מתקפת חמאס והטבח ההמוני של 7 באוקטובר פתחו שלב חדש בהיסטוריה, לא רק עבור ישראל, אלא גם עבור רצועת עזה ו-2.2 מיליון תושביה. עתיד האזור שבמאה השנים האחרונות החליף ידיים בין האימפריה העותמנית, הממלכה הבריטית, מצרים, ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס נמצא כעת בערפל.
בימים אלו של מלחמה קשה ומשבר הומניטרי, כשבעולם ובישראל מתחילים לדון בעתידה של עזה, נכתב פרק חדש בהיסטוריה של הרצועה, פרק שלא ברור כיצד יסתיים. מבט אל ההיסטוריה של הרצועה חושף כיצד היא נוצרה כאזור מובחן, שסובל מחוסר יציבות חברתית ופוליטית, ומהווה קרקע לצמיחת ייאוש עמוק בקרב האוכלוסיה האזרחית.
"ערב המלחמה הנוכחית חיו בעזה כ-2.2 מיליון אנשים", אומר ל'דבר' ד"ר דותן הלוי, חוקר המזרח התיכון ממכון ון ליר המתמחה ברצועת עזה, "1.6 מליון מתוכם מוגדרים כפליטים על-ידי אונר"א, כלומר הם צאצאי פליטים. מלכתחילה רצועת עזה נוצרה כטריטוריה שרובה פליטים שנותקו ממקורות הפרנסה ומקשריהם החברתיים. זה גורם מכריע בעיצובה של החברה העזתית."
ב-1947 חיו בעזה ובכפרים ובעיירות בסביבתה, כלומר באזור שנקרא היום רצועת עזה, בין 60 ל-70 אלף איש. תושבי האזור התפרנסו בעיקר מגידול שעורה ושיווקה לאירופה. כבר אז ימי גדולתה של עזה כעיר מסחר ותחנה לעולי הרגל היו שייכים לעבר.
הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למצרים ב-1949 כוננו את רצועת עזה כשטח מובחן וניתקו את העיר עזה מעורפה החקלאי. במקביל, לתוך השטח נכנסו כ-200 אלף פליטים, שהגדילו את אוכלוסייתה פי 4. מאז, רוב תושביה הרצועה הם פליטים או צאצאיהם.
"הפליטות הפכה למרכיב זהותי, לא רק מצב חברתי"
כדי להתמודד עם הבעיה, האו"ם ייסד ב-1948 את סוכנות הסעד והעבודה לפליטים פלסטינים, אונר"א (UNRWA). "אונר"א מספקת מזון בסיסי וחינוך", אומר הלוי, "ומעסיקה במוסדותיה את האוכלוסיה המקומית".
אונר"א כפופה לנציבות האו"ם לפליטים, אך נפרדת ממנה ומתמקדת באוכלוסייה הפלסטינית בלבד. בשונה מהאופן בו טיפל האו"ם בפליטים במאה העשרים, היא הכירה גם בצאצאי הפליטים של 1948 כפליטים. תקציב הסוכנות נשען על מדינות שתורמות לה ובראשן ארה"ב, בריטניה והאיחוד האירופי. אונר"א היתה נתונה לביקורת על תפקידה בשימור מצב הפליטות, ועל מתן מחסה ושיתוף פעולה עם אנשי החמאס.
"כשאונר"א נוסדה לא הייתה הגדרה חוקית לפליט", הוא מסביר, "אונר"א יצרה הגדרת עבודה: כל אדם שאיבד את יכולת ההשתכרות וחי בארץ ישראל המנדטורית לפחות שנתיים לפני 1948, זכאי לשירותיה. אונר"א אומרת שהמנדט שלה הוא זמני ותלוי בפתרון הסכסוך במזרח התיכון, כפי שהאו"ם הגדיר – פתרון מוסכם לשאלות ירושלים, הגבולות והפליטים. לדעת אונר"א, כל עוד הסכסוך לא נגמר היא מחויבת להמשיך לתת שירותים גם לצאצאי הפליטים". הלוי מוסיף כי הפליטות "הפכה למרכיב זהותי ולא רק מצב חברתי-כלכלי".
