דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת ח' בחשון תשפ"ה 09.11.24
24.8°תל אביב
  • 21.2°ירושלים
  • 24.8°תל אביב
  • 25.9°חיפה
  • 24.1°אשדוד
  • 26.2°באר שבע
  • 29.4°אילת
  • 26.6°טבריה
  • 20.7°צפת
  • 26.6°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
יום כיפור

"בין התבוסה הגדולה לסיכוי לחיים חדשים". שיחה על שיחת קיבוץ

עומר עינב ופז אלניר (צילום: מאיה רונן)
עומר עינב ופז אלניר. עינב: "הבנו שכדי לקבל את הסיפור של הקיבוצים אנחנו צריכים לשוחח עם קבוצות" (צילום: מאיה רונן)

"כדי להבין מה נחרב צריך להבין מה היה" | מובילי 'מיזם הנגב המערבי והגליל' מנהלים בעקבות 7 באוקטובר שיחות קבוצתיות עם חברי קיבוצי העוטף והצפון, בניסיון לתעד את סיפוריהן של הקהילות שנפגעו. בראיון ל'דבר' הם מספרים על הלכי הרוח, פחדים וחששות, צמיחה של כוח, כמיהה לשיתוף, ומחשבות על פניו החדשים של הקיבוץ

מאיה רונן

כבר כמעט שנה שמובילי 'מיזם הנגב המערבי והגליל' חורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה, נודדים, מקבצים מעגלים, וטווים את העדות שלא סופרה: סיפורה של הקהילה. ברגע הטרגי והדרמטי, שבו על התנועה הקיבוצית לכתוב מחדש את הסיפור של עצמה, הם נודדים בין אילת למשמר העמק, בין ים המלח להרצליה, מסדרים מעגלי כיסאות, מציבים מצלמות ומזמינים את חברי הקיבוצים לשיחה, לספר את הסיפור שלהם ביחד. את המיזם, שנולד בעקבות אסון 7 באוקטובר, מובילים מכוני המחקר הקיבוציים 'יד יערי' ו'יד טבנקין', בתמיכת קרן התרומות של התנועה הקיבוצית.

"לא צריך להיות היסטוריון בשביל להבין שמה שקרה בכלל במדינה, ובטח בקיבוצים, זה רגע דרמטי מאוד בתולדות התנועה הקיבוצית", אומר עומר עינב, מנכ"ל יד יערי, היסטוריון שמתמחה בהיסטוריה של הציונות והסכסוך הישראלי-פלסטיני. "זה משהו שלא היה, בטח שלא ב-75 השנים האחרונות. הבנו שאנחנו חייבים לעשות משהו שיקיף תמונה כמה שיותר רחבה, שתשקף את גודל האירוע".

לצדו מובילים את המיזם, שמכסה קשת רחבה של פעילות תיעוד ועיבוד, פז אלניר, מנכ"לית יד טבנקין, וד"ר אלון גן, מנהל המחקר ביד טבנקין, חוקר הזהות הישראלית והקיבוצית, יו"ר פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה וחוקר בכיר במכללת סמינר הקיבוצים.

למה שיחות קיבוץ ולא עדות אישית?
עינב:
"אנחנו פועלים בתוך שדה רווי בהמון יוזמות תיעוד של המון גופים. מתוך הפרספקטיבה והתפקיד ההיסטורי של 'יד יערי' ו'יד טבנקין' הגיעה התובנה שאנחנו לא הולכים לדבר עכשיו רק על הבתים השרופים והעדויות על החזקת הדלת של הממ"ד, לא כי זה לא חשוב, אלא כי זה הדבר הכי מיידי שכולם עוסקים בו. כבר 11 חודשים רואים את זה כל יום במהדורות החדשות. הבנו שכדי לקבל את הסיפור של הקיבוצים אנחנו צריכים לשוחח עם קבוצות".

לדבריו, המסע הארוך לשיקום הקהילות והקיבוצים הוליד צורך לשאול שאלות של זהות. לעבד את החוויה מעבר לאירועי היום הנורא והצונאמי שהביא אחריו.

גן: "אחרי 7 באוקטובר חשבנו איך לתת מבע למה שקרה. בתרבות ה'אני' והאינדיבידואליות יש כל כך הרבה תיעוד, אבל הוא היה בעיקר אחד על אחד. הערך המוסף והייחוד של השיחות הוא לא בהתמקדות בפרטי האירועים, אלא בתהליכים היותר רחבים ועמוקים. אנחנו שואלים פחות מה קרה ויותר מה עבר עליכם ומה הרגשתם".

