בשבועיים האחרונים חציתי את ארצות הברית לאורכה ולרוחבה במסע הרצאות ופגישות. החלטתי לספר את סיפוריהם של האנשים שפגשתי במהלכה, ולא פחות חשוב: איך הם רואים את הפוליטיקה האמריקאית, את יחסי ארה"ב-ישראל ואת המאבק על דעת הקהל. חמישה סיפורים של חמישה אמריקאים, אחד מכל מדינה או מחוז שביקרתי בהם. כל השמות שונו כדי לשמור על חיסיון אבל הדברים מובאים כלשונם.
"אם אין לך כיסא ליד השולחן, אתה חלק מהתפריט": ג'ואל, וושינגטון הבירה
ג'ואל הוא יועץ חקיקה של סנאטור דמוקרטי, די בכיר, די פרוגרסיבי ודי ביקורתי כלפי ישראל. הוא ביקש לשמוע על אירוע הפגיעה בעובדי ארגון הסיוע WCK מכיוון שהסנאטור שלו מוטרד מאוד מסוגיית הסיוע ההומניטארי. אני סיפרתי את האמת – שזו הייתה טרגדיה שאסור שתקרה, שנגרמה בגלל חוסר בהירות בפקודות (שאוסרות פגיעה בעובדי סיוע), שיש תחקיר פנימי ושבצה"ל ידאגו כי האחראים יישאו באחריות.
אני לא יכול לתאר את ההקלה שראיתי על פניו כשהוא הבין שהאירוע הזה הוא תקרית (Incident) ולא מדיניות (Policy). למרות שלישראלים ברור ומובן מאליו כי לישראל אין שום סיבה לפגוע בעובדי סיוע זרים, ולו רק בגלל הנזק האסטרטגי שבפגיעה כזו, למתבונן מבחוץ הדבר לא תמיד מובן מאליו, ולכן הדיפלומטיה הציבורית היא כל כך חשובה. הדבר נכון כפליים כשמדובר בדיפלומטיה מול הקהלים הלא-טבעיים, אלו שמבקרים אותנו אבל עדיין מוכנים להקשיב, אלה שבאינסטינקט שלהם הם "בצד של דוד" כשהוא מול "גוליית".
כי אם הישראלים לא נמצאים בחדר שבו הדברים קורים, זה לא אומר שהם לא קורים. החלטות יתקבלו, הצעות חוק יעלו, הצהרות ינוסחו, ואם ישראל לא תשפיע עליהן, הן במקרה הטוב לא יהיו בהכרח לטובתה ובמקרה הרע ישירות נגדה. ובמילים אחרות: אם אין לך כיסא ליד השולחן, אתה חלק מהתפריט.
הלב במקום הנכון, אבל לראש אין תשובות: איריס, מסצ'וסטס
אחרי ההרצאות שלי באוניברסיטאות הארוורד ונורת'איסטרן, הגעתי לדבר ב"חוג בית" בקהילה היהודית והישראלית בשכונת ברוקליין שבבוסטון. בין המשתתפות הייתה איריס, שטענה שהאתגר שכל סקר דעת קהל מזהה לגבי דור ה-Z הוא מדויק: "אני רואה את זה עם השלושה gen-Z שאני מגדלת".
האתגר, לדבריה, הוא לא בהכרח בחוסר ההזדהות הרגשית: ילדים יהודים וישראלים לעתים קרובות נחשפים לחינוך באוריינטציה ישראלית ("Israel education"), משתתפים במסגרות יהודיות, מבקרים בארץ ו"הלב שלהם במקום הנכון".
