משפחת שמשון החליטה להתפנות מאשקלון אחרי פגיעת רקטה בחצר הבית בו הם מתגוררים. "אתה מסתכל מהחלון ורואה אש ותימרות עשן. זה הזכיר לי את התמונות מהטלוויזיה של המלחמה באוקראינה, תמונות מעיראק או מצ'צ'ניה, כמו איזו מדינת עולם שלישי. לא האמנתי שאני בבית, בישראל, בעיר שלי", מספרת האם, מיקה שמשון (38).

"הייתה אזעקה. יצאנו לחדר מדרגות, והיה בום מטורף. עשן בתוך הבית, הרסיסים הגיעו עד אלינו בקומה רביעית. פתאום אמרו: יש חשש למחבלים באשקלון. כולם עלו חזרה למעלה. אתה כבר לא יודע אם אתה מעדיף לספוג טיל או חדירה של מחבלים".

"כל חדר המדרגות התמלא בעשן", מוסיפה מיקה. "גם החשמל נפל. כולם צעקו, גאיה עמדה וצרחה במדרגות 'אימא, שיפסיקו, אני לא יכולה, לא כיף לי, לא כיף לי'. פה, הבנתי שאני לא יכולה לשאת את זה, שאנחנו חייבים לצאת".

כמו עשרות משפחות נוספות, הגיעה משפחת שמשון להתארח בבניין דיור מוגן של רשת משען ברמת אפעל. "חיכינו לבוקר, כי אנחנו כבר יודעים שבבוקר יש פחות שיגורים. וזה היה לילה מחריד. המון אזעקות, ולא הצלחנו לארוז כמו שצריך. הילדים גם היו בהיסטריה. אף אחד מאתנו לא ישן. בבוקר הכנסנו כמה דברים לתיק, בעיקר בקבוקים ומטרנה לקטנה, ונכנסנו לאוטו. ברכב של אלדר כל השמשות התנפצו, במזל הרכב שלי חנה קצת יותר רחוק, רק המראה נשברה, ויכולנו לקחת אותו ולנסוע. ב-6 בבוקר כבר יצאנו לדרך".

"הילדים מרגישים בטיול, אבל יש רגרסיה"

שעת בוקר מאוחרת, ומיקה, המועסקת בחברת שליחויות גדולה, עובדת על המחשב מהחדר שלה במתחם. "אני עובדת מפה מרחוק", היא אומרת, "אין ברירה, אני חייבת להמשיך לעבוד". היא מספרת שבעלה, אלדר (38), לקח חופשה ארוכה מעבודתו כטכנאי מוצרי חשמל. "אני מפחדת שהוא יסתובב לי עכשיו. אם בהמשך יהיה פה שקט, אולי הוא יתחיל לעבוד באזור". בינתיים, היא אומרת, הוא נמצא במהלך הימים עם שלושת ילדיהם הקטנים: אגם (שנתיים), פלג (4.5) וגאיה (7).

"אין לנו ממ"ד בבית. אז כל אזעקה רצנו החוצה עם 3 ילדים קטנים לחדר מדרגות. קומה רביעית, אז זה תמיד לרדת קומה לפחות", מספר אלדר. "בלילה זה הכי מלחיץ. זה נכנס לך לחלום, זה מעיר אותך, וזה עושה לך בלב משהו לא נורמאלי. ישר רצים ותולשים את הילדים, שכבר לא מתעוררים, ורצים החוצה".

הילדים שמחים יחסית, היא מספרת. עבורם, המשפחה יצאה לטיול. אבל יש רגרסיה, וחרדות, והן צפות בעיקר בלילה. "דווקא כשהגענו לפה הם התחילו להתעורר בלילות, לצעוק 'אזעקה' ולרוץ. בלי שיש אזעקה. רואים את זה גם במשחקים שלהם. הם משחקים משחק שהם אומרים צבעים: צבע כתום, צבע כחול. ואם אומרים צבע אדום צריך לרוץ. זה יכול להישמע מזעזע, אבל זו המציאות שלהם".

