נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בא לבקר בישראל ולחזק את רוחנו לאחר טבח 7 באוקטובר. בביקורו הוא ביקש לפגוש את מי שמייצגים את "סוד הקסם הישראלי", ילדים ונכדים של פליטים מכל קצווי תבל שמצליחים להצטיין באוניברסיטאות המובילות בעולם ולהוביל יזמות בהיקפים מפעימים, ובעיקר, להבין מה גורם להם לעזוב הכל, לעלות על מדים ולהתייצב למשימה, מידת הקרבה שאין לה אח ורע בארצות הברית.

ד"ר מאור פריד, מייסד ומנכ"ל LEO AI, נבחר לייצג את אותו "קסם". מאור בוגר תכנית "ברקים" של יחידה 81, מרצה ויזם התחיל את חייו להורים שגדלו במעברות ולא הייתה להם אפשרות להגיע ללימודים גבוהים. בנעוריו נעצר על השתתפות באירוע אלימות ובשיחרורו החליט להיות דוקטורט ולהקדיש חייו לנוער במצוקה. את הפגישה עם ביידן הוא ניצל בחוצפה ישראלית כדי לבקש ממנו לתת גב לישראל במלחמתה, תוך שהוא מסביר לו מיהו ארגון חמאס. ביידן אולי רצה לשמוע ממנו על "הרוח הישראלית", אך זכה לחוות אותה בפעולה –  אתה אמנם נשיא ארצות הברית, אבל אני אקבע את נושא השיחה כי אני מחויב למדינה שלי מעל לכל.

גם בספר 'The Genius of Israel' (כלומר הקסם, הגאונות, הכישרון או הגניוס הישראלי) שיצא לאור בארצות הברית רגע לפני המלחמה, המחברים דן סינור ושאול זינגר מבקשים לענות על השאלות אותן העולם שואל לגבינו: איך הפלא הזה קורה?

המחברים נולדו בארצות הברית, ושניהם עוסקים בעולמות התקשורת, יעוץ פוליטי, כתיבה ועוד. שאול זינגר עלה לארץ עם משפחתו ואילו דן סינור מתגורר בארצות הברית. בשנת 2009 הם הטביעו את המושג: "מדינת הסטארט-אפ" בספרם המפורסם בשם זה, שתיאר את "בום" ההייטק בישראל והתנאים שאפשרו אותו.

בספרם החדש הם עוברים מהשגשוג הכלכלי אל האושר והחיים הטובים בישראל, ומציגים את הפרדוקס הישראלי, שמתבטא בפער בין איך שאנחנו מרגישים לחיינו בפועל.

סוד הקסם: הלכידות החברתית

הנתונים של ישראל מרשימים. מקום 4 במדד האושר העולמי, מקום 9 בתוחלת חיים, תוצר לאומי גולמי גבוה משל צרפת וגרמניה, מערכת בריאות מצוינת. אנחנו אופטימים להחריד, ובטוחים שלילדינו צפוי עתיד מזהיר. אחוז ההתאבדויות הוא הנמוך במדינות ה- OECD, כך גם שיעור השימוש באלכוהול ואופיואידים. בניגוד לעולם, תחושת הבדידות בישראל יורדת עם השנים. שיעור הילודה הוא הגבוה במדינות הדמוקרטיות, דבר שמבטיח חברה אנרגטית ומתפתחת גם בעתיד.

הנתונים האלו, ואחרים, מנוגדים באופן חריף לצפוי. ישראל היא סיר לחץ ביטחוני ופוליטי, עם פערים כלכליים מהגבוהים במערב. הלחץ מתמיד שמתלווה לחיים פה שהיה אמור לגרום לפגיעה בבריאות הפיזית והרווחה הנפשית. הפרדוקס מתעצם כשאנחנו צוללים לתוך התוצאות, ומוצאים שדווקא החרדים, שהם העניים ביותר, מעידים על אושר גבוה יותר מאוכלוסיות אחרות בישראל, ותוחלת חייהם גבוהה מהממוצע.

המחברים יצאו לחקור ולבדוק בכל רחבי ישראל את ההסבר לפרדוקס. למעשה, הם לא בדקו בכולה, רק בין "עמק חפר לנס ציונה", ובניכוי החרדים והערבים, להם הם הקדישו פרקים נפרדים מהספר.

סוד הקסם, כך מצאו, טמון בלכידות החברתית, שעושה אותנו למשפחה אחת גדולה, סולידרית ומחויבת. כולם מרושתים עם כולם, כמו קיבוץ גדול נטול הירארכיה.

תחושת שייכות למשפחה, קהילה ועם- היא אחד התנאים החשובים ביותר לכל מדדי האושר, הרווחה הנפשית והגופנית. כולנו חשים שאנחנו שייכים למשהו גדול מהאני.

תהליך החיברות הישראלי כולו מכוון למטרה זו: יחסים וקשרים חזקים בתוך המשפחה באים לידי ביטוי ב"שולחן השבת", אלו מתכנסים 70% מהבתים בישראל; מערכת החינוך מחויבת מאוד ל"גיבוש" בין התלמידים כקריטריון להצלחה; תנועות נוער מחנכות לעצמאות ואחריות במסגרת קבוצתית, וכך גם מכינות קדם צבאיות, ושנות שירות. אך מעל הכול, המחברים מציינים את צה"ל.

