המירוץ בארה"ב נראה צמוד אבל דבר אחד בטוח: ב-20 בינואר 2025 יעזוב נשיא ארה"ב ג'ו ביידן את הבית הלבן. במסגרת כהונתו הוביל ביידן תכנית כלכלית נועזת, שזכתה לכינוי 'ביידנומיקס', וערערה הרבה מהיסודות הניאו ליברליים שהיו נהוגים במפלגה הדמוקרטית בעשורים האחרונים.

האם הוא הצליח? אם שואלים את הציבור, לא ממש: לפי סקר מכון 'פיו' ממאי, פחות מרבע מהאמריקאים חושבים שמצב הכלכלה במדינה חיובי. הסקרים הראו גם שרוב הציבור האמריקאי לא סומך על נשיא היוצא בניהול הכלכלה. הסיבה לכך היא ככל הנראה מחזור ארוך של אינפלציה: דעת הקהל רגישה מאד לעליית מחירים. אבל אם בוחנים את המדדים הכלכליים עצמם, נראה שכהונת ביידן תירשם אחרת בספרי ההיסטוריה.

למעשה, הכלכלה האמריקנית בולטת לחיוב כמעט בכל מדד. היא נהנתה מהצמיחה המהירה ביותר בקרב מדינות ה-G7, הכלכלות המתקדמות הגדולות בעולם; שיעור האבטלה נשאר מתחת ל-4% למשך פרק הזמן הרב ביותר מאז שנות ה-70; מרוויחי השכר הנמוך נהנו מצמיחת שכר מהירה במיוחד, ולמרות האינפלציה, השכר הריאלי עלה.

שיעור האבטלה (גרפיקה: נועם בן דוד)

הנתונים החיוביים האלה הם תוצאה של מדיניות שחורגת מגבולות המיינסטרים הכלכלי. ביידן יצא במפורש נגד עצות הכלכלנים, למשל ג'ייסון פורמן מהרווארד, שהיה יועץ כלכלי בכיר בממשל אובמה ומבקר מן החוץ בממשל ביידן. כלכלנים אלה טענו שבשביל לבלום את האינפלציה צריך להכניס את הכלכלה למיתון. ראוי לציין שכנגדם התגבש מחנה כלכלי שראה באינפלציה אירוע זמני.

במקום ריסון נקט ביידן מדיניות של הרחבה תקציבית, שהביאה לצמיחה מהירה. בניגוד לנבואות הזעם, האינפלציה בארה"ב לא עלתה באופן חריג חרף האבטלה הנמוכה. גם בתחום החוב הציבורי, המצב השתפר במהלך כהונתו. הוא התעקש על כלכלה שנבנית מלמטה ועל אף שבדעת הקהל, אולי בגלל גילו המתקדם, הוא נחשב כבלתי מתאים לניהול הכלכלה, המדדים הכלכליים מראים שהצליח.

שיעור האינפלציה השנתי G7 (גרפיקה: נועם בן דוד)

חזרה לקיינס – השקעות ממשלתיות כתרופה להאטה כלכלית

את המדיניות הכלכלית של ביידן מאפיינים שורה של פרויקטים פיסקליים (מדיניות הוצאה והשקעה ממשלתית) נרחבים שהחלו מיד עם כניסתו לתפקיד בתחילת 2021, כשמגפת הקורונה עוד השפיעה קשות על הכלכלה האמריקאית.

• מרץ 2021 – תכנית סיוע שהמשיכה והרחיבה את הצעדים שנקט ממשל טראמפ בעלות כוללת של 1.9 טריליון דולר. התכנית נגעה לקצבאות אבטלה, הקלות מס למשפחות ובעלי הכנסה קטנה, עסקים קטנים, תמיכה בממשל המקומי, והשקעות בתחומי הדיור, התחבורה והבריאות.

•  נובמבר 2021 – חוק העבודות והשקעות התשתית בעלות כוללת של 1.2 טריליון דולרים. עיקר ההשקעות נגעו לתשתיות תחבורה.

