פתאום, אחרי חודשים של שקט יחסי, כולם דיברו השבוע על תקציב המדינה, ונראה שהאופוזיציה הצליחה לעורר זעם ציבורי! אך כמה חבל ומצער שהזעם הציבורי הוסט כלפי דבר שולי שבשוליים, כלפי אותם כמה עשרות או מאות מיליוני שקלים שהועברו ממקום למקום בהסכם עם חברי הכנסת בוועדת הכספים. כמה מיותר, טיפשי ולא מוצדק למקד את הזעם הציבורי בסוגיה פעוטה, חסרת חשיבות ונטולת רבב זו.
אולי נתחיל ראשית בהבנת המושג ספין, שכן זהו בעצם המושג החשוב ביותר כדי להבין מה ראו עינינו ב-48 השעות האחרונות. ספין, או סחריר בעברית, יקרא לאותו מצב שבו השיח הציבורי – בכותרות, בתגובות, ברשתות – יתחולל ויגעש במנותק ממציאות ממשית. תמיד צריך קמצוץ של מציאות לצורך הנעת הספין, אמירה שמישהו אמר, משהו מסוים שאכן קרה, אך לצורך סיחרור הסחריר כלפי מעלה נדרש לנתק את קמצוץ המציאות מהקשר, תוכן או משמעות, תוך מיקסום משמעותו החדשה בעולם הוירטואלי של השיח הציבורי.
ובכן, השיח הציבורי ב-48 השעות האחרונות סביב אירועים שהתרחשו בוועדת הכספים ומחוצה לה בלילה שבין יום שני לשלישי השבוע, הוא ספין בן-בנו של ספין. ומה ראינו שמחולל את מחול המחאה נגד ה"שוחד הפוליטי" שכביכול חזו עינינו בו באותו לילה? חברי כנסת, נבחרי ציבור, הגיעו להסכמות עם פקידי האוצר לגבי ייעודם של כספים ציבוריים. שומו שמיים! נבחרי ציבור? אנשים שיש להם ממש קשר עם בני אדם ממשיים וצריכים לעמוד למשפט הבוחר, הם יקבעו לאן ילך כסף ולא פקידי האוצר, יודעי-הכל, בוחני הכליות והלב, החכמים הבקיאים בחכמת הנסתר ורזיה? כיצד קרתה הנבלה הזו בישראל?
השפעת הכנסת על התקציב – 0.06% בלבד
ב-12 באוגוסט אישרה הממשלה, אחרי ליל שימורים שכלל הסכמות שונות ומשונות בין שרים ושרות ומשרד האוצר, את הצעת התקציב של האוצר. במהלך כל הלילה יצאו הודעות מתואמות של משרד האוצר והשרים התורנים עם הודעות על הגדלות "היסטוריות" של תקציבי משרדם וכו'. חישוב מצטבר של כל הודעות השרים הראה על גידול תקציבי משמעותי, אך כשעלה השחר ואור השמש שזף את מסמכי התקציב התברר שגודל התקציב וסעיפיו נותרו בדיוק כשם שנכנסו. גודל התקציב השוטף (כלומר הוצאות כל המשרדים, בתוספת תקציב הפיתוח ותשלומי הריבית של הממשלה) לשנת 2017 נותר בדיוק כפי שנקבע באגף התקציבים: 359.7 מיליארד ש"ח.
359.7 מיליארד ש"ח מראים על תוספת של 12 מיליארד שקלים לעומת תקציב 2016 שעמד על 347.7 מיליארד שקלים – וחרף האופן שבו הוצגה על ידי שר האוצר כחלון ומשרדו, אין מדובר בתוספת גדולה. אמנם, נדרש לפרוץ את כלל ההוצאה החונק והמחניק כדי להגיע לתוספת זו. כלל ההוצאה הקבוע בחוק מאפשר הגדלה של 2.6% לתקציב בלבד, מה שהיה מאפשר להוסיף לתקציב רק כ-9 מיליארד שקלים. הכלל הזה הוא, כנראה, כל כך אכזרי ומזיק, שגם באוצר החליטו לחרוג ממנו מעט – ממש מעט -והוסיפו 3 מיליארד ש"ח. כמובן שהתוספת הזו לתקציב, בשיעור של 3.4%, היא חיובית. מאחר והצמיחה הצפויה בתמ"ג ב-2017 היא 2.9%, הרי שיש כאן אפילו הגדלה (מזערית) של חלקה של הממשלה בתוצר, ואולי ניתן ללמוד כאן משהו על שינוי מגמה חשוב. אפשר היה הרבה יותר, אך אין לזלזל במה שהושג.