הצבא, לדעתם, הוא במה להזדמנויות הבלתי נגמרות עבור הצעירים והצעירות. בזמן שבעולם צעירים יוצאים לחייהם ללא ניסיון קודם, בישראל לומדים לקחת אחריות, לנהל, ליזום, להציל חיים. הצבא הוא חממת ההייטק, היזמות החברתית והרוח הישראלית. המחויבות היא דו צדדית: גם הצבא מבחינתו, ערב לחברה הישראלית, ולכן פותח תוכניות כמו "חוות השומר" שנותנות הזדמנות שנייה גם למי שלא הצליח עד כה להשתלב בחברה.

חיילים בחוות השומר (צילום מתוך אתר צה"ל)

"נדמה כי הישראלים מצאו את הדרך להיות מסורתיים ומודרניים, דתיים וחילונים, לאמץ שינויים טכנולוגיים מהירים אך גם להקים משפחות גדולות, המקיימות קשרים בין דוריים הדוקים, להיות אינדיווידואליסטים ויחד עם זאת לדעת שזה לא על הפרט, אלא על החברה, התרבות, לשרת מעגלים גדולים יותר מעבר לעצמנו, החבר'ה, המדינה, העולם. זו הגאונות של ישראל" (עמ' 257 בספר).

הייחודיות הישראלית מתבטאת במושגים רבים בעברית שאין להם מקבילים בשפות זרות, ולכן בחרו בספר להשאיר אותם כפי שהם: חבר'ה, גיבוש, מכינה, מילואים, ביחד ועוד.

המחברים לא פוסחים על מניין כל המשברים והקונפליקטים הפנימיים ששיסעו את ישראל, החל מהאלטלנה וכלה ברפורמה בבתי המשפט ובמחאה עליה, אך טוענים כי ה"ביחד" חזק יותר. טענו וצדקו – מלחמת השבעה באוקטובר הוכיחה זאת מעל ומעבר לכל ספק.

הפיל שבחדר קבלת ההחלטות

הלכידות הישראלית מתוארת באופן רומנטי ומיופה. תיאור של עימות בין נהג אוטובוס ואופנוען, מוביל לכך שהאופנוען יורד מהאופנוע ומכה על האוטובוס עם הקסדה, אך מסתיים ב"הפי-אנד" בו נהג האוטובוס מכוון את האופנוען להגיע ליעדו. ישראלים יגיבו בהרמת גבה לסיפור הזה – אנחנו יודעים איך באמת מסתיימים עימותים בכבישי ישראל.

הספר בריא לנפשנו הדוויה בימים אלה, אך ורק אם אנחנו שייכים לאותה שכבה שהיא אמנם הקטר הכלכלי, האקדמי, הצבאי. אין בו כדי לתאר את הסיפור הישראלי כולו, אלא דווקא להדגיש את הפערים ההולכים ונפערים בו.

מפגינים נגד הרפורמה המשפטית בתל אביב. "הרפורמה והמחאה הוצגו כעניין משפטי גרידא, כאילו ישראל הגיעה לאיזון המושלם בין מודרנה לשמרנות" (צילום: REUTERS/Amir Cohen)

למרות שהחרדים תורמים מאוד להצלחת ישראל במדדי תוחלת החיים והאושר, הם לא נחשבים בספר כשייכים ל"קסם הישראלי" והם נדחקים כמו גם הערבים לפרק נפרד.

הבעיה הערבית קיימת בספר בשוליים. הסכסוך כולו מוקטן לתופעת לוואי, שבעצם מגבירה את הלכידות. אלפי מנשה היא עיירה במרכז הארץ, "יאללה" היא מלה עברית והשטחים הכבושים הם ישראל.

בנוסף לאלה, יש פיל אחד גדול שלא נוגעים בו בספר – היהדות הדתית המשיחית וחלקה באליטה הפוליטית מדינית. 'הרפורמה המשפטית' הוא כינוי שנבחר לתאר את אמוק החקיקה שנועד לבטל האיזון בין הרשויות, להסיג לאחור את מעמד הנשים והלהט"בים, להעביר סמכויות נוספות לבתי הדין הרבניים, להקים משטרה פרטית הכפופה לשר לביטחון פנים, לפגוע בזכויות עובדים ועוד.

כל אלה נעדרים מהספר, כאילו הרפורמה היא עניין משפטי גרידא. אמנם יש התייחסות להיקף המחאה ולהצטרפות ההסתדרות, העסקים, האקדמיה וההייטק, אך הסיבות למחאה מגומדות לכוח של בית המשפט. אם נאמין לכתוב, ישראל הגיעה לאיזון המושלם בין מודרנה לשמרנות.

ישראל מדינה מעוררת השראה, אך לפתחה רובץ איום המשיחיות הדתית ותפיסת הגאולה כמתגשמת באדמה. הקיצוניות היהודית היא איום שמסכן את העם היהודי מאז כינונו, והיא כבר הביאה לגלויות, למשברים בקהילות בגולה, ובדורנו גם לבהלה לדרכון זר.

כן, מרבית היהודים כאן חשים שהם שייכים למשהו גדול מעצמם. הסולידריות וההתגייסות של כלל החברה האזרחית הוכיחה את זה באחד מרגעי השפל הגדולים שידענו. האם די בכך כדי להחזיק אותנו בישראל אחרי המלחמה? ההיסטוריה היהודית הוכיחה שלא.