• אוגוסט 2022 – חוק השבבים והמדע בעלות כוללת של 280 מיליארדי דולרים, שנותבו להשקעות ומחקר בתחום המוליכים למחצה, שהיו במחסור לאחר הקורונה ומחירם עלה בשל כך.

• אוגוסט 2022 – החוק להפחתת האינפלציה, בעלות כוללת של 891 מיליארדי דולרים. עיקר החוק הוא סבסוד של השקעות בתעשיות ירוקות והוא כלל צעדים להגדלת הכנסות הממשלה: מס על חברות שרוכשות את המניות של עצמן, הפחתת הגבלות המו"מ מול חברות התרופות במטרה להוריד את מחירי התרופות לביטוחים ציבוריים והרחבת התקצוב לרשויות המס להגברת אכיפת הגבייה כנגד חברות ופרטים, בעיקר עשירים.

במידה רבה, המדיניות של ביידן משיבה את הרעיונות הקיינסיאנים של תמרוץ הכלכלה בעזרת המגזר הציבורי למרכז הבמה. בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, סבלה הכלכלה הבריטית ממיתון ואבטלה מתמשכים. על רקע זה, פיתח הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס את התאוריה הכלכלית המהפכנית שלו, שהעניקה לממשלה תפקיד מכריע בחילוץ הכלכלה. קיינס טען שהמחסור ברמת הביקושים הוא המקור למיתון. באקלים כלכלי פסימי ותחת חוסר וודאות, משקי בית ועסקים מעדיפים לשמור את הכסף. לפי קיינס, התקווה שהכלכלה תאזן את עצמה היא תקוות שווא, אבל הממשלה יכולה להעיר מחדש את המגזר הפרטי על ידי הרחבת ההוצאה.

נשיא ארה"ב ביידן מדבר על תכנית ההשקעות בכלכלה ירוקה במפעל לייצור טורבינות רוח בקולורדו. מדיניות ההשקעות שלו הציבה את ארה"ב בצמרת ההתאוששות של הכלכלות המתקדמות הגדולות ממיתון הקורונה (צילום: AP Photo/Andrew Harnik, File)

מאז, גישתו של קיינס נדחקה לשוליים. כיום, התאוריה השלטת רואה במדיניות פיסקלית אמצעי שיעילותו מוגבלת. היא קובעת שבטווח הארוך הממשלה לא יכולה להאיץ את הצמיחה על ידי העצמת הביקוש, ושהוצאה מופרזת עלולה להביא לאינפלציה לצמצום הפעילות במגזר הפרטי. דוגמה לכך ניתן לראות בשלל ההצהרות של פרופ' אמיר ירון, נגיד בנק ישראל, מהשנים האחרונות. שוב ושוב הסביר הנגיד שכדי להילחם באינפלציה הממשלה צריכה להנהיג תקציב מרוסן.

כאמור, גם ביידן ספג ביקורת על מדיניותו המרחיבה. עם התעוררות האינפלציה לאחר הקורונה ובעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה, התגבשה עמדה בקרב כלכלנים, דוגמת לארי סאמרס, שר האוצר בממשל קלינטון,  שכדי למנוע את החרפת והימשכות האינפלציה, הכלכלה חייבת להאט והאבטלה חייבת לעלות.

המחשבה הייתה שלצד בעיות בצד ההיצע – צווארי בקבוק בשרשראות האספקה העולמיות – ישנו ביקוש עודף בכלכלה שמתבטא במחסור בעובדים. האבטלה חייבת לעלות כדי שהאינפלציה תיבלם, קבעו סאמרס ופורמן. הפדרל ריזרב, הבנק המרכזי האמריקאי, העלה את הריבית בקצב מהיר בגלל שוק העבודה "ההדוק" – כלומר בגלל ששיעור האבטלה נמוך מדי.