לפלג, מספר אלדר, יש חרדות משמעותיות. "כל כמה זמן הוא שואל אם יש עדיין בומים או שאפשר לחזור לגן. היום, כשהלכנו לחדר אוכל, ראינו חייל. פלג שאל: 'הוא שלנו? הוא מהטובים? הוא נלחם ברעים?'. אגם הקטנה גם התחילה עכשיו להראות סימני מצוקה. "באזעקה האחרונה, היא פשוט עמדה במקום קפואה וצעקה 'אזעקה, אזעקה'. ומדובר בילדה בת שנתיים, יש מילים ספורות שהיא אומרת. היא יודעת בעיקר אימא, אבא, סבתא ואזעקה".

הגדולה, גאיה, עלתה השנה לכיתה א'. אבל עם החגים, ומייד עם המלחמה, היא הייתה בבית הספר בערך שבוע, ועוד לא הספיקה אפילו להכיר את חבריה לכיתה. "יש זום, זה לא באמת נותן משהו. היא לא מכירה איך בית ספר עובד, היא לא מכירה אף אחד, והיא בעיקר מבולבלת. גם אנחנו".

גם בגוש דן יש אזעקות, אבל אין מה להשוות, אומרת מיקה. "בבית זה כל כמה שעות בימים טובים, וכשזה מפסיק, אז הבית רועד מההפגזות בעזה. אין שום רגיעה, אי אפשר להסדיר נשימה".

"לספק מקום בטוח זו הצלת חיים"

משפחת שמשון היא אחת מעשר המשפחות שפונו מאשקלון, קרית שמונה, שדרות וממספר ישובים באזור העוטף ושוהות במתחם ברמת אפעל. סך הכל במתקני משען, רשת הדיור המוגן מבית ההסתדרות, שוהים כמעט 200 מפונים, בכפר הנוער עלומים ובבתי הדיור המוגן של הרשת באפעל, חולון, רמת אביב ואפקה. בדיור המוגן בגן יבנה, אירחה הרשת בשבוע שעבר עשרות חיילי מילואים.

"איך שהתחילה המלחמה פנו אלי ממשרד העבודה והרווחה, וההסתדרות מיד גם הקימה מוקד. ישר כשהגיעה הפניה הבנו שאין פה שיקול דעת בכלל- זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. אנחנו קולטים במיידי, ונותנים את המקסימום שאפשר לתת", אומר ל'דבר' עמרי כהן, מנכ"ל משען. מאז תחילת הלחימה, עובדים ודיירים ממשען באר שבע גם גייסו מעל 10,000 שקלים לחיילי משמר הגבול, והרשת תרמה לחמ"ל בקיבוץ סעד ציוד מחשוב.

העובדים התגייסו ללא יוצא מהכלל, וכך גם הדיירים, הוא מוסיף. "הנפשות הפועלות מאוד מסורות, בלי זה לא היה אפשר לעשות כלום. להיפך, אנשים רק מחפשים איך ואיפה אפשר לעשות עוד. כל עם ישראל נותן ומתנדב, וגם אנחנו שם. זו זכות עבורנו. אני יודע שזה התפקיד שלנו כחברה אזרחית".

השהות במתחם דיור מוגן אולי נראית חריגה, אבל יש לה הרבה יתרונות. במשען אפעל, למשל, יש מרחבי טבע, סופרמרקט, בית קפה, קופת חולים, מכבסה ומתקנים נוספים שמאפשרים חיים אורגניים ועצמאיים יותר משהות במלון בים המלח למשל, מה גם שכל המתקנים בהם שוהים מפונים נמצאים בתוך או בקרבת ערים מרכזיות.

המפונים, מבהיר כהן, לא שוהים יחד עם הדיירים, אלא במבנים נפרדים. הם נפגשים עם הדיירים הלא סיעודיים בחדר האוכל או בשטחי המתחם. "יש לנו שטחים גדולים, ואם יש לנו מקום מעבר – היה לכולנו ברור שכל מי שצריך מוזמן. אנחנו מקבלים סרטונים ופידבקים מקסימים מהמשפחות, שמאוד מעריכות. פנו אלינו מההסתדרות שאפשר לפנות לבתי מלון, אבל המפונים רוצים להמשיך להישאר אתנו".

