אין מחלוקת על כך שארצות הברית, בהובלת הנשיא ג'ו ביידן, תמכה בישראל מרגע פרוץ המלחמה בבוקר ה-7 באוקטובר – בסיוע צבאי, בתיווך לעסקת חטופים, בהטלת ווטו במועצת הביטחון של האו"ם ובהרתעת אויבינו מצפון. אבל גם אין מחלוקת על כך שתהום של תפישת עולם ואינטרסים פעורה בין הממשלה בירושלים לממשל בוושינגטון בכל הנוגע להמשך הלחימה.

הנשיא ביידן ואנשיו מצהירים תחת כל עץ רענן שהם נותרים מחויבים לשחרור החטופים ולהכרעת חמאס (לפחות במובן הצר של המילה "הכרעה" – למנוע ממנו להיות הריבון בעזה). עם זאת, הם חלוקים באופן עמוק על האמצעים שישראל מפעילה כדי להשיג את המטרות האלה.

במקום כוח צבאי לשחרור החטופים, הממשל האמריקאי מבכר עסקה שתאפשר להכניס עוד סיוע הומניטארי לתושבי הרצועה. במקום התחלה מיידית של פעולה צבאית ברפיח הצפופה, הממשל מתעקש להשהותה עד שתגובש תוכנית לפינוי מאות אלפי האזרחים שנמלטו לשם. ובמקום גרירת רגליים בבוץ העזתי, הממשל מתעקש לראות תוכנית ליום שאחרי המלחמה, שתוכל גם לייצר נתיב ארוך-טווח לפתרון שתי המדינות.

שורת מהלכים מעידה שהקשיים הגדולים ביחסי המדינות עוד לפנינו: החל מהקריאה להפסקת אש של סגנית הנשיא קמלה האריס, דרך האמירה של הנשיא ביידן ש-"נתניהו יותר מפריע מעוזר", וכלה בהחלטה להצניח סיוע הומניטארי מהאוויר ובהמשך דרך הים.

אפשר לנסות ולהעריך לאן פני הממשל, אבל כמסגרת מושגית חשוב להציב אפשרויות מתחרות. אלו תרחישים שונים, כולם סבירים פחות או יותר, לפעולות שיבצע הממשל ולרציונל שינחה אותו. המיפוי הזה יעזור לזהות מה יחזק את סבירותה של אפשרות אחת ויהפוך אחרת לסבירה פחות, מה שיתרום לדיון ציבורי רציני ומבוסס יותר.

האפשרות הראשונה: אור ירוק

האפשרות הראשונה, והנוחה ביותר לממשלת ישראל, היא אפשרות האור הירוק. בתרחיש הזה, הממשל יבקר את ישראל על פגיעה באזרחים ויתעקש על הכנסת סיוע הומניטארי, אבל לא יעצור באופן אקטיבי את הלחימה בעזה. כך נראתה המדיניות האמריקאית בחודשים הראשונים.

הרציונל הוא פשוט: לתת לישראל לעשות את העבודה ולגבות אותה, לשמור על מראית עין של הקפדה על זכויות אדם, ולבנות על כך שהתלות הישראלית בוושינגטון היא כה גבוהה עד שישראל לא תעז "לשבור את הכלים".

ביידן בנאום מיוחד מ-10 באוקטובר 2023, עקב פרוץ המלחמה. בחודשים הראשונים הממשל גיבה את ישראל (צילום: AP Photo/Evan Vucci)

האפשרות השנייה: מחבקים וצועקים

את האפשרות השנייה ניתן לתאר כ-"מחבקים וצועקים", ומשמעותה הבעת הסתייגות מההנהגה הישראלית בעיקר דרך התבטאויות ואיומים, ללא שינויים גדולים במדיניות.

נראה שזהו הקו הדומיננטי של הממשל בשבועות האחרונים. הרטוריקה שמשמיעים בכירי הממשל מחריפה בהדרגה, כולל הפניית אצבע מאשימה כלפי אישים ספציפיים בהנהגת ישראל ו"אבחנה" בין הציבור הישראלי לבין הממשלה. מדי פעם הרטוריקה הזו מגובה בענישה נקודתית (כמו הסנקציות על מספר מתנחלים החשודים באלימות).

בין לבין, הממשל דואג לשחרר בלוני ניסוי מאיימים: "נשקול" להגביל את אופן השימוש באמל"ח אמריקאי ברפיח; "נבטיח" להעביר לישראל כיפות ברזל (ובמשתמע, לא נבטיח להעביר אמל"ח התקפי); "נבחן" הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. בינתיים, ראוי לציין, אף אחד מהאיומים לא התממש.

הרציונל מאחורי אפשרות זו סבוך יותר, וקשור בעבותות בזירה הפנים-אמריקנית. ביידן, שמנסה להיבחר מחדש בנובמבר, זקוק כחלק מהקואליציה שלו לצעירים פרוגרסיבים, מוסלמים אמריקאים ושחורים. לכל אחת מהקבוצות האלה הסיבות שלה לכעוס על מדיניות הממשל כלפי עזה.

חיכוך פומבי עם הממשלה בירושלים נועד להראות ש-"הזנב לא מכשכש בכלב", וביידן הוא לא "פראייר של ביבי". הוא גם כנראה עונה על תסכול אמיתי של הממשל מהתנהלות ישראל. ובכל זאת, גם בתרחיש כזה, ישראל עדיין מקבלת את הגיבוי הדיפלומטי (בעיקר באו"ם) והצבאי שהיא זקוקה לו.