ד"ר אלון גן.  "הערך המוסף והייחוד של השיחות הוא לא בהתמקדות בפרטי האירועים, אלא בתהליכים היותר רחבים ועמוקים" (צילום: אנה כספרי)
ד"ר אלון גן.  "הערך המוסף והייחוד של השיחות הוא לא בהתמקדות בפרטי האירועים, אלא בתהליכים היותר רחבים ועמוקים" (צילום: אנה כספרי)

למה זה חשוב?
גן:
"נקודת המוצא של השיחות היא שההיסטוריה לא החלה ב-7 באוקטובר 2023. קיבוצי הנגב המערבי מייצגים מפעל חיים משגשג של קהילות שיתופיות, של חקלאות ותעשייה, חינוך ותרבות, חיים מלאים שנבנו בספר מתוך תחושת שליחות, למרות קשיים ומכשולים רבים. הפרספקטיבה הזו היא אחד המפתחות להבנת גודל המשבר.

"כדי להבין מה נחרב צריך להבין מה היה. לא מגיע לאנשים מניר עוז שיכירו את הקיבוץ שלהם בגלל החטופים והנרצחים, אלא שיידעו גם מה היה שם לפני, ומה רוצים שיחזור להיות. היתרון שלנו הוא קודם כל בארכיונים שמספרים סיפור של יותר מ-80 שנים של קיבוצים בנגב המערבי".

קיבוץ ניר עוז בראשיתו, 1955. "לא מגיע לאנשים מניר עוז שיכירו את הקיבוץ שלהם בגלל החטופים והנרצחים, אלא שיידעו גם מה היה שם לפני" (צילום: ארכיון קיבוץ ניר עוז, פיקיוויקי)
קיבוץ ניר עוז בראשיתו, 1955. "לא מגיע לאנשים מניר עוז שיכירו את הקיבוץ שלהם בגלל החטופים והנרצחים, אלא שיידעו גם מה היה שם לפני" (צילום: ארכיון קיבוץ ניר עוז, פיקיוויקי)

השיחות לא מתמקדות, לדבריו, בסיפור אירועי 7 באוקטובר, אלא בשאלות של זהות אישית וקיבוצית. "שאלות שנוגעות לחברה הישראלית בכלל, לתנועה הקיבוצית, לקיבוצים עצמם ולחברים באופן אישי. אנחנו שואלים מה היה עבורך הקיבוץ עד 7 באוקטובר ומה אחרי? משם התחיל הפרויקט שהלך והתפתח במהלך השנה האחרונה".

לפענח את המציאות שאחרי 7 באוקטובר

מה היתרון של שיחה משותפת?
גן:
"השיחה המשותפת טבועה בדי.אן.איי של החברה הקיבוצית. מראשית הקיבוץ, עוד מימי הקמת דגניה, ניסו החברים להמשיג ולתת מקום גם לקשיים ולרגשות בתוך עשייה מאוד אינטנסיבית של הקמת יישובים ובניין הארץ. זה דורש אומנות של מינון, בין המעשים לבין הניסיון להרהר ולערער עליהם. לכן החלטנו לכנס שיחה משותפת של חברים בכל קיבוץ, ולהשתמש בכלי של השיחה כדי לפענח את המציאות שאחרי אירוע מטלטל. לפענח את החוויה במשותף, להבין את מה שמתקשים להבין.

"בהשראת מפגשי השיח שיצרו את 'שיח לוחמים' (קובץ שיחות ועדויות של חיילים מקיבוצים אחרי מלחמת ששת הימים), השיח מנסה לעבד את הדיסוננס שבמציאות. הפעם זהו הדיסוננס בין המדינה לחברה, בין הושטת יד לבגידה, בין המסירות להפקרה, בין הנפרד למשותף, בין התבוסה הגדולה לסיכוי לחיים חדשים".

