מאחוריה עומדים המשקיעים החזקים ביותר בעולם, היא צוברת תאוצה בקרב הצרכנים ובמקביל מנשלת מיליונים מזכויותיהם כעובדים, רק כדי להפוך מחוסר ברירה ל"קבלנים עצמאיים". היא מכונה בטעות "הכלכלה השיתופית", אבל מבקריה בישראל העניקו לה את השם "כלכלת החלטורע". ענקיה הבולטים הם Uber ו-AirBNB, אשר צומחת במהירות ומשנה את חיינו הצרכניים.

ביום שני השבוע התקיים בגלריית המדרשה בתל אביב כנס צנוע וראשון מסוגו בישראל, שנועד להציג את מערומי הכלכלה המתקראת בשם המתקתק "כלכלה שיתופית", על אף שבינה לבין שיתוף אין כמעט כל קשר. בישראל נמצא התחום רק בחיתוליו, והאירוע הדגים מה ביכולתנו ללמוד מהניסיונות בעולם המפותח. מארגני הכנס הצביעו על כך שהמונח "שיתוף" נקשר דווקא לתהליכי מסחור מהיר של תחומים רבים ומתרבים בחיינו.

אמנם עלייתה של "כלכלת השיתוף" הולכת יד ביד עם ההתפתחות של טכנולוגיית הסלולר והאינטרנט, אך ראשיתה דווקא בשינוי מושגי של הקשר בין האדם לחברה שבה הוא חי. אם יש לך חדר פנוי בבית, הרי את בעצם "משקיעת נדל"ן" שיכולה לתרגם אותו לזרם הכנסות מניב. אם יש לך מקדחה, את בעצם "בעלת אמצעי ייצור" שיכולה להשכיר אותה לטווח קצר. הטכנולוגיה הופכת את המסחור לקל יותר, וסופה בפירוק המונח "משרה" ו"מקום עבודה", לסט חלקי של פעולות שניתן להעביר למיקור חוץ קצר טווח, ומכאן נובע גם הבלבול בהגדרות – "כלכלה נזילה", "כלכלת חלטורות", או כפי שהציע נועם לוי – "כלכלת חלטורע", כתרגום ביקורתי למונח Gig Economy. מובילי השיטה מעדיפים לקרוא לה "כלכלת השיתוף", או "Sharing Economy", אף ששיטותיהם מבצעות את ההיפך משיתוף – ניכוס ומסחור.

לאירוע הגיעו עשרות אנשים בלבד, בין השאר כי רק חלק מהתופעות הללו הגיעו לישראל, ואלו שהגיעו, דוגמת מתחם החללים המשרדיים להשכרה זמנית WeWork, זוכים בעיקר לתשבוחות. אין מחקרים על היקף התופעה בארץ, אך כאשר המשקיעים העשירים והחזקים בעולם מממנים פלטפורמות של כלכלה כזו, הציבור והממשלה כאחד נמצאים במצב אסטרטגי נחות לגבי המושגים, האפשרויות, הסכנות והחלופות.

החברות שהופיעו במצגת על "כלכלה שיתופית". צילום: דבר ראשון

החברות שהופיעו במצגת על "כלכלה שיתופית". צילום: ארז רביב

את הערב פתח יואב ליפשיץ, שהסביר את הניגוד בין שיתוף כמושג לבין יוזמות מסחריות שמכנות את עצמן "כלכלה שיתופית". לדבריו, כשיש יותר שיתוף, אנשים פותרים בעיות בצורה שמאפשרת להם פחות קניין ומסחור, למשל, באמצעות תוכנות חופשיות. בכלכלת ה"חלטורע", לעומת זאת, בונים יזמים כמעט בכל התחומים אפליקציות להגברת המסחור. פוטנציאל הנזק הגדול ביותר לעובדים קיים ביוזמות כמו TasKRabbit  ו-FIVERR, אשר מתווכות בין "מציעי שירותים" ל"רוכשי שירותים", שעדיין מכונים ברוב העולם כ"עובדים" ו"מעסיקים", אך הפעם כסדרה נזילה ואקראית של עסקאות קטנות, ולא בחוזה שמגדיר זכויות וחובות שמכונה "הסכם עבודה" ונהנה מהגנות בחוק. כשאנו מעסיקים אדם – ברור לנו שמגיעות לו זכויות. כשאנו רוכשים נעליים – אנחנו לא נוטים להעניק להן זכויות. היוזמות ה"שיתופיות", טוען ליפשיץ, נועדו להפוך את תהליך ההעסקה לחוויה שדומה לרכישת נעליים.

