הורדת הריבית שביצע הפדרל ריזרב בשבוע שעבר נועדה לעצור את ההידרדרות במצב הכלכלה האמריקאית. אך ההיסטוריה האחרונה מראה שלא ניתן לסמוך על מדיניות הריבית. היא נכשלה בתמרוץ הכלכלה בזמן המשבר הפיננסי העולמי בין 2007 ל-2009, ושוב בהאטת הכלכלה בשנים האחרונות. הכישלונות האלו מעלים את הצורך במחשבה מחודשת על הריבית. יחד עם ההצלחה הכבירה של מדיניות ההרחבה הפיסקלית (הוצאות ממשלה) של הנשיא ג'ו ביידן, כישלונות אלה מראים שכדי לשמור על הצמיחה הכלכלית, הממשל האמריקאי לא יוכל להסתפק בריבית נמוכה.

המטרה של הורדת הריבית בשבוע שעבר היא לספק 'נחיתה רכה', כלומר, בלימה של עליות המחירים תוך הימנעות מגרימת נזק חמור לכלכלה, מיתון ואבטלה. במרץ 2022 פתח הפדרל ריזרב בשורת העלאות ריבית שנועדה לדכא את הפעילות הכלכלית כדי להוריד את האינפלציה. כעת, נוכח אבטלה עולה ואינפלציה נמוכה, הורדת הריבית נועדה להמריץ את הכלכלה.

תאורטית, העלאת הריבית אמורה להאט את הפעילות הכלכלית ולהביא להעלאת שיעור האבטלה, ולכן גם לבלימת עליות שכר. מכיוון שעליות השכר משפיעות על המחירים, עצירתן אמורה להאט את עליות המחירים. הריבית משפיעה על חובות קיימים בריבית משתנה ומייקרת הלוואות חדשות. לכן, חברות וצרכנים אמורים ללוות פחות, כלומר לצרוך ולהשקיע פחות, מה שיוביל להאטה כלכלית.

אבל המציאות רחוקה מהתאוריה. הניסיונות האחרונים הראו שמדיניות הריבית נתקלת בקשיים, הן בהאטת הכלכלה והן בתמרוצה. עם תחילת הסימנים המדאיגים לקראת המשבר הפיננסי ב-2007, החל הפדרל ריזרב בהובלת בן ברננקי להוריד את הריבית בתהליך מהיר, משיעור של 5.25% בתחילת 2007, עד לשיעור אפסי של 0.15% ברבעון השלישי של 2009. בניגוד לתקוות ולתאוריה, הורדת הריבית לא סייעה להתנעה מחודשת של שוק האשראי: המשבר הפיננסי הלך והידרדר וגרם למיתון העמוק והממושך ביותר מאז שנות ה-30.

הריבית נשמרה ברמה אפסית עד 2016, במטרה לעזור לכלכלה להשתקם. אך הכלכלה האמריקאית המשיכה לדשדש והתאוששה בקצב איטי. עד יוני 2009, הכלכלה עוד נחשבה במיתון, שנה וחצי לאחר תחילתו. רק ב-2013 חזר התוצר לנפש לרמתו מסוף 2007, אך שיעור האבטלה נותר גבוה מ-7%, ולקח לו כמעט עשור לרדת שוב אל מתחת ל-5%, כפי שהיה ערב המשבר.

בשנים האחרונות האינפלציה אכן נבלמה, אך ספק אם העלאות הריבית היו גורם משמעותי בכך. הכלכלה המשיכה לצמוח בקצב טוב והאבטלה נותרה בשיעורים נמוכים ברמה היסטורית למשך תקופה ארוכה. הצמיחה הבריאה היא כנראה תוצאה של המדיניות הפיסקלית המרחיבה של ביידן.

ההצלחה של המדיניות הפיסקלית תואמת את המחקר האמפירי. מחקר מטה-אנליזה, שבוחן ממצאים משלל מחקרים, מצא שלמדיניות השקעות פיסקלית, בייחוד בתחום התשתיות, השפעה חיובית חזקה על צמיחה. המחקר בחן כמעט 2,000 ממצאים מ-98 מחקרים שנעשו בתחום.

למרות הצמיחה המהירה בארה"ב, האינפלציה במדינה נבלמה באופן דומה לשאר מדינות ה-G7, הכלכלות המתקדמות הגדולות. המסקנה היא שפתרון בעיות עולמיות בשרשראות האספקה וירידה במחירי האנרגיה, הן מה שעמד מאחורי בלימת האינפלציה, ולא העלאות הריבית וההאטה שהייתה אמורה לבוא בעקבותיהן.

לעובדה שההשפעה של ריבית על הפעילות הכלכלית יחסית קטנה, קרא פול קרוגמן, כלכלן חתן פרס נובל, "הסוד המלוכלך של המדיניות המוניטרית". לפי קרוגמן, הציפיות בנוגע למכירות עתידיות הן מה שקובע את פעילות ההשקעות העסקיות. אם העסקים מאמינים שיוכלו למכור, הם ישקיעו. לכן, אם הריבית נמוכה, אבל התחזית פסימית, ההשקעות לא יגדלו. במובן מסוים, הורדת הריבית יכולה להחריף את הבעיה כי היא מסמנת לעסקים שהבנק המרכזי מודאג ממצב הכלכלה.

המוגבלות של הריבית בהתנעת הכלכלה חריפה במיוחד כי כאשר היא מתקרבת לאפס, כמו שקרה לאחר משבר 2008, כבר לא ניתן להמשיך ולהוריד אותה. כאשר מעלים את הריבית, ההשפעה הופכת למשמעותית בסופו של דבר, גם אם הדבר כרוך במספר רב של העלאות. הסכנה במקרה כזה היא כניסה למיתון, כפי שקרה בתחילת שנות ה-80, לאחר שפול וולקר העלה את הריבית ביותר מ-10 נקודות אחוז.

בהורדת הריבית יש היגיון רב. החוב של המגזר הפרטי הלא-פיננסי בארה"ב מצטבר לכמעט 150% מהתוצר האמריקאי. הפחתת הריבית תקל את הנטל הזה. נוסף על כך, חשוב לזכור שהריבית הריאלית לוקחת בחשבון גם את האינפלציה. אם שיעור האינפלציה גבוה מהריבית, הריבית הריאלית שלילית; על אף שכמות הדולרים גדלה, ערכם נשחק. לכן, הריבית הריאלית עלתה בעקבות בלימת האינפלציה, וההפחתה מתקנת את העלייה הזו.

לצד זה, ספק אם הורדת הריבית תספק את הצמיחה המיוחלת. כדי לשמור על הצמיחה, הממשלה האמריקאית תצטרך להמשיך את מדיניות ביידן של הוצאה ממשלתית על פרויקטים מקדמי צמיחה. ארבע חבילות החקיקה המשמעותיות של ביידן הצטברו ל-4.3 טריליוני דולרים לטובת השקעות בתעשייה ובתשתיות. נראה שעם מיצוי התוכניות האלו, הכלכלה האמריקאית מאטה.