הבעיה, לשיטתה, היא לא באמוציונלי אלא ברציונלי: העובדה שבעיניי המתבונן מבחוץ ישראל נתפסת כגוליית מול דוד מאפשרת לצד ה-"פרו-פלסטיני" לייצר נראטיב קליט ופשוט שמהדהד בקלות נראטיבים אחרים הנוגעים בצדק חברתי בארה"ב (כמו Black Lives Matter). אל מול נראטיבים פשוטים (ואף פשטניים) כאלה, יהודים צעירים ש"ליבם במקום הנכון", לדבריה, עומדים אילמים ומתקשים להציג נראטיב חלופי, על אחת כמה וכמה נראטיב ליברלי שיתאים לעולם הערכים של בני גילם, אשר תמיד מעדיפים לעמוד לצדו של החלש.
פרוגרסיבים תומכי ישראל: לינדה, טקסס
כשסיימתי הרצאה באוניברסיטת יוסטון על למה אין סתירה בין ערכים ליברליים לבין תמיכה בישראל (גם אם לא בהכרח במדיניותה), לינדה הצביעה. "אני די תומכת בישראל," היא פתחה, "אבל את רוב המידע שלי אני מקבלת מהרשתות החברתיות, ושם אני רואה – וסליחה שאני מתארת את זה ככה – הרבה יותר פלסטינים סובלים מאשר ישראלים סובלים. איך אני מאזנת בין השניים?"
מה שמעניין בשאלה הזו הוא דווקא לא התשובה (זה לא איזון אלא "דו-קיום": אפשר להיות גם אמפתי לסבל של תושבי עזה וגם להסכים על מטרות המלחמה – השבת החטופים והכרעת חמאס). מה שיותר מעניין הוא הרקע של לינדה: היא קתולית, מקסיקנית, פרוגרסיבית, בלי שום קשר קודם לישראל.
אחרי ההרצאה שוחחתי עם המרצה שהזמין אותי, שאמר לי "אני בהלם שנקודת המוצא שלה היא לתמוך בישראל". האינסטינקט הבסיסי המוסרי שמצווה עליה מבחינתה לתמוך בישראל (אם כי, כמובן, מבלי "להקשות את ליבה" נוכח סבל בעזה), הוא עוד ראייה לכך שבניגוד למה שניתן לחשוב, לא "כל העולם נגדנו".
זו אמנם אנקדוטה, ולאנקדוטות יש כוח הסברי מוגבל בנוגע להיקף של תופעה (במקרה הזה – "יש פרוגרסיבים אוהבי ישראל"), אבל היא בעלת כוח הסברי לא-מבוטל בכל הנוגע לאפיון של תופעה. הנטייה הבסיסית של בעלי דעות ליברליות ופרוגרסיביות לתמוך באנדרדוג, לא בהכרח באה על חשבון אמפתיה לישראלים והסכמה שלישראל, כמו לכל מדינת לאום אחרת, יש זכות להתקיים בביטחון ובשגשוג ושעל כל החטופים לשוב לביתם במיידי. האתגר שאותו לינדה הציפה, ושאותו שמעתי בכל שיחה שקיימתי במסדרונות הקונגרס בוושינגטון דרך חוגי בית בבוסטון ועד הקמפוסים הפרוגרסיביים בקליפורניה, הוא הצורך לאזן ביניהם, והקושי למצוא נראטיב חלופי שמאפשר זאת.
איך מייצרים הזדהות אצל דור ה-Z? ג'וליה, ניו יורק
ג'וליה נולדה וגדלה במנהטן בתחילת שנות ה-2000, והיום היא עובדת, כאזרחית אמריקנית, בקונסוליה הישראלית בניו יורק. אחד הנושאים שהתמקדנו בהם בשיחה שערכתי בקונסוליה היה הצורך להתאים את אסטרטגיית המסרים שלנו לקהל היעד, ובפרט לצעירים בעלי עמדות פרוגרסיביות, שלא "מרגישים בבית" במפלגה הדמוקרטית, שלא כל כך פעילים פוליטית, שלא כל כך צורכים מדיה מסורתית, ולכן קשה לאתר אותם.
