הביטחון הטרי, משה דיין, התנגד: "אסור לך לכבוש את רצועת עזה, ואל תגיע לתעלה". ב-6 ביוני 1967, הבוקר בו פרצה מלחמת ששת הימים, החלו שתי הדיוויזיות המצריות שישבו ברצועה להפגיז את יישובי העוטף. בעקבות ההפגזות ביקש גביש מהרמטכ"ל יצחק רבין אישור לכבוש את הרצועה.

כיבוש עזה הוטל על חטיבה 11, בפיקודו של סא"ל יהודה רשף, אלא שהפעם החטיבה  זכתה לתגבור משמעותי של כוחות שריון וצנחנים. זמן קצר לאחר שכוחות חטיבה 7 הבקיעו לשטח הרצועה בגזרת חאן יונס ונעו לכיוון רפיח בדרום הרצועה, פתחו כוחות חטיבה 11 בחדירה לרצועה במספר נקודות לאורך הגבול.

חיילי צה"ל נכנסים לעזה במלחמת ששת הימים. אלוף פיקוד דרום דאז שייקה גביש: "אמרתי לרבין שזה ייקח לי יומיים, סיימנו שם תוך יום וחצי" (צילום: לע"מ)

כוחות צה"ל נתקלו בהתנגדות איתנה של המצרים, מה שהקשה עליהם להיכנס לעיר עזה. גם הפעם עיקר ההתנגדות הייתה מהמוצב שעל גבעת עלי מונטר, אותו מוצב שהבריטים התקשו לכבוש ב-1917, וממנו הפגיזו את נחל עוז בתחילת שנות החמישים. גביש היה נחוש לכבוש את העיר במהירות. הוא הורה לחטיבת הצנחנים 35, בפיקוד אל"מ רפאל איתן, לסייע לכוחות חטיבה 11 תוך שתתקדם מחאן יונס צפונה לעבר העיר עזה.

בזמן שהצנחנים נעו לכיוון עזה, נפתחה על העיר הפגזה ארטילרית שנמשכה כחמש שעות, כדי לרכך את יעדי האויב במקום. בתום ההרעשה, פרצו כוחות מחטיבות 35 ו-11 לתוך העיר. בתוך שעתיים של לחימה נכבשה תחנת המשטרה של העיר, שסימנה את כיבוש עזה. "אמרתי לרבין שזה ייקח לי יומיים", סיכם גביש, "הוא אישר לי ואז סיימנו שם תוך יום וחצי".

"חוליה נוספת בשרשרת דורות מגיני המדינה"

לאחר מלחמת ששת הימים הקימה ישראל שלטון צבאי-אזרחי בעזה. בשנים הראשונות, צה"ל נותר מחוץ לעיר, שבה התגוררו באותה התקופה יותר מ-300 אלף בני אדם, אך לאחר כמה פיגועים בתחילת שנות ה-70 נכנס צה"ל לתוך העיר והידק את השליטה בה.

המשטר הצבאי-אזרחי החל לקרוס עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987. אז נוסד ארגון חמאס והחל לבסס את כוחו. העיר עזה עברה לשלטון פלסטיני במסגרת הסכמי אוסלו ב-1994, וב-2005 פינה צה"ל את כל היישובים היהודיים מרצועת עזה, במסגרת תוכנית ההתנתקות. באותה התקופה חמאס השתלט על רצועת עזה ומאז נערכים "סבבי לחימה" בין חמאס לישראל כל שנתיים בממוצע.

בדף הקרבי שפרסם בשבוע שעבר הרמטכ"ל, הרצי הלוי, הוא כתב: "חיילי צה"ל, ספגנו מכה ואנחנו אחראים, אך כעת היוזמה בידינו. לכל אחד ואחת מכם תפקיד באתגרים העומדים לפנינו. המלחמה תהיה קשה וארוכה וצה"ל ינצח בה… אנחנו דור לוחמים, הניצב כחולייה נוספת בשרשרת דורות מגיני המדינה…"

דף קרבי – אוקטובר 2023. "כוחנו, נחישותנו ואחדותנו ינצחו גם בפרק הזה בתולדות ישראל"