בתחילה שוכנו הפליטים במחנות פליטים כמו ג'באליה ושאטי, שהפכו בפועל לשכונות עוני בשלהי ערי הרצועה. "ההבדלים בין פליטים למקומיים טושטשו", אומר הלוי, "לא כל הפליטים נשארו במחנות לאורך השנים, ונוצרו קשרים חברתיים בין הקבוצות. אבל האבחנות עדיין קיימות ברמת הזהות. אדם יגיד על עצמו מניין משפחתו באה."
האבחנה בין צאצאי הפליטים לצאצאי הילידים התערערה אף יותר בשני העשורים האחרונים: "לילידי המקום אולי הייתה אדמה, אבל תחת הסגר והמלחמות, נוצרה חוויה משותפת לשתי הקבוצות."
"ישראל עשתה הכל כדי שהכלכלה העזתית תהיה תלויה בה"
"רצועת עזה נוצרה כאזור ללא היגיון גיאוגרפי וללא יכולת לפתח עצמאות כלכלית", מסביר הלוי, "כבר ב-1948 המשאבים בפנים הרצועה לא הספיקו כדי לקיים את האוכלוסייה. רוב בעלי האדמות נותקו ב-1948 מחלק מאדמותיהם, שהשתרעו צפון הנגב עד בית גוברין."
בתקופות בהן ישראל פתחה את שעריה לעבודה מעזה, עזתים רבים הרוויחו מכך, אך במקביל הכלכלה העזתית נעשתה תלויה עמוקות בישראל. "העבודה בישראל הייתה גורם מכריע. בשיא עבדו 25-30 אלף פועלים עזתים לישראל. ההכנסות שלהם הורגשו בכל הרצועה. ישראל עשתה הכל כדי שהכלכלה העזתית תהיה תלויה בה – הגבילה את הפיתוח הכלכלי בעזה, ובמקביל פתחה את שעריה לפועלים. מדיניות הדלת הפתוחה נועדה לאפשר רווחה כלכלית ללא פיתוח כלכלי".
ד"ר חגי אטקס מהמכון למחקרי ביטחון לאומי אומר כי תקופת החמאס מאופיינת בהידרדרות כלכלית. "בסיס הייצור בעזה נשחק כבר 15 שנים, מאז עליית החמאס לשלטון. ההשקעות בייצור הן נמוכות עד כדי גרעון בהשקעות, כלומר, ההשקעה היא נמוכה יותר מהפחת והבלאי של מכונות הייצור. בנוסף יש הגבלות על יבוא חומרי גלם. לכן הייצור המקומי לצריכה מוגבל. יש יצור מסורתי של טקסטיל וחקלאות". לדבריו, בשנים 2007-2009 החל מעבר הדגש על תעסוקה בענפי השירותים. בשנים האחרונות צומחות יוזמות היי-טק קטנות.
![פלסטינים מקבלים את מנת המזון החודשית במרכז הסיוע של אונר"א ברפיח, 8 במאי 2018 ( Abed Rahim Khatib/Flash90)](https://static.davar1.co.il/www/uploads/2018/05/150518_gaza01-768x432.jpg "פלסטינים מקבלים את מנת המזון החודשית במרכז הסיוע של אונר"א ברפיח, 8 במאי 2018 ( Abed Rahim Khatib/Flash90)")
לפני המלחמה, שיעור האבטלה ברצועת עזה עמד על 47%, ושיעור מקבלי הסיוע ההומניטרי על 80%, כולל כמאה אלף משפחות המקבלות מדי חודש מאה דולר מקטאר.
לדברי הלוי, "תחת הסגר יש יצוא מאוד מוגבל, ואין יבוא חופשי". הוא מסביר שהמעמד הבינוני בעזה בנה את עצמו על בסיס בעלות על אדמה או דרך השתלבות בממסד ובשירות הציבורי. כך הפכו אונר"א, וביתר שאת החמאס, לערוצי מוביליות חברתית.