ביידן התעקש שאין צורך באבטלה כדי לבלום את האינפלציה. מדיניות ההשקעות שלו הציבה את ארה"ב בצמרת ההתאוששות של הכלכלות המתקדמות הגדולות ממיתון הקורונה. מסוף 2019 צמחה הכלכלה האמריקאית בכמעט 10%, קצב כמעט כפול מחברת ה-G7 הבאה אחריה, יפן. הכלכלה הגרמנית, למשל, קפאה לגמרי ורק התאוששה לרמתה של לפני המגפה. האירופאים, בשונה מביידן, נקטו מדיניות של ריסון פיסקלי בניסיון לצמצום החוב הציבורי.

צמיחת תמ"ג G7 (גרפיקה: נועם בן דוד)

שיעור האבטלה ירד לפחות מ-4% למשך 27 חודשים רצופים; הפעם האחרונה ששיעור אבטלה כה נמוך נמשך לתקופה כזו הייתה בשנות ה-70, לפני יותר מ-50 שנים. ארה"ב לא שילמה מחיר אינפלציוני על כך כפי שחזו סאמרס ופורמן. האינפלציה התבררה, כפי שטענו חלק מהכלכלנים, כארעית. מגמת עליית ובלימת האינפלציה בארה"ב לא הייתה שונה מבשאר כלכלות ה-G7 על אף המדיניות המרחיבה.

האבטלה הנמוכה לא גרמה לאינפלציה חריגה, אבל תרמה לגידול בשכר המשתכרים הנמוכים – כשיש מחסור בעובדים, כוחם גדל. למרות עליית המחירים, השכר הריאלי (השכר בהתחשבות בעליות המחירים) של עשירון השכר הנמוך ביותר, עלה מ-2019 עד 2023 ביותר מ-13%. העלייה הזו בולטת במיוחד נוכח עליות איטיות יותר של העשירונים הגבוהים. בכך השנים האחרונות מהוות היפוך מגמה של עשורים רבים שבהם פערי השכר בחברה האמריקאית הלכו והתרחבו. גם המרוויחים הגדולים יותר הצליחו לשמור על עליית שכר ריאלי חרף האינפלציה הגבוהה. הנתונים הללו מתחברים לרטוריקה של ביידן בדבר כלכלה שנבנית מלמטה, מהשכבות הנמוכות ומעמדות הביניים, כביטוי לכך הוא היה הנשיא הראשון בהיסטוריה שהשתתף בהפגנה של עובדים שובתים.

צמיחת שכר ריאלי 2019-2023 (גרפיקה: נועם בן דוד)

אז למה האמריקאים חושבים שהכלכלה במצב רע? ובכן, דעת הקהל מעט יותר מורכבת מכך. לפי סקר שנערך החל מ-1987, שביעות הרצון של אמריקאים מעבודתם הגיעה ב-2022 לרמה הגבוהה ביותר שנרשמה מייסוד הסקר. נראה שהאמריקאים מרוצים ממצבם הכלכלי באופן אישי אבל חושבים שמצב הכלכלה הרחב, אינו טוב.

ירידה בחוב הציבורי והגברת המיסוי על העשירים

ההוצאות רחבות ההיקף השפיעו לחיוב על הכלכלה אך מה הייתה השפעתן על החוב הציבורי? כמו בכלכלות אחרות, החוב הציבורי במונחי תוצר זינק במהלך הקורונה. התוצר הצטמק, ההכנסות פחתו וההוצאות התרחבו. בארה"ב, מדובר בקפיצה מכ-105% תוצר לשיא של כ-133% במהלך 2020. באופן טבעי, עם התאוששות הכלכלה, החוב הצטמק, וכך גם בזמן ממשל ביידן. בתחילת כהונתו עמד החוב על כ-124.5% תוצר וכיום הוא עומד על 122.5%.

