החזרה לעוטף עזה כבר בעיצומה: חמישה חודשים אחרי אסון 7 באוקטובר, עיריית שדרות דיווחה אמש (ראשון) שיותר מ-60% מתלמידי העיר חזרו ללימודים. יותר מ-700 תלמידים חזרו ללמוד במועצה האזורית אשכול, במוסדות חינוך, בשטחי המועצה הרחוקים יחסית מהגבול. אך המדינה לא מסתפקת בקצב החזרה הנוכחי, והיא יזמה קמפיין תמריצים, שנראה שנשלף היישר מספרי כלכלה באוניברסיטה.
המודל לפיו עוצבה תוכנית מענקי החזרה לתושבי העוטף, שפורסמה בכניסת השבת, מבוסס על רעיון של תמריצים תמורת סיכונים. היא מציעה לתושבי 33 היישובים שלא מוגדרים כשטח צבאי סגור הזדמנות לרווח כלכלי (מענק גבוה יותר) תמורת סיכון מוגבר (חזרה מוקדמת). המודל ההגיוני לכאורה, הוא צורת התמודדות צינית עם ציבור שנמצא במצוקה.
לפי התוכנית מי שיחזרו עד חמישי הקרוב, 7 במרץ , יקבלו מענק של 15,360 שקלים למבוגר ו-7,680 שקלים לילד. מי שירצה לקחת עוד יום-יומיים לחשוב על הדברים, יגלה שהחל מ-8 במרץ המענק ייחתך בדיוק בחצי, ל-7,680 ש"ח למבוגר ו-3,480 לילד. ב-1 באפריל שוב יופחת המענק פי 2, וכך גם ב-1 במאי.
| תאריך הפסקת שהייה במתקני הקליטה | מענק למבוגר | מענק לילד (עד שביעי במשפחה) |
|---|---|---|
| עד 7 במרץ* | 15,360 | 7,680 |
| 8 במרץ עד 1 באפריל | 7,680 | 3,840 |
| 2 באפריל עד 1 במאי | 3,840 | 1,920 |
| 2 במאי עד 1 ביוני | 1,920 | 960 |
| *סעיף זה תקף למי שהיו זכאים למענק אכלוס עצמאי או מענק חזרה עד 29 בפברואר |
אין שום ייחוד ללילה בין 7 ל-8 במרץ, ואין שום הצדקה לחתוך את המענק בחדות דווקא שם. מדובר בטריק שיווקי שקוף: נפעיל לחץ כלכלי להחזיר כמה שיותר אנשים הביתה, ונוכל להפסיק לשלם עליהם פיצויים. אפשר ממש לדמיין איש מכירות חייכני מ'ערוץ הקניות' ממריץ את הצופים: "מהר! מהר! לפני שייגמר!"
לתוך איזו מציאות המדינה מצפה שהתושבים ימהרו? בשבועות הראשונים של המלחמה, ראש הממשלה ושר הביטחון אמרו שהשיקול היחיד למועד החזרה הוא תחושת הביטחון של התושבים. נאמר אז שהחלטות יתקבלו בהסכמה בלבד (הבטחה שהופרה שוב ושוב).
דובר רבות על עיבוי כוחות צה"ל, על בנייה מחדש של מרחבים מוגנים, ואפילו על מיגור החמאס. שום דבר מזה לא התממש, אבל החזרת התושבים בעיצומה – והיד נדיבה למי שמזדרז. האירוניה המרה הגיעה לשיא כאשר בשבת, בסופ"ש בו הוכרז על מתווה ההחזרה החדש, שדרות ספגה מטח רקטות ראשון מזה שבועות.
אם היה כבוד לתושבים, התוכנית הייתה נגנזת
רוב המשפחות לא מחליטות מתי והאם לחזור לפי שיקולים כלכליים. מי שראו מחוץ לחלונם טנדר מלא במחבלים מוציא להורג קבוצה של פנסיונרים חסרי אונים, כנראה שלא יישוב גם תמורת ארמון. אחרים, שמאסו עד מהרה בחדרי המלון הדחוסים, חזרו גם כשעוד לא היה ברור אם שטח האזור נקי ממחבלים.
אם המדינה הייתה מתייחסת לתושבי העוטף בכבוד, כאל אנשים בוגרים ושונים זה מזה שלכל אחד מהם דרוש זמן אחר למצוא את הכוחות לחזור (אם בכלל), היא הייתה גונזת את תוכנית המענקים המדורגת. במקומה, היא הייתה מציעה מענק מכבד ונדיב לכל התושבים, כהכרה בתקופה הקשה שעברו וכסיוע למי שהופקרו בצורה חסרת תקדים.
ייתכן שהמדינה הבינה שאין לה יכולת להחזיר את הביטחון ליישובי העוטף, וגם לא לבנות מחדש יחסי אמון עם התושבים. כסף מהיר, כך מתברר, הוא הכלי היחיד שנשאר לה.