אם נחזור לאישור התקציב בממשלה, כחלון עצמו אמר לאחרונה, בכנס גלובס, על אותו לילה כך: "אני אגלה לכם סוד, יש שרים, לא אגיד שמות, שאני השחלתי אותם. שאכלו אותה בתקציב. אבל הם יצאו אליכם ואמרו 'קיבלנו!'. הם חייכו, אבל אתם לא בודקים". מפגן הביטחון העצמי הזה של כחלון אינו מוגזם. כאמור, התקציב שהוכן במשרד האוצר יצא מישיבת הממשלה בדיוק באותו גודל ובאותה חלוקה כפי שנכנס.
אגף התקציבים באוצר שולט בתהליך התקצוב ביד רמה. החל מהשליטה המוחלטת בנתונים, בחישובים ובהנחות המוצא המשמשים לבניית תקציב. אין שר שיכול להתמודד עם ראשי אגף תקציבים לגבי תחזית התקבולים ממיסים, לדוגמא. אז מה אם "מפספסים" שם שנה אחר שנה בתחזית? אז מה אם ישנה גבייה עודפת, מעל לתחזית? אגף תקציבים אומרים שתחזית התקבולים עומדת על 320 מיליארד, ולכן ניתן יהיה להוציא רק 360 מיליארד כדי לא לחרוג מתקרת הגרעון וכו' וכו'. ואם אגף תקציבים אומרים – אז כך עושים. בממשלה ובכנסת.
התקציב שהוגש לכנסת לפני פחות מ-60 יום הוא בדיוק התקציב שעליו הצביעו הלילה למעט כמה שינויים זעירים. סך השינויים הכולל הוא בערך 1.5 מיליארד ש"ח – פחות משליש האחוז. השינוי הזה מורכב מ-1.2 מיליארד שקלים שהממשלה החליטה להעביר ממקום למקום (מה שנקרא, ולא בצדק, "הקיצוץ" לטובת "החרדים ועמונה"), ועוד כ-300 מיליון שקל עליהם סוכם עם הח"כים בליל הספין הארוך. סך השינויים שנעשו בהסכמה עם ח"כים עומד פחות מעשירית האחוז, בערך 0.07% מסך תקציב המדינה. זה באמת כל כך נורא?
ח"כים לא יכולים לקבל כסף
חלק מסיחרור הסחריר ביומיים האחרונים נובע פשוט מבורות, בעיקר של אנשי התקשורת. הקריאות הנזעמות של ח"כים מהאופוזיציה, בהובלת ח"כ סתיו שפיר, יוסי יונה ומיקי רוזנטל (המחנה הציוני), על כך שח"כ מיקי זוהר (הליכוד) "מקבל" 40 מיליון שקל, או אורן חזן (הליכוד) "מקבל" 10 מיליון, כ"שוחד פוליטי", נקלטו היטב בתקשורת והודהדו. זה סיפור קליט וצבעוני: הח"כים משתינים מהמקפצה ולוקחים כסף כדי להצביע בעד התקציב שהם כנראה לא מעוניינים בו או לא מתכוונים להצביע בעדו. במו אוזניי שמעתי מגישים של תכנית אקטואליה מובילה בישראל תוהים איך ייתכן שנאוה בוקר (הליכוד) תהיה אחראית על ניקוז הכנרת, אחד הסעיפים אליה ביקשה להעביר סכום פעוט כלשהו.
