למרות שאישור התקציב אתמול (שני) בממשלה לווה ברעש התקשורתי הרגיל, קשה לזהות מחלוקת של ממש לגביו, בתוך הממשלה ואפילו מול האופוזיציה. אם מתעקשים בכל זאת לאתר פערים, ניתן למצוא טווח מסוים של גישות, שנטועות כולן בתוך הימין הכלכלי.

המלחמה כופה כעת הגדלה משמעותית של הגירעון בתקציב, עקב ירידה בהכנסות והגדלת הוצאות. מרבית הפוליטיקאים ובעלי התפקידים הכלכליים הבכירים שותפים לרצון להקטין את הגירעון כמה שיותר מהר, וזהו ייצוג ברור של הימין הכלכלי. מדובר במחשבה פרו-מחזורית, או 'גזברית' – לפיה אם ההכנסות יורדות, צריך עד כמה שניתן להוריד גם את ההוצאות. בדרך להשגת המטרה יש ניואנסים שונים לגבי איך רצוי לבצע זאת.

בנק ישראל והאוצר מתווכחים מתי להוריד מסים, סמוטריץ' לכוד בין ימין קיצוני לשיח מגזרי

בנק ישראל הציע להעמיק את הקיצוצים בתקציב, למעט בסעיפים שהם מנועי צמיחה, ולהעלות מסים כבר ב-2024. במשרד האוצר מציעים, במקביל לתוספות גדולות הקשורות למלחמה, לקצץ לפחות 6 מיליארדי שקלים בבסיס התקציב, כמעט בכל המשרדים, כולל פגיעה במנועי צמיחה. גם באוצר מציעים להעלות מסים שונים כבר השנה, אך בניגוד לבנק ישראל הם מציעים לדחות את עיקר עליית המסים ל-2025 ו-2026. סך ההתאמות הללו הוא כ-20 מיליארד שקלים בתקציב הנוכחי.

קשה לדעת באיזו מידה הצעה זו משקפת את עמדותיו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' (הציונות הדתית), שהצהרותיו הן הפכפכות. ב-2023 הוא דיבר על "קיצוצים כואבים". ב2024 דיבר על "תקציב מאחד", ועם הגשת התקציב לממשלה, הסביר ש"תקציב מאחד" הוא בעצם כזה שבו מקצצים לכולם.

מחד, השר סמוטריץ' מצהיר על עמדות עקרוניות ניציות-ימניות, נגד הוצאה ציבורית ובעד הפרטה. מנגד, השר מרבה להסתכסך פומבית עם פקידיו, שלא מהססים לתדרך נגדו, משום שהוא גם עומד בראש מפלגה מגזרית, שנשענת על תקציבים המיועדים ליישובי יהודה ושומרון, ונמצאת בברית פוליטית של "בלוק הימין". כלומר, מחויבת פוליטית גם להקצאות מגזריות משמעותיות לציבור החרדי, שהוא גדול יותר, ומביא הרבה יותר מנדטים בבחירות. ניתן לומר שברמה העקרונית סמוטריץ' מזגזג בין ימין כלכלי קיצוני, בדומה לצמרת האוצר, לבין חריגות לכיוון תקציבים מגזריים.

המבקרים בכנסת ובממשלה דורשים קיצוצים גדולים יותר

סיעת המחנה הממלכתי, בראשות השר בני גנץ, הצביעה נגד התקציב. בהודעת הסיעה נאמר: "אנו דורשים הקטנה משמעותית של משרדי הממשלה, הקפאת החוק הנורבגי ושכר ח"כים, וקיצוץ משמעותי בכספים הקואליציוניים. התוכנית שהוצגה אינה משקיעה מספיק במנועי צמיחה, וחמור מכך – היא אינה משקפת שינוי סדר עדיפויות יסודי נדרש ומתעלמת מההשלכות הכבדות של המלחמה". השר גדעון סער, חבר הסיעה ואיש ימין מובהק, הודיע שהוא מתכוון להתנגד לתקציב, משום שלדעתו הקיצוצים נמוכים מדי והגירעון גבוה מדי.

עמדותיו של סער לא שונות עקרונית מחבר ועדת הכספים ח"כ ולדימיר בליאק (יש עתיד), שפירט הצעה כלכלית ימנית אף היא, שמנוגדת למה שכינה "תקציב בלתי אחראי ואף מסוכן לעתיד כלכלת ישראל". בליאק ציין שבשנת 2024 יגדלו תשלומי הריבית על החוב לבדם בכמעט 4 מיליארד שקלים לעומת התכנון המקורי. החשוב ביותר, הוא שבליאק מציע גירעון של 4.5%, שהם כ-85 מיליארד שקלים בלבד, במקום 6.5-7% גירעון מתוכנן כעת, פער של עשרות מיליארדי שקלים.