בהמשך הערב הקריאה נועה סוזנה מורג חלקים מספרה "חווית משתמש" שנכתב מתוך התבוננות בכסף כדרך להבין את היחסים החברתיים החדשים. לדבריה, "בעבר קראנו לזה 'צרכנים', אבל כיום אני חושבת שהמונח 'משתמשים' הוא המונח הקולע".

נועה סוזנה מורג (צילום: דבר ראשון).

נועה סוזנה מורג (צילום: ארז רביב).

ד"ר תמר ברקאי סיפרה על הקשר בין ניצול בכלכלה הישנה, לכלכלה המתפתחת. כמרצה מן החוץ באקדמיה, שלא נהנית מביטחון תעסוקתי ומתנאי עבודה ראויים, בחרה במשך שנתיים להשכיר חדר בביתה באמצעות פלטפורמה "שיתופית", ובכך הפכה למעין חדרנית בחצי משרה, דבר שלא הייתה עושה לו הייתה לה משרה בטוחה בשכר טוב. זו היא מהות ה"חלטורע": אנשים שלא מצליחים למצוא פתרון בשוק העבודה, נדחקים למעמד של "קבלנים עצמאיים" נטולי זכויות.

מגיני השיטה טוענים כי למרות הפגיעה בעובדים במערב, היא מאפשרת שיפור בשכר העובדים באסיה, שיכולים להציע באינטרנט שירותים מרחוק בשכר גבוה מהמקובל אצלם בתחומי התרבות והיצירה: עיצוב, תכנון אדריכלי, תרגום, כתיבה, ג'ינגלים מוסיקליים ועוד. טיעון זה מתעלם מזירת המסחר עצמה – היווצרות של מונופולים ענקיים של תיווך, שהפלטפורמה עצמה – האתר או האפליקציה – מקנים להם שליטה כלפי שני הצדדים – המעסיקים והעובדים. על הנייר, יש לפלטפורמות פוטנציאל קטן להפחית מסחור. למשל, אם אני ממילא נוסע מתל-אביב לבאר שבע, אולי אסכים לקחת חבילה למסירה שם, אחסוך עבודה של שליח של חברה מסחרית ואקבל תשלום על המאמץ הנוסף של האיסוף בתל אביב והמסירה בבאר שבע. ומן המצד השני, אם לא אצליח למסור, אין לי שום רצון "להיתקע" עם חבילה של אדם זר, כאשר דואר ישראל או חברת משלוחים דואגת למשלוח נוסף או לאחסנה במרכז לוגיסטי קרוב ליעד. זו בעיה פשוטה כאשר מתקיים מסחור רך בפרקטיקות של הכנסה חלקית – השכרת חדר, הסעת טרמפ, משלוח או השכרת כלי עבודה, אשר יש להן גם תועלת חברתית מסויימת. הבעייתיות מחריפה כשהחלטורה הופכת למקור הכנסה מרכזי, וזה בדיוק מה שקורה עם UBER בתחום ההסעות ו-AirBNB בתחום ההשכרות לתיירים.