מלבד זאת, כהן מספר שגם על משען, כמקום עבודה של מאות עובדים, וכרשת המכילה אלפי דיירים, לא פוסחת המלחמה והאסון שפוקד את מדינת ישראל. "עובד שלנו איבד את בנו שנפל בלחימה בעזה, יש עשרות עובדים מגויסים בצו 8, עשרות הורים לחיילים שנמצאים בלחימה. תוך כדי אנחנו ממשיכים כמובן לטפל בדיירים שלנו, ונמצאים בקשר עם העובדים והמשפחות שלהם ושל הדיירים".

רוב המפונים, הוא מספר, הגיעו דרך מוקד החירום שפתחה ההסתדרות. הם מקבלים במקום חדרים וארוחות חמות, ושלל פעילויות שמציעים המתנדבים. "יש המון הפעלות לילדים, מגיעים אמנים, שחקני מכבי תל אביב ומכבי חיפה, שפים ומסעדות מגיעים לבשל ולפנק, עושים ימי הולדת לילדים, ביום רביעי הקרוב יש הפנינג", הוא מספר, ומוסיף שלפני כמה ימים קיבל גם תרומה משמעותית מיהודים מארה"ב. "נוצר מצב של סינרגיה, שכולם יחד מייצרים משהו טוב".

"אנחנו עושים ונעשה כל מה שאפשר. כל מה שמציל חיים נעשה, ומבחינתנו לספק מקום בטוח זו הצלת חיים. החלטנו שנמשיך ונעשה את זה ללא מגבלה וללא הגבלה, מה זה כסף לעומת מה שהאנשים האלה עברו ועוברים?" הוא אומר.

"פתאום אתה הופך לפליט"

"אנחנו מוקפים בתרומות ובניסיונות לעזור", אומרת מיקה. "פה במשען הם ממש מדהימים. חברת יעקובי הביאו לנו מכונות כביסה ומייבש ותרמו לנו ציוד לכביסה, אנשים פרטיים מהקהילה פה בשכונה פשוט מקיפים אותנו כל הזמן. יש פה אימהות שבאופן שיטתי מביאות ומסדרות כל דבר שצריך, הן גם לא מפסיקות לשאול. בית הספר היסודי בקהילה שולחים כל בוקר ארוחת בוקר. אתמול ניר, בחור מהקהילה, הביא לנו לפה ספות, תנור, מדיח – כל מה שצריך כדי שנרגיש בבית".

"דואגים לנו גם לדברים שאנחנו לא ממש חייבים", מוסיף אלדר. "כמויות הבגדים שהביאו פשוט מטורפות. זה ברמה שאנחנו כבר מחפשים לאן לתרום". "אפילו לק ג'ל עושים לי", צוחקת מיקה. "מזמינים אותנו ליוגה ופילטיס, הגיע לכאן ספר, כל מה שרק אפשר לדמיין".

בהתחלה, היא מודה, היא לא הרגישה עם זה בנוח. "אני רגילה להיות אדם עצמאי, אנחנו משפחה שמנהלת משק בית, אנשים עובדים, אף פעם לא נזקקתי לעזרה. פתאום אתה הופך לנזקק, אתה מרגיש פליט, מישהו שנותנים לו. זה לא אני. אבל הם נתנו לנו להרגיש עם זה בנוח, להרגיש שווים. הם לא מסתכלים עלינו מלמעלה, זה פשוט המצב הנתון. אני באמת צריכה, אני באמת לא יכולה לחזור הביתה, זה המצב החדש שלנו. וזה מצב מפחיד".

התנדבות או חדשות

אחד מהמתנדבים הבולטים שמגיעים מהשכונה הוא דור רונן (16), תלמיד כיתה י"א וקוסם, סטנדאפיסט ושחקן מקצועי, שכבר בגילו הצעיר מופיע באירועים בכל רחבי הארץ.  לאחר מופע ראשון הוא התאהב בילדים בדיור המוגן, ומאז הוא נמצא פה כמעט כל יום, יחד עם שבט הצופים בשכונת אפעל הצמודה, בו הוא מדריך וחניך. הערב, הוא מגיע לעשות מופע מיוחד עבור אריאל, מפונה מקרית שמונה שחוגג יום הולדת 5 במתחם.

