איך מנצחים בחירות?

לכאורה, זו שאלה טיפשית. מן הסתם, מנצחים בחירות אם מקבלים יותר קולות (בארה"ב: מקבלים יותר קולות במדינות המפתח באופן שמאפשר לזכות ביותר אלקטורים, כל הדרך ל-270 הנכספים). איך מקבלים יותר קולות? לכך אין תשובה ברורה – אם הייתה, לא היה צורך ביועצים פוליטיים. בטור הזה אנסה לעמוד על האסטרטגיות של קמפיין האריס וקמפיין טראמפ, ונראה מה דומה ומה שונה ביניהן.

את כל האסטרטגיות לצבירת יותר קולות אפשר, בהכללה גסה כמובן, להכניס לשני אשכולות – ה-flipping (להפוך) ואשכול ה-mobilizing (להניע). אשכול ה-flipping כולל בתוכו אסטרטגיות שהמשותף להן הוא הניסיון להעביר מצביעים "מצד אחד" אל "הצד השני" – כך, כל קול שמועבר הוא בעצם שני קולות (אחד פחות ליריב ואחד יותר לי). החסרונות, בוודאי בעידן מקוטב, ברורים: מאוד קשה לשכנע אנשים לשנות את דעתם, שלא לדבר על דפוסי ההצבעה שלהם.

לכן, אנחנו רואים יותר ויותר פוליטיקאים פונים לאסטרטגיות מאשכול ה-mobilizing, שהתכלית שלהן היא מקסום פוטנציאל ההצבעה בקרב קבוצת התומכים הקיימת, ה-"בייס". אסטרטגיות כאלו יכולות להיות אימוץ רטוריקה מסוימת, למשל שיח מעורר אימה מהאפשרות של הפסד (בישראל קוראים לזה "קמפיין גוועלד"), או לחילופין הבטחה של הצעות מדיניות מקסימליסטיות, לעתים אפילו לא סבירות, כדי להוכיח ש"אני לא כמו פוליטיקאים אחרים". אסטרטגיות אחרות נשענות על תשתיות ארגוניות או כלים טכנולוגיים כדי לעודד הצבעה, אבל לא בהן יעסוק טור זה.

במערכת הבחירות הנשיאותית האחרונה, ב-2020, כל אחד מהמועמדים נקט בגישה אחרת.

ג'ו ביידן, כפוליטיקאי שבמשך יובל שנים קידש שיתופי פעולה חוצי מפלגות ושנהנה מדימוי מתון, מרכזי ו-"ממלכתי", אימץ את אשכול ה-flipping בכל הכוח. הוא סירב לתמוך בעמדות מדיניות המזוהות עם האגף הפרוגרסיבי כמו אי-הפללה של מסתננים, "Green New Deal", "Medicare for All" או העלאת שכר המינימום ל-15 דולר. הוא בירך על חשיבות העוצמה בזירה הבינלאומית. הוא מינה לסגניתו תובעת כללית לשעבר – ואחת עם רקורד יחסית קשוח – בתקופה שבה "חוק וסדר" היה נראטיב שאימצו הרפובליקנים על רקע מחאות ג'ורג' פלויד, והדמוקרטים נתפסו כמי שנותנים יד חופשית למחאות פרועות. הוא בעיקר דיבר על חשיבות ערכים כמו הגינות ויושרה, וניסה לייצר ניגוד בינו לבין דונאלד טראמפ סביב סוגיות של אופי – כדי לפנות לאותם רפובליקנים שמרגישים לא נוח מסגנונו האישי של הנשיא-דאז.

טראמפ, לעומת זאת, נטש לחלוטין ב-2020 את הניסיון "להפוך" מצביעים דמוקרטים ולהעבירם לצידו. הניסיון הזה דווקא היווה נדבך חשוב בהצלחתו בבחירות 2016 – עובדי הצווארון הכחול בחגורת החלודה נתנו לו את הניצחון בפנסילבניה, מישיגן ו-ויסקונסין, ומתוך כך את הנשיאות – אך כשניסה להיבחר לכהונה שנייה, טראמפ התמקד כמעט לחלוטין ב-"בייס".

כך, היחס הסלחני שהציג אז להגבלות הקורונה כוון בין היתר למי שמלכתחילה לא סומכים על מעורבות ממשלתית בחייהם, ותיאור המגפה כ-"וירוס סיני" נועד לפרוט על רגשות לאומניים של מי שרואים בסין כאויב הגדול ביותר של ארה"ב בימינו. אותו הדבר בכל הקשור במכסים שהבטיח להרחיב, כחלק מתפיסת לאומנות כלכלית – "הם גונבים לנו את העבודות". גם מינוי שופטים שמרניים, כולל שופטת העליון איימי קוני ברט חודש לפני בחירות 2020, נועד לאותת לבייס האמוני – אני אתן לכם את בית המשפט השמרני ביותר בימי חייכם, אתם תיתנו לי את המפתחות לקדנציה נוספת בבית הלבן.

וב-2024?
זו כבר קלישאה להגיד שאנו חיים בעידן מקוטב, שבו יותר ויותר קשה להתמקם במרכז המפה הפוליטית. לראייה, פוליטיקאים כמו הסנאטורים מיט רומני (רפובליקני מיוטה) ובוב מננדז (דמוקרט מניו ג'רזי) שמסיימים את הקריירה שלהם, קריסת היוזמה 'no labels' שביקשה להריץ מועמד מפלגה שלישית, והפרישה של רוברט קנדי ג'וניור מהתמודדות כעצמאי במדינות המפתח תוך החלטה לחבור לטראמפ. בהתאם, לא מפתיע לראות שגם טראמפ וגם האריס בקושי מנסים לפנות לבוחרי המרכז, ה-"מתנדנדים" – כל אחד מהם פונה לבייס שלו.