חברת כפר עזה: "תפקידה של המדינה להגן על אזרחיה, ולא תפקידם של האזרחים להגן על המדינה. ב-7 באוקטובר, בשבת השחורה, אנחנו נדרשנו להגן על המדינה בידיים חשופות"

הדיסוננס שאיתו מתמודדים חברי הקיבוצים מהנגב המערבי בשנה האחרונה חריף. בשיחה בקיבוץ כפר עזה, מספר גן, אמרה אחת החברות: "תפקידה של המדינה להגן על אזרחיה, ולא תפקידם של האזרחים להגן על המדינה. ב-7 באוקטובר, בשבת השחורה, אנחנו נדרשנו להגן על המדינה בידיים חשופות. לצערנו שילמנו מחיר מאוד כבד. משפחות שכולות נוספו למדינת ישראל וגם משפחתי שילמה מחיר מאוד כבד".

"עולות שאלות כמו: איפה צה"ל? איפה המדינה? אנשים הרגישו נטושים, נבגדים, מופקרים", הוא מוסיף. "מצד אחד אנחנו שומעים התייחסות לכך שהרעיון הציוני מת; מצד שני עולה כמיהה לאתוס ריבוני: לקחת אחריות על החיים שלנו".

מי משתתף בשיחות?
"לעת עתה בעיקר המבוגרים, בני 50 ומעלה. הצלחנו גם להיפגש עם בני הנוער של ניר יצחק ונירים. מאוד קשה להיפגש עם שכבת הגיל 45-20, שהם הורים ועובדים, ולכן פחות זמינים. אנחנו צריכים להבין איך להגיע אליהם, כי יש להם חלק חשוב מאוד בתמונה השלמה".

ניסיון לקיים קהילה מפוזרת

מה עולה בשיחות?
"הקיבוצים מתמודדים עם אתגרים בהרבה מאוד רבדים. יש אתגרים מובנים מאליהם כמו ההרס הפיזי של הקיבוץ, האבל הכבד, השיקום האישי והמאבק להשבת בני הערובה שנחטפו הביתה. ברמה הקיבוצית, מתמודדים עם ניסיון לקיים קהילה מפוזרת, וירטואלית.

"הקיבוצים, שמסגרת חייהם הייתה מובנית לא רק במקום מסוים, אלא גם במבנה קהילתי מסוים, התפצלו בעקבות הפינוי: חלק קטן נשאר בקיבוץ כי יש חקלאות שצריך לדאוג לה: רפת, לול, שדות, מטעים. חלק  גדול עבר לקיבוץ קולט או למלון. מפלסים עברו למלון בהרצליה, בארי לים המלח ונחל עוז למשמר העמק. החלק השלישי הם אנשים שהלכו לקרובי משפחה או לדירה שכורה, 'הפזורה'. לפעמים הוותיקים, זקני הקיבוץ, בדיור מוגן במקום אחר.

שיחה של חברי קיבוץ אורים (צילום: פלג לוי)
שיחה של חברי קיבוץ אורים (צילום: פלג לוי)

עינב: "גילינו דברים שחלקם סותרים. למשל ביחס לפלסטינים, לשכנים מעזה. אנשים שהיו פעילי שלום לפני ולא כל כך נסדקו באמונתם; ולעומתם יש אנשים שאיבדו לחלוטין כל אמון ונשברו לגמרי. שמענו אמירות קשות מאוד לגבי מה צריך לעשות בעזה"

"פתאום אנשים גילו את החיים במרכז: יש תחבורה ציבורית יותר זמינה, הם יכולים ללכת לסרט או להצגה, יש בלי סוף תערוכות, פעילויות בריאות בהישג יד. פתאום הם קיבלו פרופורציה על התנאים שהיו להם בפריפריה".

עינב: "גילינו דברים שחלקם סותרים. למשל ביחס לפלסטינים, לשכנים מעזה. אנשים שהיו פעילי שלום לפני ולא כל כך נסדקו באמונתם; ולעומתם יש אנשים שאיבדו לחלוטין כל אמון ונשברו לגמרי. שמענו אמירות קשות מאוד לגבי מה צריך לעשות בעזה".

חברים שומעים דברים בפעם הראשונה

כשהם מגיעים לשיחה עם קיבוץ הם פותחים מצלמה, יושבים במעגל, לפעמים אפילו שעתיים שלוש, ומשוחחים.

אלניר: "תרבות השיח זה משהו שקיים מראשית יסודה של הקבוצה וטבועה באופי של הקיבוץ. זה חלק מ'תרבות המעגל': כמו שלכולם יש אותו חלק בנכסים המשותפים, כך גם כשאתה יושב במעגל, כולם באותו מישור ולכולם יש זמן שיח שווה. בין כל הצורות לקיים שיח, המעגל הוא הדוגמה הכי טובה בעיני לשוויון הזדמנויות.