"ביום הראשון, ניסיתי לשאול קצת את הילדים איך הם מרגישים. לרוב, כמו ילדים, הם בעיקר נהנים מהרגע ומהמפגש עם הילדים האחרים. יש בזה תמימות מקסימה". אבל רגעי הפחד, הוא מספר, מגיעים בין שאלות ה'מה נשמע'. "הייתי פה בשלוש אזעקות בינתיים, וראיתי את התגובות. הם מאוד רגילים, הם אלה שהסבירו לי מה לעשות ולאן ללכת. הם גם בשוק מזה שיש דקה וחצי ולא 15 שניות. אבל כן רואים את הפחד, את הדאגה, את החשש ואת התהייה מתי חוזרים הביתה".

כחבר באגודת הקוסמים ואמני החושים הישראלית, רונן גאה מאוד בכך שכבר חודש כל הקוסמים ואמני החושים בארץ מגויסים. "אנחנו חורשים את המדינה מצפון עד דרום, מילדים עד חיילים בשטח. כל יום לפחות חמישה מופיעים בהתנדבות".

כיף זה חשוב תמיד, הוא אומר, אבל עכשיו במיוחד. גם עבורו. "זה הכי הרבה שהופעתי. כל הזמן יש איפה להתנדב ולהופיע, ואני נהנה מזה מאוד. אם אני לא פה, אני בחדשות, בידיעות, בכאב הזה. בשבילי זו מתנה גדולה, וזה ממלא לי את הלב בתקופה הזו. אני מאוד אוהב להופיע, להיות עם ילדים, לשמח, ואני מתמלא מזה שאני משפיע על מצב הרוח של ילדים שעברו דברים שילדים לא צריכים לעבור".

"בסוף יגידו הפסקת אש כמו תמיד"

השמשונים, שהקימו את משפחתם באשקלון לפני 10 שנים, מספרים שהם נמצאים עכשיו בהתלבטות מה עושים ביום שאחרי. "אנחנו אוהבים את אשקלון מאוד", אומר אלדר, "אבל לפחות לשנה הקרובה, נצטרך משהו אחר". "אולי לתמיד", אומרת מיקה. "כבר התחלתי להסתכל על דירות באזור", היא מודה. "אני מפחדת, יש לי ילדים קטנים".

כשנפל טיל מחוץ לבניין, מספר אלדר, לקח כמה ימים עד שאספו את הנפל. "לא ידענו אם זה יתפוצץ, וילדים הסתובבו סביב זה ושחקו עם זה. אני יודע שזה לא מרוע או עצלנות, העומס מטורף, אבל לא מטפלים כמו שצריך. גם עכשיו, אני לא יודע עד כמה הם מתעסקים בזה. וזה כבר לא 10-20 איש, כל אשקלון ככה, וכמובן גם כל העוטף ומי שיותר קרוב. אתה לא רואה את המדינה".

מיקה, מצידה, כבר לא מאמינה שאשקלון היא מקום בטוח, ושיש מי שמגן עליה. "בתור ילדים מכרו לנו שהצבא שלנו הוא הכי חזק בעולם. אני אומרת את זה לילדים עדיין, אבל אני כבר לא מאמינה בזה. איבדתי לגמרי את האמונה. אני לא מאמינה יותר שיהיה לי ביטחון באשקלון ושאני יכולה לגדל בה ילדים. אלא אם יעשו פה איזה שינוי דרסטי, שום דבר לא ישתנה, ואני לא מאמינה שזה יקרה. בסוף יגידו הפסקת אש, כמו תמיד".

"אני כן חושב שלמרות שבינתיים אין לנו בית, אנחנו תמיד בבית. הבית פה, הוא בארץ ישראל ובעם ישראל", מתנחם אלדר לבסוף. "אם יש דבר בטוח, זה שנישאר כאן, זה שהבית שלנו הוא בארץ הזו".