ג'וליה הסכימה איתי שבגלל שלדור ה-Z אין זיכרון היסטורי של פיגועי ה-11 בספטמבר יש קושי להנגיש להם את החוויה של "מתקפת טרור". "מתקפת טרור" עבור בני דור ה-Z היא כמו "מלחמת עולם" עבור בני דור ה-X – משהו שאפשר ללמוד עליו, אבל לא לגמרי להבין אותו במובן העמוק של המילה. היא גם טענה שבקרב בני גילה, האסוציאציה המיידית למילה "טרור" היא דווקא "המלחמה בטרור", על כשליה שנעים מעיראק ואפגניסטן דרך "חוק הפטריוט" המאפשר לרגל אחרי אזרחים אמריקאים, ועד מתקן העינויים בגוואנטאנמו, ובהתאם רטוריקה שממוקדת בטרור היא בעלת תוחלת מוגבלת, לכל הפחות, בקרב קהל היעד הזה.
אז מה כן עושים? מתאימים את השיח לקהל היעד. את הטבח בפסטיבל הנובה, לדוגמה, אפשר לתאר בתור Massacre, אלא שבדומה ל-"מתקפת טרור" זהו מושג שזר לשומע הממוצע מדור ה-Z. לעומת זאת, Mass Shooting הוא מושג טעון יותר בגלל ההקשר הפנים-אמריקני, ולכן מעורר הרבה יותר הזדהות: כמובן שהטבח בנובה לא היה "רק" Mass shooting אלא שהתרחשו בו פשעי מלחמה נוספים, ושההקשר הפוליטי והלאומי הוא אחר, אבל עצם השימוש במושג שגור בשיח הליברלי בארה"ב הוא כבר צעד בדרך לביסוס אמפתיה בקרב קהלי היעד.
קודם אמריקאים, אחר כך יהודים: דניאל, קליפורניה
דניאל היה נהג האובר שלי בדרך להרצאה בבית כנסת בעמק סן פרננדו. דניאל הוא יהודי, דובר עברית, למד בהר הצופים, ציוני שנמצא "הרבה משמאל לברני סנדרס" אך מוצא את עצמו מנתק קשר עם חברים בגלל תמיכתו בישראל. החלק המעניין ביותר בשיחה שלנו התמקד דווקא בפוליטיקה הפנים-אמריקנית, ובאופן ספציפי מהחשש שלו שטראמפ יחזור לבית הלבן.
בכל פעם שדניאל העלה את האפשרות שטראמפ ינצח הוא מיהר להוסיף "חס ושלום", גם בגלל שהוא חושב שאי אפשר לסמוך על תמיכה יציבה ועקבית של הנשיא ה-45 בישראל, אבל בעיקר בגלל ההשלכות הפוטנציאליות של תפקודו כנשיא לזכויות נשים, מיעוטים והקהילה הגאה. בניגוד ל-2016, לדבריו, טראמפ מגיע לקמפיין הזה כשהוא מפוכח יותר, ממוקד יותר ונקמן יותר. הגירה, הוא אמר, תהיה כמעט-הכרחית.
חשוב לציין שמדובר בנראטיב אחד, שמגיע כאמור מזווית פוליטית מסוימת מאוד ולכן יש לקחת אותו בערבון מוגבל. החשיבות שלו היא בכך שהוא מזכיר לנו שרוב יהודי ארה"ב נמצאים בצד השמאלי של המפה הפוליטית, נרתעים מטראמפ ומהתנועות האידיאולוגיות המקיפות אותו, ולא חושבים שצ'ק פתוח לישראל (אם אכן יינתן כזה מצד ממשל טראמפ פוטנציאלי) הוא בהכרח חדשות טובות עבורם. בשעה שיש עדויות לתזוזה מסוימת ימינה של אמריקנים-יהודים, בגלל החשש מהתרחבות האנטי-ישראליות והאנטישמיות במפלגה הדמוקרטית, רובם עדיין רואים בעצמם קודם כל אמריקנים, ורק אחר כך יהודים.