"המודל הכלכלי של UBER הוא רמיה ניצול"

ד"ר דותן לשם מהפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה הסביר במצגת את המודל הכלכלי של Uber. לדבריו, המשבר הכלכלי שהחל בעשור הקודם ועוד לא הסתיים יצר כמות עצומה של מובטלים, אשר כ-95% מהמשרות החדשות שנוצרו בעקבותיו בארה"ב הן בתחומי ה"כלכלה-שאינה-שיתופית" וניתן לכנותה "כלכלת הפלטפורמות", "כלכלה נזילה" או "כלכלת החלטורע". ניתן להאזין לאחד מנהגי "הפלטפורמות" שמספר על הפחד להיזרק מהבית והקושי למצוא עבודה כמניע האמיתי להיכנס לחלטורות.

לדברי לשם, הנתונים בארה"ב מצביעים על כך ש-15% מהאנשים המרכיבים את כח העבודה אינם מועסקים במקומות עבודה, אלא בחלטורות מזדמנות כגון אובר. החברה, ששוויה עלה מעל ל-60 מיליארד דולר, הצליחה לגייס מספר מיליארדי דולרים, בעזרתם היא יכולה לסבסד את תעריפי הנסיעה ולהפוך למונופול כמעט בכל מקום אליו היא נכנסת. הבעיה היא שמדובר בתרמית, אובר צפויה להפסיד השנה כ-3 מיליארד דולר, או כדולר וחצי על כל דולר של הכנסות, וזה לאחר שכבר העלתה את דמי התיווך שלה במקומות רבים מ-10% ל-25% מעלות הנסיעה. העניין האמיתי הוא התחזיות לגבי האופן שבו אובר תוכל להפוך לרווחית. בתסריט אחד, היא תעיף את המתחרים מהשוק – בעיקר תחנות מוניות, אl גם אפליקציות מתחרות, בזכות הכיסים העמוקים שיש לה לעומת כל מתחרה קטן או בינוני, ולאחר מכן תתחיל להעלות מחירים. בתסריט אחר, אובר תחזיק מעמד במשך 10-8 שנים, עד אשר יכנסו לשימוש מכוניות ללא נהג, והמודל שלה יהפוך לכלכלי, בשיטה שמכונה FAKE IT UNTIL YOU MAKE IT. לשם הציע גם תסריט שלישי, שבו אובר תיאבק באופן פוליטי לפגיעה בשירותי התחבורה הציבורית בכל מקום בו היא פועלת ותגדיל בכך את הביקוש לשירות שלה.

לשם הסביר מה הם התקדימים לכך באמצעות הסלוגן "אל תבקש רשות, תבקש סליחה". כלומר, קודם כל החברות יפעילו שירותים בניגוד לחוקים הקיימים, ולאחר מכן ינהלו משא ומתן עם ממשלות ועיריות מעמדת כח, כדי להוריד אותן על הברכיים. למשל, בטאיוואן UBER נדרשה להירשם כחברת הסעות כפופה למיסוי ורגולציה מקומיים, ולא כחברת תיווך בין נהגים לנוסעים. UBER סירבה, והממשלה הציעה פרסים כספיים לאזרחים שידווחו על פעילות בלתי חוקית של UBER במדינה. לדברי לשם, UBER מפעילה לחץ עקיף על הממשלה באמצעות המשקיעים שלה, כך שחברות היי-טק רבות איימו לעזוב את טיוואן לסינגפור. לפי הודעות UBER, מדיניות טאיוואן "מרתיעה משקיעים זרים" ופוגעת ב"גמלאים, אמהות, אבות ומובטלים שנסמכים על ההזדמנויות הכלכליות ש-UBER יוצרת".

יואב ליפשיץ, דותן לשם ותמר ברקאי (צילום: דבר ראשון).

יואב ליפשיץ, דותן לשם ותמר ברקאי (צילום: ארז רביב).