"חצי מהאוכלוסייה הייתה לכל היותר בגיל שנתיים כשחמאס עלה לשלטון"
ב-2007 השתלטה תנועת חמאס על עזה תוך עימות אלים עם הפת"ח, זאת לאחר שזכתה ל-40% מהקולות בבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית ב-2006. "הרבה מהתמיכה בחמאס מגיעה מאוכלוסייה קשת יום ברצועה", אומר הלוי "התנועה צומחת בקרב הפליטים. חמאס, על פי מסורת הפעולה של 'האחים המוסלמים' מספקת שירותים חברתיים לאוכלוסית קשת יום, בתי ספר, מרפאות ומועדונים חברתיים".
למעשה נוצרו ברצועת עזה שתי מערכות חינוך ורווחה מקבילות: האחת של אונר"א, והשניה של חמא"ס. "יש מתח מסוים בין אונר"א לבין חמאס. מוסדות אונר"א אמורים לספק חינוך אוניברסלי ואינם אמורים לשמש מחסה לחמאס. המדיניות הרשמית של אונר"א היא הימנעות משיתוף פעולה עם חמאס, והיא פועלת בלי גיבוי ממשלתי".
בפועל, המציאות מורכבת יותר. חלק מעובדי אונרוו"א הם פעילי חמאס, והחינוך בבתי הספר של אונר"א לא בהכרח מקדם ערכים ליברליים ואוניברסליים.
"הגיל החציוני ברצועת עזה הוא סביב 18", מדגיש הלוי, "כלומר, חצי מאוכלוסיית הרצועה היתה לכל היותר בגיל שנתיים כשחמאס עלה לשלטון. 70% מאוכלוסיית עזה הם מתחת לגיל 30. האנשים שהכירו את ישראל הם יחסית מבוגרים".
הדור הצעיר ברצועה: "לא יכולים לצאת, אבל יש להם גישה בטלפון להכול"
המציאות הקשה בעזה השפיעה על מצבם הנפשי של התושבים עוד לפני המלחמה. ארגון "גישה" פרסם דיווח מספטמבר 2022 על בריאות הנפש בעזה, מפי מטפלים בשטח. "יש בעזה לא פחות מ-300 אלף בני אדם שסובלים מהפרעות פוסט טראומטיות", אומר קוסאי אבו עודה, מנהל קשרי חוץ ופיתוח משאבים בתכנית עזה לבריאות הנפש, "כנראה הרבה יותר מזה".
"לחץ נפשי מתמשך מוביל להפרעות חרדה קשות ולפגיעה נוספת באיכות החיים, שבעזה גם ככה רחוקה מלעמוד בסטנדרטים בינלאומיים מקובלים", מסביר אוסאמה פרינה, פסיכולוג בתכנית עזה לבריאות הנפש. "חרדה יכולה לפעמים ללבוש צורה של כאב וסבל פיזיים. הסבל הפיזי, התסכול והייאוש מובילים פעמים רבות לדיכאון עמוק, ומתבטאים לצערי גם בעלייה באחוזי ההתאבדות".
הלוי מתאר את חווית החיים של הדור הצעיר ברצועה, שחשוף לעולם דרך הרשת מבלי יכולת לנוע בו פיזית. "דור הסגר הוא דור האינטרנט", הוא אומר, "מצד אחד הם לא יכולים לצאת, ומצד שני יש להם גישה בטלפון לכל מה שקורה."
למרות החינוך הדתי ושיעורי האבטלה הגבוהים במיוחד בקרב צעירים (47% באוכלוסייה הכללית ו-56% בקרב הצעירים עד גיל 35 – נתונים טרם המלחמה), התקיימו בעזה יוזמות אזרחיות רבות. חלקן קשורות לתרבות פנאי, כמו קבוצת כדורגל לנערות שמאמנת עלאא אלעמור (27) וקבוצות השחייה שיזם מוחמד מהרה (42), וחלקן בעלות אופי עסקי, כמו עסק ייצור הידיים התותבות של יאסר אוסת'ת (21).