מדובר בירידה, אך ירידה צנועה. בגרמניה, למשל, החוב ירד משיא של 69% תוצר ל-63.7% ב-2023. ההשפעות על רמת החוב מגוונות, צמיחה מהירה משפיעה לחיוב מפני שהחוב נמדד במונחי תוצר ומפני שהיא מגדילה את הכנסות הממשלה ממסים. ההוצאה, מן הסתם, הרחיבה את החוב במונחי דולרים אך השפיעה לחיוב על התוצר ולכן גם על החוב.

נשיא ארה"ב ביידן במפעל למכוניות חשמליות בדטרויט. האבטלה הנמוכה לא גרמה לאינפלציה חריגה, אבל תרמה לגידול בשכר המשתכרים הנמוכים (צילום: AP Photo/Evan Vucci, File)

אך ביידן לא התעסק רק בצד ההוצאות. החוקים השונים שצוינו כללו גם צעדי מיסוי והכנסות שהתמקדו בעיקר בתאגידים הגדולים ובפרטים עשירים. צעדים אלו לא הצטברו להיקף גדול אך מעידים על כוונותיו שבוטאו גם בקמפיין הבחירות. תכנית הסיוע במרץ 2021 כללה הרחבת מיסוי על עסקים גדולים בשווי 60 מיליארד דולרים. חוק הפחתת האינפלציה יצר מס על חברות שרוכשות את המניות שלהן – כלי להעלאת שווי המניות בעזרת רווחים. למעשה זהו מס שממוקד בשכבות העליונות, מפני שהוא ממסה את המניות שהחזקתן מרוכזת בשכבה דקיקה של עשירי על.

עוד כלל החוק את הרחבת אפשרות המשא והמתן מול חברות התרופות, מה שהקטין את הוצאות הממשלה על תרופות על ידי הורדת מחירן. התקצוב לרשויות המס התברר כצעד משתלם במיוחד. חיזוק הגבייה שיפר משמעותית את אכיפת המס, בעיקר בקרב עשירים ותאגידים גדולים. אי גבייה מרוכזת אצל העשירים ביותר.

לפי הבית הלבן, הפער בין המס שאמור היה להיות משולם לזה שנגבה עמד ב-2021 על 688 מיליארדי דולרים. חיזוק רשות הגבייה צמצם את הפער ביותר מ-60 מיליארדי דולרים. ההערכה האחרונה של משרד האוצר האמריקאי קובעת שאם התקצוב המוגבר יימשך עד 2031, כפי שביידן מתכנן, הוא יניב סך של כ-850 מיליארדי דולרים, כ-85 מיליארדי דולרים בשנה.

נשיא ארה"ב ביידן מחזיק בידו את תכנית התקציב לשנת 2024. החוב ירד, וגביית המיסים התגברה (צילום: AP Photo/Alex Brandon)

צעדים אלו היו סימן למה שהפך להיות חלק מרכזי מהקמפיין של ביידן וכעת של האריס: מיסוי העשירים. ביידן הכריז על כוונתו למס מינימום של 25% על עשירי העל, שכיום משלמים לטענתו מס הכנסה של כ-8%. עוד הוא הכריז על רצון לעלות את מס החברות, צעד שאליו התחייבה גם האריס לאחר שהחליפה אותו. מדובר בניגוד לקמפיין ולכהונה של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, שהקלות המס שחוקק היטיבו במיוחד עם התאגידים והפרטים העשירים ביותר.

לפי המדדים, כהונתו של ביידן הייתה הצלחה מבחינה כלכלית. מעבר לכך, היא סימנה שינוי חד במדיניות הכלכלית בארה"ב לכיוון של הרחבת המעורבות הממשלתית והמיסוי תוך העדפת השכבות החלשות ומעמדות הביניים. לפחות בתחום המיסוי, נראה שהאריס, אם תיבחר, תמשיך את הקו של ביידן, אך לא ברור האם היא תנקוט בפרויקטים של השקעות פיסקליות. גם המדיניות העתידית של טראמפ, במידה שישוב לבית הלבן, אינה ברורה אם כי אין ספק שהיא לא תכלול העלאות מס.