מדובר באי הבנה מוחלטת של שיטת הפעולה של הממשלה מבחינה תקציבית. דוד ביטן (הליכוד) ונאוה בוקר ואחרים לא יכולים לקבל כסף ולחלק אותו, נקודה. בעבר היה קיים מושג שנקרא "כספים ייחודיים", שהומצא במסגרת ההסכמים הקואליציוניים ותיאר העברת כספים ממשלתיים לידי מוסדות ציבור ספציפיים. אך חוק יסודות התקציב, שחוקק ב-1985, הפך מנגנון זה ללא חוקי, וקבע שהממשלה יכולה להעביר כספים בשתי דרכים בלבד – בדרך של הוצאה תקציבית, לידי גוף ממשלתי (נגיד מערכת החינוך, והעברת הכספים לבתי הספר, משכורות מורים וכו') או בדרך של תמיכה, שכוללת פרסום קריטריונים שקופים, ציבוריים ופומביים ומאפשרת לכל גוף, בדרך כלל עמותות, להתמודד על קבלת הכסף בהתאם לקריטריונים (לדוגמה – אם בתקציב נקבע סכום לטובת מוזיאונים, כלל המוזיאונים בישראל עשויים להתמודד על התקציב בהתאם לקריטריונים שנקבעים לחלוקת הכסף). כל מה שהח"כים יכלו לעשות עם הקופה הקטנה שהושארה עבורם, בצורה שמזכירה קצת התנסות של דמי כיס עם ילדים קטנים כאשר ההורים מאפשרים לקטנים להחליט כיצד יוציאו סכום של 20 ש"ח כדי ללמדם התנהלות כלכלית, הוא להוסיף כספים לתכניות ממשלתיות קיימות, שבהן הכסף יוצא באחת משתי הדרכים שצוינו מעלה. אין לח"כ יכולת ללכת ולחלק כסף לגוף כלשהו, חרף האופן שבו הוצגו הדברים בימים האחרונים.
וחוץ מזה, זה מה שח"כים אמורים לעשות
זה גם המקום לציין שהקופה הקטנה הזו, דמי הכיס מבחינה תקציבית, שאגף תקציבים משאיר לחלוקה של ועדת הכספים, היא נוהג מקובל עשרות שנים. הוא אפילו נובע מצניעות מסוימת אשר אומרת ש"לא כל השכל נמצא במקום אחד", ולכן יש היגיון שהח"כים בוועדת הכספים יקבעו באופן ישיר אילו מטרות להעדיף. במנגנון הדורסני של משרד האוצר, ששולט גם בתכנון התקציב וגם בביצועו תוך הפעלת מדיניות של חנק תקציבי, מדובר באיזשהו בלם בהיקף מזערי, כמעט "הגנה מן הצדק" כפי שקוראים לזה בבית המשפט.
הנוהג הזה טופל בעבר בצורה ג'נטלמנית יותר כאשר החלוקה נעשתה בהסכמה בין חברי הקואליציה והאופוזיציה וניתנה גם אפשרות לחברי האופוזיציה להביע דעתם לאן יועבר הכסף, בהתאם לכוחם היחסי בוועדה. הפעם זה לא קרה והתהליך היה לצעקני. הדבר נובע אולי מאופיים של חברי הכנסת החדשים וסגנונם הבוטה – ביטן, זוהר, חזן בוקר וסמוטריץ' (הבית היהודי) לא בוחלים באמירות פרובוקטיביות, ונראה שהם מאמינים כי הדבר פועל לטובתם מבחינה אלקטורלית.
אך מה שאולי חמור יותר הוא העובדה שגם חברי האופוזיציה העדיפו את ההצגה על פני העברת התקציבים. את המגמה הזו מובילה שפיר: ככל שהצעקות רמות יותר, ההזדעזעות הצדקנית מוחלטת יותר, הסרטון שמועלה לפייסבוק מצולם בזוית עקומה וחשאית כביכול יותר וההוצאה אל מחוץ לוועדה דרמטית יותר – כך ייטב. ייטב למי? כנראה ייטב לסתיו שפיר, לאו דווקא לציבור.