"חלק מהיוזמות שהיו בשנים האחרונות הן כנראה אנטי-חמאס", אומר הלוי, "או לפחות לא לטעמו של החמאס".
הייאוש של הצעירים העזתים: "האם נוכל לכתוב אי פעם סיפורים שמחים?"
אחת היוזמות בעזה היא אתר האינטרנט 'WEARENOTNUMBERS' ('אנחנו לא מספרים') בו צעירים עזתים חולקים את חוויותיהם, חלומותיהם ומחשבותיהם. "אלה אנשים שאפשר להזדהות איתם", הלוי אומר, "הם רוצים לחיות, לצייר, לעבוד, ולנגן ולאו דווקא להיות אימאם במסגד, קאדי או לוחם".
בעדויות עצמאיות מעזה של לפני המלחמה ואחריה, המופיעות באתר ובמקורות נוספים, ניתן לראות חווית חוסר אונים ואין מוצא, תוך האשמות חריפות כלפי ישראל, לצד ניסיון לעסוק גם בשמחה, ביופי ובאנושיות.
כך לדוגמה, עדותה של דנה בסאיסו מה-21 באוגוסט 2023: "התרגלנו להמשיך אחרי ההתקפות הישראליות, התחלנו להאמין שזו הנורמה. אנו נושאים את האבידות, העצב, האבל וממשיכים הלאה בחיינו. חוזרים לחיינו לעבודה, לבית-הספר עם מטען כבד של רגשות…
"סיפורים עצובים טבועים בדנ"א שלנו. גדלתי על סיפורי העקירה ב-1948 וב-1967, שמעתי סיפורי זוועה על הטבח בדיר יאסין ב-1948 ובסברא ושתילא ב-1982. זה לא רק חלק מההיסטוריה שלנו, זה חלק מחיי היומיום שלנו. אנו חווים את הברוטליות של הכיבוש בעזה, בגדה המערבית בירושלים. התרגלתי לסיפורים האלה, הפסקתי לראות את התמונה הרחבה….
"אני נאבקת בפחד לאבד את ההשראה לכתוב, אם המציאות תשתנה. כאדם שחי בטרור מתמיד, אני שואבת כוח לכתוב מהמאבק הנמשך לזכויותיי הבסיסיות כאדם.
"השאלה היא, האם נוכל לכתוב סיפורים שמחים שלא נובעים מהסבל הפלסטיני? האם נכתוב אי פעם סיפורים עליזים? כאלה המדברים על אושר והצלחה? האם נהיה אנשים שמחים באמת ללא ה"על אף פי כן"?".
עיתונאית עזתית שכותבת תחת שם העט ג'נאת יוסף פרסמה סיפור על צעירה עזתית בשם רוואן, שנועד לייצג את חיי הצעירות בעזה. הוא פורסם בעברית ב-19 במרץ 2023: "היא בכלל לא הייתה זאת שבחרה בשגרה הזו, שעוצבה על ידי גורמים זרים רבים מספור. היא יכולה לתאר לעצמה, בעצם, שהיא הולכת בדרך שאחרים סללו, ושהיא בסך הכל צריכה לעקוב אחרי אבני הדרך הקטנות המונחות לפניה. היא כושלת עליהן, הן מכאיבות לה, אבל היא הולכת, אי־אפשר לשנות כיוון או לחזור אחורה, כי הם עוקבים אחריה טוב-טוב עם השוטים שלהם: 'בושה', 'אסור', 'חראם'. את – פשוט תלכי, כואבת ומותשת – תתמודדי!
"רוואן יודעת יפה מאוד שהחיים שלה לא ישתנו. זוהי הדרך שסללה לה עזה, עזה הענייה המרודה, עזה המבקשת להתכסות בגלימת החוקים והמנהגים, אותה גלימה בלויה שאינה מכסה את ערוותה, ולמרות זאת היא נאחזת בה נואשות, כאילו הייתה זו ירושה יקרה מדורות רחוקים ועלומים".