טראמפ מפעיל קמפיין של פחד והבטחה. הפחד הוא מפני חוסר ביטחון כלכלי, חוסר ביטחון אישי ואובדן הזהות האמריקאית (שלושת ה-Is). ההבטחה היא לחזור ל"עבר המפואר". הפעם, בניגוד ל-2016, העבר המפואר הזה הוא לא שנות ה-50 של המאה הקודמת, אלא תקופת ממשל טראמפ בין 2016 ל-2020. טראמפ בונה על כך שרוב האמריקאים זוכרים שבכהונתו מחירים היו נמוכים יותר, וגם על כך שרוב האמריקאים לא זוכרים שבכהונתו מדדי הפשע היו גבוהים יותר.

סגנית הנשיא קמלה האריס מפעילה גם היא קמפיין של פחד והבטחה, אבל באופן אחר. נראטיב הפחד בקמפיין האריס ממוקד באפשרות שממשל טראמפ שני, אם ייבחר, "ייקח אותנו אחורה", והפיכת פסק הדין רו נ' ווייד בעניין ההפלות היא ראשית הצירים של הנראטיב הזה.

כשהתמודדה בפריימריז הדמוקרטיים ב-2019, לפני שנאלצה לפרוש בשל התדלדלות משאבים וצניחה בסקרים, המשפט הקבוע של האריס היה ש-"justice is on the ballot"- כלומר, "יש צדק על פתק ההצבעה", אך גם "יש נציגת מערכת המשפט (justice system) על פתק ההצבעה". הפעם היא מדברת על האופן שבו ממשל טראמפ יגביל את חירויות הפרט – חירות האישה על גופה, את החירות לאהוב, את החירות לנשום אוויר נקי ואת החירות להתאגד. פרויקט 2025 שנכתב בידי Heritage Foundation משמש כ-"בוגימן" לצרכי נראטיב הפחד, וניכר שהוא עושה זאת באפקטיביות רבה – עובדה שטראמפ מיהר להתנער ממנו.

אבל בשעה שנראטיב הפחד מסתכל אל העבר (אליו טראמפ, אלידבא דהאריס, ייקח את אמריקה) רכיב ההבטחה פונה לעתיד. האריס מכוונת לסנטימנט הפרוגרסיבי הבסיסי ביותר, שלפיו דרך עבודה ומאבק למען תיקון, העולם יכול להיות מקום טוב יותר (מכאן השם – "פרוגרסיבים"). היא מדברת על חיזוק מעמד הביניים ועל אנשים עובדים, בדגש על עובדים מאוגדים ובפרט במקצועות "צווארון ורוד" כמו מורים, עובדים סוציאליים ואחים. אלו זכו לתיעדוף משמעותי בחלק מהצעדים הכלכליים של ממשל ביידן-האריס, דוגמת מחיקת חובות סטודנטים), והיא בונה על כך שהם יצאו להצביע בהתאם בנובמבר.

גם בחירת המילים של האריס היא חלק מאסטרטגיית mobilizing. שימת הדגש על "חירות" ועל אהבת המדינה, ערכים שבשנים האחרונות הימין האמריקאי תבע עליהם בעלות והשמאל (לפחות ברובו) הגיב בוויתור מראש, לא נועדה לפנות למצביע החציוני, ה-"מתנדנד". בטח שלא לימין הרך, שמצביע לטראמפ גם אם אינו מתלהב ממנו. ההתמקדות ב-"חירות" נועדה למזער את הדימוי של האריס (ושל המפלגה הדמוקרטית ככלל) כשמאלנית רדיקלית שמנותקת מהערכים האמריקאיים – ובכך "לנטרל" במעט חלק מקמפיין הנגטיב שמוביל טראמפ.

אותו מצביע "ימין רך" כנראה לא יעבור צד וישים "האריס" בקלפי, אבל עם קמפיין לאומי-פטריוטי עקבי מספיק, הוא אולי יוותר על ללכת לקלפי ולשים "טראמפ". גם זו אסטרטגיית mobilizing, אבל הפוכה – תכליתה לצמצם את הקולות של היריב.

ומה לגבי ה-double haters ("שונאים כפולים")? אותם 10% מהמצביעים שהשיבו בכל סקר שהם לא מרוצים מטראמפ, וגם לא מביידן? רוב ההערכות כעת מראות שהם כמעט ולא קיימים יותר – בין היתר בעקבות החלפת ביידן בהאריס.

מי שתיעבו את טראמפ אבל הרגישו שביידן "לא מספק את הסחורה", בעיקר כיוון שאינו שמאלי מספיק לטעמם, מצאו את עצמם מחדש במפלגה בזכות האריס ו-וולז. מי שחשבו שביידן הורס את אמריקה אבל לא הרגישו בנוח עם טראמפ, הצליחו "לבלוע את הצפרדע" ולחזור למחנה הרפובליקני כהשחלופה היא האריס ולא ביידן, שנהנה מדימוי מתון יותר.

כך, עשרים שנה אחרי שברק אובמה, הסנאטור של מדינת אילינוי שהיה אלמוני לחלוטין לפני הוועידה הדמוקרטית, דיבר על "אין blue states ואין red states, יש את ה-United States", אמריקה חווה מערכת בחירות מקוטבת מאי פעם.