דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ד באדר א' תשפ"ד 23.02.24
14.0°תל אביב
  • 12.1°ירושלים
  • 14.0°תל אביב
  • 13.4°חיפה
  • 12.1°אשדוד
  • 12.3°באר שבע
  • 15.6°אילת
  • 12.1°טבריה
  • 10.0°צפת
  • 13.4°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
חברה במלחמה

שבתאי גבאי, סגן מהנדס מועצת אשכול: "שיקום העוטף יעלה הרבה מאוד כסף ואנחנו מצפים לכסף הזה"

שבתאי גבאי בדירה בבניין ברחוב הרצל בתל אביב אליו פונתה קהילת רעים (צילום: דוד טברסקי)
שבתאי גבאי בדירה בבניין ברחוב הרצל בתל אביב אליו פונתה קהילת רעים. "אני אחזור, גם אם לא יבטיחו לי 100% שיפסק הירי" (צילום: דוד טברסקי)

מתקפת 7 באוקטובר עצרה תנופת בנייה מרשימה ביישובי העוטף. אבל שבתאי גבאי, סגן מהנדס מועצת אשכול, חבר קיבוץ רעים, לא מפסיק לעבוד. גם אחרי ששכל ביום הנורא את בנו הבכור יובל, הוא ממשיך לתכנן הרחבות בקיבוצים, מבני חינוך אזוריים, וחיזוק תשתיות | "מישהו בסופו של דבר יצטרך לגור בכול הבתים האלו שנרכשו וגם באלה שייבנו בהמשך, וצריך שמישהו ימשיך לתכנן עבורם"

דוד טברסקי

בכניסה לקיבוץ רעים, קצת מעבר לשער הצהוב, לצידה של שורת בתים מטופחים, עומד שומם מרחב מגודר שנראה כמו אתר בנייה שפשט את הרגל. במהלך ספטמבר האחרון, החלה באתר עבודה על 16 יחידות דיור חדשות. המשפחות, שהיו אמורות לגור בדירות שייבנו, עברו כבר את תהליכי הקבלה, המשכנתאות נלקחו, ואפילו נכתב תאריך משוער לאכלוס  – ינואר 2025. העבודה באתר הופסקה אחרי 7 באוקטובר.

מיד אחרי השלמת הבנייה המתוכננת באתר הזה, ואולי תוך כדי (תלוי בבירוקרטיה), היו צריכות להיבנות עוד 38 יחידות, שכולן נרכשו מראש. "עכשיו אני כבר אני לא יודע להגיד דבר על לוחות זמנים או מועדי אכלוס", אומר שבתאי גבאי (66), סגן מהנדס המועצה האזורית אשכול וחבר קיבוץ רעים כמעט 50 שנה.

אתר הבנייה המגודר של ההרחבה המתוכננת בקיבוץ רעים, אחד משורה ארוכה של פרויקטים שנעצרו ביישובי העוטף (צילום: שבתאי גבאי)
אתר הבנייה המגודר של ההרחבה המתוכננת בקיבוץ רעים, אחד משורה ארוכה של פרויקטים שנעצרו ביישובי העוטף (צילום: שבתאי גבאי)

בצדו השני של הכביש, מול השכונה שבנייתה הוקפאה, נראה בית הקברות שדרכו פרצו המחבלים לקיבוץ, והיום קבור בו בנו הבכור של גבאי, יובל, שנהרג ב-7 באוקטובר. "אני לא יודע להגיד לא  מתי האנשים יחזרו, לא אם יחזרו; ובכלל, כמה אנשים כבר יסכימו לחיות בבית במרחק של 40 מטר מגדר שנפרצה על ידי 100 מחבלים".

סיפור של הצלחה ותקווה נעצר

ב-6  באוקטובר המועצה האזורית אשכול הייתה בשיאה, וזה לא רק סופרלטיב שאתו מסתובב בחודשים האחרונים ראש המועצה, גדי ירקוני, כדי לספר לישראל את סיפור העוטף – סיפור של הצלחה ותקווה. 16 יחידות הדיור שגבאי מתכנן ברעים הן לא היוצא מהכלל. בהרבה מובנים הן אפילו הסמל בה"א הידיעה לתקווה שעליה מדבר ירקוני. פרויקט אחד בשורה ארוכה של פרויקטים שהם חלק מהתנופה של מועצת אשכול אחרי צוק איתן. יוכיחו זאת עשרות התיקיות על שולחנו גבאי, שכל אחת מהן היא שכונה, רחוב, שביל ומשפחה חדשה.