בשלב כלשהו של הלילה הסכים יו"ר הקואליציה ביטן להקצות סכום של כסף לטובת מטרות שיקבעו בהסכמה על ידי נציגי האופוזיציה והקואליציה אך התנה זאת בהפסקת הפיליבסטר ומשיכת הדיונים. ח"כ מיקי לוי (יש עתיד) סירב. וכך לא הועברו כספים לטובת מטרות שעליהן היו עשויים הצדדים להסכים, אך דברי ימי האומה זכו לתוספת של שעתיים נוספות של התנגדויות מפיו של מיקי לוי.
אני סבור כי ניתן ללמוד מהתנהלות זו שני דברים משמעותיים: 1) אין אופוזיציה בישראל, לפחות לא כזו שמציעה חלופה ממשית וקונקרטית לניהול ענייניה של המדינה; 2) המערכת הפוליטית כולה הולכת ומתרחקת מן הציבור, השליחים מתרחקים מן השולחים ובעיותיהם האמתיות.
אין אופוזיציה
בפרפרזה על נאום מפורסם אומר זאת כך: לא בפקידים אשר באוצר, כי אם באופוזיציה, נתלה את האשם על היותו של התקציב "עוד מאותו דבר", למעט תיקונים קלים. פקידי האוצר ושר האוצר עושים את שהם מאמינים בו ולכן לא הועלתה קצבת הזקנה ולא הוצמדה לשכר המינימום; לא הוצמדה לשכר המינימום קצבת הנכות; לא הושוותה ההוצאה הציבורית למקובל במדינות ה-OECD, וישראל הרחק מאחור. זה מה שהאוצר מאמין ועושה כבר שנים. העובדה שהמעט שכחלון הוסיף לתקציב (דוגמאות בולטות הן העלאת שכר החיילים ותכנית חיסכון לכל ילד, שאיננה משוללת בעיות בפני עצמה) מאפשר לו להציג עצמו כ"חברתי" רק מראה כמה הסוס שנקרא החברה הישראלית הורעב, יובש ויואש בעשורים האחרונים. תוספת החציר הקטנה המגיעה לנו בדין נדמית כגזרים עסיסיים.
אך האוצר והקואליציה לא נתקלו בכל התנגדות. לא הוצבה חלופה. האופוזיציה לא העמידה תקציב חלופי, לדוגמא, או תכנית כלכלית אלטרנטיבית. לפני כשבועיים נשמעו קולות של שטיח מקמפיין של המחנה הציוני כנגד התקציב. מדובר בבדיחה רעה על חשבון הציבור: יושב ח"כ פרופ' טרכטנברג (המחנה הציוני) ומסביר שהממשלה חונקת את הציבור ולא מוציאה כסף. הוא באמת חושב שכולם מטומטמים? שאנשים לא יודעים שהוא אחראי לכלל ההוצאה החונק את ההוצאה הממשלתית ומגביל אותה?
ועוד הופנתה האצבע המאשימה בקמפיין המוזר של סיעת המחנה הציוני כנגד "המסים הסמויים". אך אפילו מועמדה של המפלגה הגדולה באופוזיציה לשר אוצר (טרכטנברג) לא אמר מה הוא היה עושה אחרת אילו היה זה בכוחו – האם היה הופך את המסים הסמויים כביכול, שישראלים משלמים בדמות יוקר המחיה, למסים גלויים – כלומר מעלה מסים? האם היה מגדיל את התקציב? את זה לא אמרו, וזאת מסיבה מאד פשוטה – סיעת המחנה הציוני, כמו גם יש עתיד, מקבלים לחלוטין את עמדת האוצר בנושאים אלה מבחינה אידיאולוגית. יש עתיד אף השמיעו ביקורת על כחלון שהוא הגדיל את התקציב יותר מדי. למעשה, מבחינה רעיונית וערכית אין היום מפלגה שמייצגת כיוון שונה מזה שמוכתב על ידי נתניהו כבר למעלה מעשור.
עד שתקום חלופה שכזו, כנראה שנראה הרבה עיסוק בטפל, והרבה תקציבים מקוצצים וחסרי חמלה, עוברים בקלות.