כביש עוקף ישיר אל מקלטי המס

בדומה, ל-אובר, גם אפליקציית AirBNB, התחילה מהשכרות חדרים, והפכה לבמה להשכרת דירות לטווח קצר, בעיקר לתיירים. AIRBNB פועלת בישראל, ופוגעת בתעשיית המלונאות, הכפופה למיסוי והשקעות נדרשות בבטיחות, בעוד ש"כלכלת החלטורות" של AIRBNB מתנהלת מתחת לרדאר, והאחריות המשפטית על העלמות המס מתפזרת בין הרבה מאוד משקיעים קטנים וכמה יזמים ממולחים, כאשר AIRBNB עוסקת לכאורה רק בתיווך. לשם הסביר, כי בעוד שבתעשיית המלונאות יש זכויות גם לחדרנים ולחדרניות, כאשר משקיע קונה דירה ושוכר חברת ניהול שתפעיל את הנכס, ב-AIRBNB איש לא דואג לתנאי העבודה של אנשי האחזקה והנקיון. לחברות תיווך גלובליות יש יכולת לרשום את עצמן במדינות שמשמשות כ"מקלט מס", כאשר הרווח נאסף מפעילות בכל רחבי העולם.

פגיעה במרקם העירוני

ההשלכות השליליות של AIRBNB הן פגיעה במרקם החיים בעיר. דירה כזו בלוס אנג'לס, המושכרת ב-70 יום מניבה את דמי השכירות שדירה רגילה מניבה בשנה, וכאן נוצר תמריץ לרוקן שכונות מיושביהן כדי להפכן לבתי מלון בלתי רשמיים, תופעה שניצניה קיימים כבר בפלורנטין, למשל. מחסור בדירות רגילות להשכרה, גורם לעליית מחירים לתושבים שוכרים, וכן לפגיעה בתעשיית המלונאות, ולעיוות התכנון העירוני. עיריות רבות בעולם מתחילות להיאבק ב-AIRBNB באמצעות איסורים על השכרה של דירה שלמה לתקופות קצרות ובדרישות לשלם מס הוגן, אך כתב האישום הראשון שהוגש בישראל בתחום הוא נגד בעל הדירה, ולא נגד הפלטפורמה, המקלה על פעילות בלתי חוקית מסוג זה.

ומה עם כלכלה שיתופית אמיתית?

כלכלה שיתופית יכולה לסייע לנו לפתור בעיות כלכליות באמצעות הפחתת המסחור, או באמצעות צורות של מסחר הוגן, שלא יוצרות מונופולים דורסניים. למשל, חישוב דמיוני מעלה שכל ההכנסות של פייסבוק יכולות להיות מוחלפות ברשת חברתית מקבילה, שתגבה מכל משתמש פחות מדולר אחד בלבד בחודש, והיא עדיין תישאר רווחית ביותר, אך הפעם תוך ניהול דמוקרטי של המשתמשים, ללא פרסומות כלל והגנה על הפרטיות של מי שירצה בכך. חלק חשוב מעולם התכנות מתנהל באמצעות "קוד פתוח" שהוא בעצם קטעי תוכנה שכל אדם או חברה יכולים להתשמש בהם כרצונם. מהצד השיתופי האמיתי, קיימים מתכנתים שכותבים תוכנה חופשית בקוד פתוח, וישנם אתרים כמו אגורה למסירת חפצים בחינם וקבוצות פייסבוק למסירת חפצים, אשר חוסכות מאיתנו את הצורך לרכוש חפצים.