על פי סקירה פנימית שנערכה במועצה באוקטובר 2021, נמנו בה כ-15.5 אלף תושבים, צמיחה של כ-1,500 תושבים תוך שבע שנים בלבד. כיום יש בה, לפי הערכות, כבר יותר מ-17.5 אלף תושבים; ותוכנית הצמיחה שתוכננה לה צפויה הייתה להביא אותה עד סוף העשור ל-21.5 אלף תושבים. ב-7 באוקטובר הכול נעצר. ברגע נורא אחד נחתכו באכזריות 210 אנשים מתושביה – האסון הנורא בהיסטוריה של ישראל ושל רשות מוניציפאלית אחת, ביום אחד.

"כמות השאלות לגבי החיים שלנו כיום עולה על התשובות"

אחרי מבצע צוק איתן, ב-2014, החלו לזרום תקציבים רבים מהמדינה לטובת הרחבת היישובים ועבודתו של גבאי הוכפלה. במרכז המועצה החל להיבנות בית ספר אזורי ממוגן, והרחבות משמעותיות התחילו לקרום עור וגידים בקיבוצים בארי, רעים וכפר עזה; ובחבל צוחר. וידו של גבאי בכולן.

גבאי ליד שולחנו העמוס במשרד. כל תיקייה היא פרויקט: שכונה, רחוב, שביל ומשפחה חדשה (צילום: דוד טברסקי)
גבאי ליד שולחנו העמוס במשרד. כל תיקייה היא פרויקט: שכונה, רחוב, שביל ומשפחה חדשה (צילום: דוד טברסקי)

אחד מאותם 1,500 התושבים החדשים במועצה, היה זוג צעיר שהגיע לקיבוץ לפני כשנתיים וגבאי ואשתו, מילכה, הפכו להם למעין משפחה מאמצת. "דיברתי איתם עכשיו", מספר גבאי, "והם אמרו שהם לא יודעים מה יהיה. רעים היה עבורם חלום שהתגשם – אם זה מבחינת מגורים, אם זה גידול ילדים. לאשכול הגיעו בשנים האחרונות מאות משפחות צעירות, אבל היום הם כבר לא בטוחים. כשהייתי כלוא בממ"ד דאגתי להם עוד הרבה יותר מאשר לעצמי או לאשתי.  אז מה, עכשיו אבוא להגיד להם פשוט לחזור? כמות השאלות לגבי החיים שלנו כיום עולה על התשובות".

"קברתי את יובל בקיבוץ כדי להיות אתו"

גבאי, כמו רוב חברי קהילת רעים, מתגורר כיום בבניין ברחוב הרצל בתל אביב. הוא מגיע לרעים ולמשרד הקטן שלו במרכז המועצה כמה ימים בשבוע, שבמהלכם הוא ישן בביתו בקיבוץ השומם, הטובל ברעש התותחים שיורים לרצועה. בכל פעם שהוא מגיע לקיבוץ הוא מבקר בקברו של יובל. המשפחה התעקשה לקבור את הבן בקיבוץ גם כשזה היה מסוכן. הלוויה נערכה בהשתתפות מספר מצומצם של בני משפחה ובליווי צבאי כבד: "חמש דקות קוברים. חמש דקות בוכים. זהו", אומר גבאי.

פינת הזיכרון לבן יובל, שנהרג ב-7 באוקטובר מירי צלף בדרכו לבסיס (צילום: דוד טברסקי)
פינת הזיכרון לבן יובל, שנהרג ב-7 באוקטובר מירי צלף בדרכו לבסיס (צילום: דוד טברסקי)

יובל (35) היה בדרכו מביתו ברחובות לבסיס בשומרון, שם שירת במילואים כמפקד כיתה. הוא נהרג מירי צלף כשנסע במכונית, והותיר אחריו בת זוג (תאיר); זוג הורים; אח, אלון; ואחות, יעל. "קברתי את יובל בקיבוץ כדי להיות אתו", אומר גבאי, "אני אחזור, גם אם לא יבטיחו לי 100% שיפסק הירי".