"בשיחות הראשונות הקפדנו לעשות סבב על כל שאלה וכל אחד קיבל זמן שווה. אחר כך כבר קצת היינו יותר חופשיים, אבל ניסינו ממש להקפיד שכולם ידברו. היו שם אנשים שהקהילה עצמה שמעה אותם בפעם הראשונה, לא רק אחרי 7 באוקטובר, אלא בכלל. באסיפות קיבוץ רגילות יש את הקבועים שמדברים ויש כאלה שפחות נשמעים. זה היה מרתק.

שיחה של חברי קיבוץ מפלסים במלון בהרצליה (צילום: פלג לוי)
שיחה של חברי קיבוץ מפלסים במלון בהרצליה (צילום: פלג לוי)

תושב מפלסים: "אני מההרחבה, אני לא הייתי מעורב בענייני הקהילה. אבל עכשיו, אחרי שחברי כיתת הכוננות של מפלסים היו מוכנים להקריב את החיים שלהם בשביל להציל אותי, אני מרגיש חובה לעשות הכול בשביל הקהילה הזאת"

"אחד הדברים שריגשו אותי מאוד היה בשיחה עם חברי מפלסים. מישהו בהרחבה של מפלסים שאני לא יודעת אם הקהילה שמעה אותו אי פעם, אמר: 'אני מההרחבה, אני לא הייתי מעורב בענייני הקהילה. אבל עכשיו, אחרי שחברי כיתת הכוננות של מפלסים היו מוכנים להקריב את החיים שלהם בשביל להציל אותי, אני מרגיש חובה לעשות הכול בשביל הקהילה הזאת'. אלה דברים שיכולים להתעורר רק בשיח כזה, כשיושבים שם גם אנשי כיתת כוננות".

גן: "קורה למשל ששני חברי קיבוץ, שהם שכנים כבר 50 שנה והם ביחד במלון באילת חודשים, ולא דיברו אף פעם על מה עבר על כל אחד מהם ב-7 באוקטובר. כשהם יושבים איתנו ומספרים, פתאום הם שומעים את זה בפעם הראשונה. וגם אם הם שמעו לפני, הם לא שמעו מה הוא מרגיש כלפי הדבר. עולות בשיחות כל מיני מחשבות ודברים שקשורים לא רק לטראומה, אלא מחשבות על זהות, על קהילה, על עקירה, על בית, על היחס לשכנים מעזה, על היחס לקיבוץ השכן, למועצה האזורית, לתנועה הקיבוצית, למדינה, לצבא".

אלניר: "מה שחבר אומר מהדהד ומגלגל את השיחה, פותח אותה. לפעמים פותח בפני אנשים כיוונים והיבטים שלא חשבו עליהם. לשיחה יש גם פעולה חוזרת על האנשים. זה משהו שלא יכול לקרות בעדות אינדיבידואלית. השיחה יכולה להיות גם חסרת סבלנות, אבל אנחנו רואים שכולם מקשיבים, מכילים, מגלים חמלה".

סוד הקסם של הקהילה

מה אתם מזהים שקורה למבנה הקהילתי?
גן:
"נוצרים מתחים מעניינים: לדוגמה, אנשים שנשארו בקיבוץ מרגישים שנותרו מחוץ לתמונה ומחוץ למעגל קבלת ההחלטות על עתיד הקיבוץ, בשעה שהם נשארו בקיבוץ כדי לדאוג לפרנסתו של הקיבוץ. הם גם מתארים את השהייה בקיבוץ המפונה כ'שבת אחת ארוכה'. שקט, אין ילדים. הקיבוץ ריק.

"עוד תהליך מרתק שאנחנו רואים הוא איך קהילה שהגיעה למלון מרוסקת, מולידה כוחות יוצרים מלמטה. אנשים מתנדבים לקבל אחריות על תחומים ותפקידים. בקיבוץ כרמיה חלק ניכר מהנהגת הקהילה היו אנשים חיצוניים, שכירים. לאחר הפינוי נוצרה דינמיקה מתוך הקהילה של אנשים שקיבלו על עצמם אחריות על החינוך, התרבות וההנהגה. התגלה הכוח, החוסן, סוד הקסם של הקהילה. זה משהו שאין לאדם מקריית שמונה או משדרות".