בעוד שאיסוף חפצים איכותיים בחינם לצורך מכירתם אפשרי, הוא איננו נפוץ במיוחד, אלא כאיסוף של גרוטאות. לעומת זאת, שימוש בתוכנה חופשית לצרכים מסחריים הוא דבר נורמלי. רוב התוכנות המסחריות מבוססות על חלקים שנכתבים בקוד פתוח וחופשי, ונמכרים לאחר מכן בתוספת חלקים בתוכנה שהינם קוד סגור וסודי. גוגל הצהירה שאנדרואיד היא מערכת הפעלה חופשית, שכל אחד יכול לפתח ממנה איזו גרסא שהוא רוצה, אך למעשה, גוגל מפתחת את אנדרואיד לבד, ומשקיעה יותר ויותר מאמצים בשכלול השירותים הסלולריים שלה, שאינם חלק מאנדרואיד. יצרניות הטלפונים מחוייבות בחוזים לא להכניס לטלפונים אפליקציות מתחרות, בעבור הזכות להכניס אליהם את שירותי גוגל המסחריים. אנדרואיד ה"חופשית" היא בכוונה מערכת נכה ולא מספיק טובה, והיא משמשת בעיקר כתשתית לשירותים המסחריים של גוגל. נסו להשתמש מספר ימים בטלפון ANDROID ללא GMAIL, GOOGLE PLAY, GOOGLE MAPS ואחרים ותגלו בעצמכם.

קשה להבחין בכך, מפני שגם החלקים המסחריים ניתנים בחינם, אך מהם גוגל שואבת את עיקר המידע שנמכר לצורכי פרסום, ופוגע בפרטיות המשתמשים.

אובר. צילום: Mark Warner, מתוך flickr.

אובר. צילום: Mark Warner, מתוך flickr.

תפקידה של המדינה

אל מול "כלכלת החלטורע" חלק ניכר מהפוליטיקאים, הפקידים והמחוקקים כלל לא מודעים לבעיות האפשריות שנובעות ממנה ואף מנסים לעודד אותה. לשם התפלא על תמיכתה של הממונה של ההגבלים העסקיים שתפקידה לפקח על מונופולים, בכניסתה של UBER, שהוא המונופול הדורסני ביותר. לפי לשם, שלב חיוני בהתמודדות הוא לדאוג שמקבלי ההחלטות יבינו את הבעיות. על מנת להתגונן יש כלי חקיקה שבידיהם לנסות להגביל את ענקי התיווך הגלובליים כמו הטלת מס הוגן, וחובות רגולציה, אך התאגידים והאפליקציות מיומנים במאבק נגדי באמצעות לוביסטים ומקלטי מס חוקיים. לצד ריסון והסדרה, המדינה יכולה גם להוביל יוזמות לטובת הציבור.

לדוגמא, הצעת החלטה ממשלתית בישראל לנושא תחבורה חכמה קובעת שהמדינה תעודד יזמים פרטיים להמציא פתרונות תחבורה חדשניים. מדובר בכיוון חשיבה מצויין, אך אין בו שום חלק שמבטיח שהציבור יהיה הנהנה העיקרי מהחידושים, ולא רק ישמש כשתשתית להצמחת עוד ענקי "כלכלה שיתופית" שמבצעת מסחור הולך וגובר. חלק נוסף בהחלטה הוא שהמדינה תסייע ליזמים לשווק את ההמצאות שלהם בחו"ל. זו היא ראייה כלכלית גרידא, שהמדינה תהנה ממנה בעקיפין באמצעות מיסים, אך אין בה ראייה חברתית של הזכות של הציבור לתחבורה משוכללת ויעילה יותר. הפקידים והפוליטיקאים עוד לא מבינים שניהול טכנולוגי רשתי הוא בעצם חלק מתשתיות המדינה. למשל, הכבישים שייכים למדינה, אך אפליקציה כמו WAZE משפיעה על הנסיעה בצורה הולכת וגוברת. לו המדינה תעסיק בעצמה את היזמים, הפתרונות שהם ימציאו ישולבו מההתחלה בתוך מערכת התחבורה הציבורית. כשם שתעסוקה הוגנת היא חומת ההגנה הטובה ביותר נגד "כלכלת חלטורע", שליטה ציבורית בתשתיות הציבוריות היא ההגנה הטובה ביותר נגד מונופולים גלובליים ודורסניים. המדינה לא צריכה לעכב את ההתפתחות הטכנולוגית, אלא לדאוג שהיא תשמש לטובת הציבור.