הדבר נכון, לדבריו, לגבי רוב שכבת בני גילו בקיבוץ ובמועצה, גם בקיבוצים שנפגעו יותר קשה מרעים. אומדנים שנעשו ברוב קיבוצי העוטף, שרחוקים מאוד מלהיות מדויקים, מראים שלפחות שני-שלישים מהתושבים מתכוונים לחזור. אך סקרים כאלו לא נעשו על התושבים העתידיים, אלו שעדיין לא גרים באזור.

שעות ארוכות עם סכין על דלת הממ"ד

מאחורי ביתו של גבאי ברעים, עומדת שוממה שורת בתים מפויחים. על המדשאה נותרו זרוקים מאז אותה שבת מטף וצינור השקיה. המחבלים עברו אל הקיבוץ דרך הגדר הצמודה לבית העלמין, שבו קבורים, לצד יובל, עוד חמישה חברי קיבוץ שנרצחו באותו יום. ביתו של גבאי לא נפגע, מסיבות לא ברורות. המחבלים אפילו לא ניסו להיכנס אליו.

שורת הבתים ההרוסים בקיבוץ. המטף והצינור נותרו על המדשאה מאז שבעה באוקטובר (צילום: דוד טברסקי)
שורת הבתים ההרוסים בקיבוץ. המטף והצינור נותרו על המדשאה מאז שבעה באוקטובר (צילום: דוד טברסקי)

הקרבות בקיבוץ נמשכו שעות ארוכות, ובכל הזמן הזה גבאי ואשתו נצמדו לדלת הממ"ד – הוא עם סכין והיא עם עבודת חימר שיצרה, כבדה מספיק כדי לגרום למישהו זעזוע מוח קטן. הם גרו בבית הזה יותר מ-35 שנה. בית קיבוץ יפה, נקי ופסטורלי. חתולים בסלסלות, תבלינים ופרחים שמסתירים את התופת בצדו השני של השביל.

גבאי בפתח ביתו ברעים. המחבלים, מסיבות לא ברורות, אפילו לא ניסו להיכנס אליו (צילום: דוד טברסקי)
גבאי בפתח ביתו ברעים. המחבלים, מסיבות לא ברורות, אפילו לא ניסו להיכנס אליו (צילום: דוד טברסקי)

"בימים שלפני, המצב לא היה מתוח", אומר גבאי, "וגם לא היו איזשהן התרעות". בערב לפני, הוא עוד הספיק לערוך סקר בטיחות לבמות ולשביל הגישה לפסטיבל נובה, שם פגש את בתו הצעירה, יעל, עשה איתה סלפי, וחזר הביתה. "ממה שאני הבנתי מהקב"ט שלנו", הוא מספר, "הצבא העביר מסר שאין לו מספיק חיילים לאבטח את האזור, וגם הייתה שם אבטחה פרטית ומשטרה, בגלל שהעבירו כוח צבאי ליהודה ושומרון. זה מכעיס. מאוד. אנחנו מדברים על זה הרבה. הצבא פישל פה בגדול".

הבתים המפויחים ברעים. "יש פה כל כך הרבה מזל. ניסים. אקראיות. וגם אובדן. אובדן מאוד מאוד גדול" (צילום: דוד טברסקי)
הבתים המפויחים ברעים. "יש פה כל כך הרבה מזל. ניסים. אקראיות. וגם אובדן. אובדן מאוד מאוד גדול" (צילום: דוד טברסקי)

הבת יעל הספיקה לחזור לביתה בתל אביב כמה שעות לפני פלישת המחבלים למסיבה. גבאי ואשתו ראו סרט והלכו לישון. "בשש וחמישים בבוקר כתבתי בווטסאפ המשפחתי שאם השמועות נכונות ויש חדירה, הם יגיעו למסיבה ויהיה פה טבח נוראי. לא ידעתי אז שהטבח הזה כבר התחיל", מספר גבאי, "אני חושב על זה כל הזמן. עובר על הווטסאפים של יעל ושלי, על הדאגה שלה לנו. יש פה כל כך הרבה מזל. ניסים. אקראיות. וגם אובדן. אובדן מאוד מאוד גדול".

מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, הגיע למשרדי מהנדס המועצה בשבוע שעבר, לקראת הכנת דו"ח מקיף על שרשרת ההחלטות שהתקבלו סביב אירועי הנובה, מסיבה שנערכה ממערב לכביש 232, הצד היותר קרוב לרצועה של הכביש שחותך את שטח המועצה.

"ההיתכנות של המסיבה", אומר גבאי, "לא הייתה דבר שעבר ללא הרמות גבה". ערב לפניה, בשיחה עם גורמי ביטחון באזור, הוא הבין שעצם האישור לא היה אוטומטי, ונבחנו כמה פעמים שאלות של נוכחות לא גבוהה של כוחות בשטח; הקירבה לגבול; הרעש הרב שעתיד לעלות מכיוון המסיבה. היה גם דיבור על כך שבמהלך החגים היו מספר אירועים ביטחוניים ליד הגבול. כל אלה עלו, לדבריו, כסוגיות בשאלת היתכנות המסיבה. אך בסופו של דבר, ניתנה האסמכתה הבטיחותית והביטחונית לקיים אותה.

אתר מסיבת נובה, סמוך לקיבוץ רעים, לאחר מתקפת חמאס. גבאי: "הצבא פישל פה בגדול" (צילום: REUTERS/Ronen Zvulun)
אתר מסיבת נובה, סמוך לקיבוץ רעים, לאחר מתקפת חמאס. גבאי: "הצבא פישל פה בגדול" (צילום: REUTERS/Ronen Zvulun)

"לא כל כך מקובל שיהיו אירועים מערבית ל-232. למרות שכל 'דרום אדום' קורה בין הגדר לכביש", אומר גבאי. "בין חמישי לשישי, צלילי הבסים של המסיבה לא נתנו לאנשים לישון. אשתי התקשרה למועצה כדי להבין איך אפשרו לעשות אירוע כל כך קרוב ליישוב. ענו לה משהו אבל האירוע נמשך. שמעתי אחר כך שהמפיקים איימו בתביעה נגד המועצה במידה ותחליט לבטל את המסיבה אחרי האישור שנתנה לה מראש".

יצא לך לחשוב שהיית שותף לקבלות ההחלטות על המסיבה?
"לא היה בידי לא לחתום ולא לאשר. אני חלק בשרשרת של אישורים שחייבים כדי לקבל רישיון עסק לאירוע. ההפקה הזו הוציאה כמעט מיליון שקלים רק על הבירוקרטיה. היה עוד אירוע, לא מסודר, שהיה קרוב יותר אלינו, ובכל זאת הדבר הזה מנקר בראשי כי הייתי מעורב".

"אני אוהב את תל אביב, אבל לא הייתי רוצה לגור פה"

שבתאי הוא בן למשפחה מרובת ילדים מיפו. בתיכון יצא מהבית ללמוד בפנימייה החקלאית בנחלת יהודה בראשון לציון, והפך לרפתן מצטיין. עם תנועת הנוער והנח"ל הוא הגיע להיאחזות בתוך עזה, ולאחר מכן, קצת אחרי מלחמת יום הכיפורים, מצא את עצמו ברעים, לאחר ששמעו על יכולותיו ברפת. בגיל 29, אחרי שנים של ריכוז הענף, הוא מאס בפרות ויצא ללימודי הנדסת בניין. כשחזר לקיבוץ התקבל לעבודה במועצה. הוא שם כבר יותר מ-30 שנה, וכמו קיבוצניק חרוץ הוא עובד – מתכנן ומפקח על הכול, לא הפסיק לרגע.

אחרי שפקד אותם האסון, בחרו הוא ואשתו לא לעבור עם כל הקהילה לאילת, והתגוררו בתל אביב. שבועיים אחרי תום השבעה הוא החליט לחזור לעבוד: "מישהו בסופו של דבר יצטרך לגור בכל הבתים האלו שנרכשו וגם באלה שייבנו בהמשך", הוא אומר, "וצריך שמישהו ימשיך לתכנן עבורם".