סגנית הנשיא קמלה האריס. הציעה להפריד בין הציבור הישראלי להנהגה שלו (צילום: Maverick Pictures/shutterstock).

האפשרות השלישית: מהמורות

האפשרות השלישית היא אפשרות המהמורות. כמו שמהמורות בכביש נועדו להאט את כלי הרכב, כך "מהמורות" דיפלומטיות מצד ארה"ב עשויות להפעיל לחץ על ישראל ולהקשות עליה לפעול בחופשיות. משלוח של פגזי טנקים עלול פתאום "להיתקע בביורוקרטיה", או שארצות הברית תימנע בהצהרה פורמלית (אך נטולת שיניים) של מועצת הביטחון.

בתרחיש כזה גם ביידן, שאמר בעבר שהתניית הסיוע הביטחוני היא "איוולת", אולי יתחיל להראות פתיחות להפעלת 'חוק לייהי' על ישראל. זהו חוק המגביל את הסיוע הצבאי האמריקאי למדינות המפרות זכויות אדם, והפעלתו על ישראל עשויה לגרום לכך שתידרש לדין וחשבון על אופן השימוש באמל"ח אמריקאי, או שייאסר עליה להשתמש באמל"ח להרס בתים.

האפשרות הזו בעצם מגלמת מנעד של אפשרויות, בהתאם לכמות ועוצמת המהמורות. בארה"ב מניחים שגם הגבלה "קלה" יחסית, כמו לדרוש דין וחשבון תקופתי על כך שצה"ל פועל בהתאם לדיני הלחימה, תחייב את ישראל להיות זהירה יותר בעזה. על הדרך, צעדים כאלו עשויים לעזור לביידן "לסגור את המינוס" הציבורי באוכלוסיות שמאתגרות אותו – ואם זה לא עובד, תמיד אפשר להוסיף או להסיר מהמורה.

כוח צה"ל יורה פגזים לעבר מטרות חמאס ברצועה. באחד התרחישים, משלוח פגזי טנקים מארה"ב עלול "להיתקע בבירוקרטיה" כאמצעי לחץ על ישראל (צילום: פלאש90)

האפשרות הרביעית: תמרור עצור

האפשרות הרביעית היא לכל הדעות הבעייתית ביותר לישראל: הפעלת מנופי הלחץ הכבדים של הממשל, או בציר ביידן-נתניהו או לחומרא דרך מועצת הביטחון, כדי לכפות הפסקת אש זמנית והכנסת סיוע הומניטארי. פה מדובר כבר בתמרור עצור. זו אפשרות מסוכנת, כיוון שהיא שוללת מישראל את היכולת להציב תנאים והסתייגויות לגבי הפסקת אש והמשך הלחימה.

בתרחיש הפחות גרוע לישראל, הפסקת האש הזו מלווה בעסקת חטופים (שככל הנראה תוכתב לישראל ותכלול ויתורים משמעותיים, למשל בכל הנוגע לשחרור חיילים שנחטפו). בתרחיש האימים, זו תהיה הפסקת אש חד-צדדית, שתשאיר את החטופים שם.

תרחיש האימים נראה לא הגיוני, משום שביידן עצמו מושקע מאוד בשחרור החטופים מבחינה פוליטית. הפניית גב לישראל בסוגייה הרגישה הזו עשויה לעלות לו בקולות המצביעים המתונים והמתנדנדים, שב-2020 ביידן העדיף להתמקד בהם על פני ריצוי ה-"בייס" הפרוגרסיבי.

לעומת זאת, לתרחיש הפחות-גרוע, שבו נכפית הפסקת אש ועסקת חטופים, יש לא מעט היגיון פנימי. הוא מוציא את ביידן "קשוח" מול ממשלת נתניהו, שזו מבחינתו הצלחה פוליטית. הוא מצליח, בניגוד למבצע הצבאי, להביא לשחרור חטופים רבים (שזו מבחינתו הצלחה ערכית). הממשל ינצל את ההפוגה כדי לנסות ולייצר מתווה ארוך-טווח, שיכלול שחרור של שאר החטופים לצד שיקום הרצועה, ולצערנו גם הכרה בכך שחמאס יישאר הריבון, לפחות בחלקה.

מפגינים דורשים מביידן הפסקת אש בעזה, עם הגעתו לפנסילבניה כחלק ממסע הבחירות, 8 במרץ 2024. לכפיית הפסקת אש ועסקת חטופים יש היגיון פנימי (צילום: REUTERS/Evelyn Hockstein)

הנבואה ניתנה לשוטים, ולא אנסה לצפות איזו מן האפשרויות האלה היא הסבירה ביותר, אבל כן כדאי להצביע על "וקטורים" שיכולים להשפיע. כל התקדמות בציר ההומניטארי או בעסקת חטופים, וכל התחייבות ישראלית שלא להתיישב מחדש ברצועה, צפויות להקל את מסכת הלחצים. מצד שני, כל "אירוע דגל" שיכלול נפגעים אזרחיים רבים, כל התבטאות שנויה במחלוקת של בכיר ישראלי, וכל הצבעת מחאה נגד ביידן בזירה הפנימית – יגבירו אותם.

רותם אורג הוא חוקר ומרצה בנושא פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקנית, עורך הבלוג וושינגטון אקספרס והמייסד והמנהל של העמותה הברית הישראלית-דמוקרטית