עקב כך, בליאק מציע "לקצץ לפחות 70% מהכספים הקואליציוניים לשנת 2024" (כ-5.5 מיליארד שקלים), "לסגור 10 משרדים מיותרים" (כ-2 מיליארד שקלים), ו"להחזיר את המס על משקאות ממותקים וחד פעמי" (כמיליארד ש"ח). נוסף לכך הוא מציע לשחרר רווחים כלואים על ידי הפחתת מס דיבידנד, ובאופן כללי, "לעודד את מנועי הצמיחה במשק". לשיטתו, צעדים אלה לא רק יקטינו את הגרעון, אלא יאפשרו להימנע מקיצוצים.

הבעייה בהצעה של בליאק היא שהמספרים פשוט לא מתחברים. "מנועי צמיחה" בדרך כלל לא מניבים צמיחה באותה שנת תקציב, אלא רק בשנים הבאות, לפעמים לאחר עשור. סך הצעותיו מגיע ל-1% תוצר לכל היותר, מה שמשאיר פער של כ-25 מיליארדי שקלים גם לאחר יישום ההצעות ובלי לבטל שום קיצוץ בשירותים חיוניים. בפועל, התפיסה הכלכלית שמציג בליאק סותרת את הביקורת שלו על קיצוצים הרסניים. דווקא ראש מפלגתו, יאיר לפיד, התבטא לאחרונה נגד חנק המגזר הציבורי כטעות ממנה יש לסגת, אבל בעניין התקציב לא תפס עמדה מובהקת.

את עמדת השמאל הכלכלי השמיע השר מש"ס

השר היחיד שהביע עמדה שמשקפת תפיסה של שמאל כלכלי הוא שר הפנים משה ארבל מש"ס, לדבריו, "אפשר באופן חד פעמי להחליט שהפעם אנחנו לא פוגעים באזרחים, אלא מרחיבים את החוב הממשלתי (שעדיין יהיה מהנמוכים ביותר בעולם המערבי), משקיעים במנועי צמיחה שביום שאחרי יתרמו שוב להקטנת החוב בעתיד". ארבל הוא בינתיים הקול היחיד ב"מדבר" הפוליטי שהביע התנגדות למדיניות הימנית קיצונית. עם זאת, בסופו של דבר הוא ומפלגתו הצביעו בעד התקציב.

לפי עקרונות השמאל הכלכלי, קיצוצים כעת מסכנים את ההתאוששות, ועדיף לממשלה לפעול באופן אנטי-מחזורי. כלומר, כאשר המשק מדשדש והמגזר הפרטי בנסיגה, הממשלה נכנסת זמנית בנעליו: מגדילה השקעות; נמנעת מקיצוצים, בייחוד בתחומים בעלי פוטנציאל צמיחה משקי; וכלל לא מתכוונת להחזיר את החוב, אלא למחזר אותו בשנים הבאות, בעזרת כלכלה גדולה וחסונה יותר. מדיניות זו צריכה להימשך עד שמדביקים את הפערים בתת-ההשקעה הציבורית, ואז יש לפעול לריסון ההוצאה הציבורית. עם זאת, חלק מהגישה הזו כולל דגש על עקרונות הקצאה אוניברסליים, ולא על מנגנונים מגזריים – עמדה שספק אם מפלגת ש"ס תוכל לאמץ אי פעם.

בחינה השוואתית מראה כי ההוצאה הציבורית האזרחית בישראל, נתון הכולל את כלל המגזר הציבורי ולא רק את תקציב המדינה – נמוכה באחוזים רבים מהממוצע במדינות מפותחות. מדובר בסכום גבוה של 171 מיליארדי שקלים בכל שנה, שמגיעים בקלות לתת-השקעה של כטריליון שקלים בעשור האחרון.

גישה זו נשענת גם על חלקים בכלכלה שכלל לא נראים במספרי התקציב, כמו היקף תת-ההשקעה הציבורית, שיוצרת נזק כלכלי סמוי. כך למשל, הגודש בכבישים גורם לנזק של מעל 40 מיליארד שקלים בשנה; זיהום אוויר ותשתיות בריאות לקויות, גורמות נזקים של מיליארדי שקלים בשנה; ואי-השקעה בפיתוח מערכת הבריאות יביא לנזקים גדולים בעתיד, אם התשתיות של בתי חולים, רופאים ומיטות, לא ידביקו את הפער מגידול האוכלוסיה. אלא שלביקורת על תת השקעה אין כיום בית פוליטי בשום מפלגה בכנסת.