קבלת הפנים לקהילת רעים, למרגלות הבניינים החדשים שאליהם עברו ברחוב הרצל בתל אביב. גבאי: "המגורים פה זמניים, אבל חשובים בשביל הריפוי" (צילום: דוד טברסקי)
קבלת הפנים לקהילת רעים, למרגלות הבניינים החדשים שאליהם עברו ברחוב הרצל בתל אביב. גבאי: "המגורים פה זמניים, אבל חשובים בשביל הריפוי" (צילום: דוד טברסקי)

הקהילה כולה, שהתלבטה רבות על הכיוון שלה, בחרה בסופו של דבר את העיר הגדולה, שמציעה לתושבים החדשים אינספור פעילויות ומרעיפה עליהם המון אהבה. גבאי, אשתו ובתם עברו, אחרי חנוכה, עם חברי הקהילה, לבניין ברחוב הרצל, בניין כל כך חדש שעדיין נדרשים בו פה ושם שיפוצים ושיופים.

על דלת דירתם תלוי שלט עם שמותיהם ובשוליו הכתובת: הרצל פינת קיבוץ רעים. הדירה לא גדולה, רק 50 מ"ר, אבל להם זה מספיק. "אני יפואי", אומר גבאי, "אוהב את תל אביב, רוכב בה הרבה. אבל לא הייתי רוצה לגור פה".

השלט על דלת דירת המשפחה, הרצל פינת קיבוץ רעים. "המטרה שלנו היא לשמור על הקהילה" (צילום: דוד טברסקי)
השלט על דלת דירת המשפחה, הרצל פינת קיבוץ רעים. "המטרה שלנו היא לשמור על הקהילה" (צילום: דוד טברסקי)

מדי יום שלישי מתכנסים חברי הקהילה לישיבה משותפת, לדיון על המשך הדרך. "המטרה שלנו היא  לשמור על הקהילה", אומר גבאי, "המגורים פה זמניים, אבל חשובים בשביל הריפוי. בבארי עוזבים את בתי המלון לאט-לאט כי אי אפשר להמשיך לגור במלון כל כך הרבה זמן, ואין לדעת מתי השכונה שבונים להם בחצרים תעמוד על הרגליים. לנו זו הייתה החלטה נכונה ואני מקווה שלא נתאכזב".

מחוץ לחלון הדירה נראה אצטדיון בלומפילד, שאותו פקד גבאי פעמים רבות בתור אוהד שרוף של הפועל תל אביב, הקבוצה החשובה של העוטף. את אהבתו העביר גם לבן יובל, שהיה שחקן כדורסל ואוהד שרוף אפילו יותר מאביו. הפועל היא חלק במשפחת השכול ושמו של יובל על רקע אדום לבן נצבע על קיר לא רחוק מהאצטדיון.

גבאי ובנו יובל במשחק של הפועל תל אביב. מבכירי האוהדים (צילום: אלבום פרטי)
גבאי ובנו יובל במשחק של הפועל תל אביב. מבכירי האוהדים (צילום: אלבום פרטי)

מסורת ותיקה ברעים היא שבחג השבועות גבאי, בכיר האוהדים, מעלה את האוהדים החדשים מהקיבוץ על במה ונותן להם מדליה, חונך את הדורות הבאים. אחד הראשונים שחנך כך היה בן הקיבוץ, ליאם אור, שנחטף ב-7 באוקטובר מחדרו ושוחרר בעסקה בסוף נובמבר. "ליאם סיפר לי שהחניכה הייתה אחד הזיכרונות הכי טובים שהיו לו", אומר גבאי, "כמה שבועות אחרי שהשתחרר כבר פגשתי אותו ביציע".

עבודות פיתוח במושב פרי גן, השמשת מבנים לחינוך

במשרד שלו באשכול, גבאי מסדר את הצעיף של הפועל ומתיישב לעבור על תוכניות עתידיות. כמו הפרויקט ברעים, הוא מקדם תוכניות בעוד כמה מ-32 היישובים במועצה – הרחבה גדולה בצוחר (שהצבא מאפשר לקבלנים להיכנס אליה ולעבוד כבר חודשיים); עבודות פיתוח לקראת הרחבה במושב פרי גן; וגם חיזוק תשתיות, כמו מדרכות ותאורה, ביישובים שכבר חוזרים אליהם תושבים, בעיקר כאלה שנמצאים במרחק 7-4 ק"מ מהגבול, ואף הרחוקים יותר.

על הדרך, הוא הפך גם לכתובת של הקבלנים להגשת רשימות עובדים, שגורם צבאי צריך לאשר את כניסתם – תהליך יומיומי מאז שהצבא אפשר, באופן מוגבל מאוד, לחדש את הבנייה באזור. רוב מוחלט של העובדים הם ערבים ישראלים, ממרכז הארץ, אך החלק הארי של עובדי הבניין במועצה, העובדים מיהודה ושומרון, מנועים מלהגיע; והעובדים מעזה כבר לא יגיעו.

"אחד הפרויקטים החשובים במועצה כרגע", מספר גבאי, "הוא השמשת מבנים לחינוך, שיהוו תחליף לבית הספר האזורי". בתחילת השבוע החולף, אפשר צה"ל היערכות לפתיחה מוגבלת של בתי ספר במועצה, באזור שמעבר לקו 4 ק"מ. בית הספר האזורי, למרות שהוא ממוגן לחלוטין, קרוב מדי לרצועה ולא ייפתח בקרוב. בקיבוץ גבולות, 10 ק"מ מהגבול, נבנה מרחב חינוכי עורפי, ולמרות כמה התנגדויות, החודש צפויים להגיע אליו התלמידים הראשונים. בהמשך צפויים להיפתח הלימודים גם במקומות קרובים יותר לרצועה.

"ברעים יש תוכנית לחזרה בעוד שנה", הוא מסביר, "אבל אלו הרחוקים יותר, שלא נפגעו, צריך כבר להתעסק איתם. גדי ירקוני רצה להחזיר ילדים כבר ב-1 בינואר, אבל אמרו לו שזה הזוי, וזה באמת לא קרה".

"קנו אותנו בכסף. זה עבד"

בחדשות דיווחו בשבוע שעבר שירקוני, ראש המועצה, יצא שוב לכנסת לדרוש את כספי השיפוי על פינוי יושבי המועצה שהמדינה סירבה לפנות – כספים שהמועצה נזקקת להם כבר כיום, הרבה לפני העברת התקציב לשיקום, והחשש הוא שכאשר תגיע העת לפרוע את חובות השיקום, הממשלה – שעל הנייר לפחות אמורה לממן את שיקום העוטף ב-18 מיליארד שקלים – לא תעביר את הכסף.

"איך הכלנו את המצב עד כה? הנחה בארנונה, ממ"דים. יש טילים? תקבלו תשתיות חדשות, צבע אדום? מדרכה חדשה. זה נזיד עדשים, כי הבעיה המרכזית, הביטחון שלנו, לא נפתרה"

"המדינה צריכה לתת הרבה על התשתיות ומבני הציבור, אין איך לסובב את זה", אומר גבאי, "שיקום העוטף יעלה הרבה מאוד כסף ואנחנו מצפים לכסף הזה, אבל זו גם הבעיה שלנו. כי איך הכלנו את המצב עד כה? הנחה בארנונה, ממ"דים – קנו אותנו בכסף. זה עבד. יש טילים? תקבלו תשתיות חדשות, צבע אדום? מדרכה חדשה. זה נזיד עדשים, כי הבעיה המרכזית, הביטחון שלנו, לא נפתרה. אני יודע שאף אחד לא יכול להבטיח לי דבר. אולי שטח מפורז? עכשיו יש דיבור על שטח מפורז וחטיבה של חיילים, אבל מה זה יעזור כשעוד שנה יהיה שוב טיל?"

אחרי 7 באוקטובר, זה לא מחיר גבוה מדי להסתפק בפחות מ-100% ביטחון?
"אי אפשר לחסל את האיום לגמרי. אי אפשר. אבל אנחנו, אלו שרוצים ומוכנים לחזור,  נדרוש את כל הכספים שהבטיחו. חוסר האמון הוא עצום. לא בטוח שניתן לתיקון בכלל. אבל אנחנו? יכול להיות שנועדנו לחיות פה עם איום שיימשך גם עוד חמישים שנה. לא יודע".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!