אלניר: "דבר מעניין שקורה עכשיו במושבים בנגב המערבי הוא שמחפשים מנהלי קהילה, כי הבינו שקהילה שיש לה שלד יציב ואנשים שתפקידם לבנות אותו, זה מקור לחוסן שהוא מעבר לחוסן של האדם הבודד"

מה היה לקיבוצים שלא קיים בערים?
גן:
"להבדיל מאדם משדרות או מאופקים, בקיבוצים היה גב של הקהילה. לא כי לאנשים בעיר אין יכולת להנהיג, אלא כי אין להם פלטפורמה קהילתית מובנית. הקיבוצים התפנו כקהילות עצובות, בטראומה, אבל לפחות הייתה להם הקהילה, היו הגדרות תפקידים, הקהילה מכוונת לזה. במבט קדימה אפשר לראות את הפוטנציאל שבכוחן של הקהילה, הסולידריות, הערבות ההדדית. זה כוח לא מובן מאליו".

אלניר: "דבר מעניין שקורה עכשיו במושבים בנגב המערבי הוא שמחפשים מנהלי קהילה, כי הבינו שקהילה שיש לה שלד יציב ואנשים שתפקידם לבנות אותו, זה מקור לחוסן שהוא מעבר לחוסן של האדם הבודד".

הוותיקים הם שוב החלוצים

אילו מצוקות עולות, מה מטריד את החברים?
אלניר:
"בני הדור הוותיק שחזרו לקיבוץ חוששים. הם אומרים: לפני 7 באוקטובר הייתי מארח את המשפחה, את הילדים שעזבו את הקיבוץ והנכדים, את השבט. עכשיו אני לא יכול לארח את משפחתי, כי הילדים שחיים במקום אחר חוששים להביא את ילדיהם לכאן. הרבה חברים ותיקים מתלבטים האם לשפץ או לבנות את הבית מחדש כשהנכדים אף פעם לא יבואו לבקר.

"יש חשש גדול, וזה גורף בכל הקיבוצים, לאו דווקא בקיבוצים שנפגעו הכי קשה, שמשפחות צעירות לא יחזרו. באחד הקיבוצים אמר מישהו מהוותיקים: 'שלא נהפוך מקיבוץ לדיור מוגן'. זה מאוד מטריד את הקיבוצים. בקיבוץ כמו ניר יצחק, שלכאורה הכריחו אותו לחזור אף שהוא נמצא בגזרה שיש בה לחימה הכי אינטנסיבית, נשאלת השאלה איזו משפחה תחזור.

אלניר: "הרבה חברים ותיקים מתלבטים האם לשפץ או לבנות את הבית מחדש כשהנכדים אף פעם לא יבואו לבקר"

"בשיחות עלו גם תחושות סותרות וכעס מצד אלה שחזרו כבר לקיבוץ על אלה שלא חוזרים. זה דבר חדש שלא היה בהתחלה. מצד שני יש רבים שמגלים המון הכלה כלפי העובדה שאנשים לא רוצים לחזור. עולות שאלות מוסריות ופרקטיות אדירות. יש שרוצים להישאר יחד כקהילה, לא משנה איפה. אחרים, שעבורם המקום חשוב, רוצים לחזור לקיבוץ. דילמה אחרת היא האם להקים קהילות במקום אחר, ומה יהיה על 'הנקודה', הקיבוץ והמשק שהקימו וטיפחו במשך כל כך הרבה שנים?"

גן: "אנשים בני 80 שעוד מדברים בשפה של שליחות, משימתיות וציונות. ממש כאילו שהם עוד בתנועת הנוער. זה מוסיף ממד של חלוציות ופטריוטיות להוויה שלהם. זה מאוד מרגש"

גן: "ראינו שאותם ותיקים קיבלו פתאום משמעות אחרת. ברוב הקיבוצים הוותיקים חזרו בין הראשונים. פתאום הם היו שוב החלוצים לפני המחנה. הרבה מהאוכלוסייה הוותיקה שדיברנו איתה בקיבוצים בדרום, שרובם הוקמו בשנות ה-50-40 של המאה ה-20, הם בני 95-70. אלה החלוצים שבגיל 18 עזבו את הבית והלכו להתיישב שם. יש בהם משהו שמאוד חי את החלוציות. לכן מאוד בוער בהם לחזור. כך גם רבים מחברי הקיבוצים בנגב המערבי שעלו מדרום אמריקה, בעיקר מארגנטינה וברזיל".

ממה זה נובע לדעתך?
גן:
"יש משהו מאוד חלוצי בהוויה שלהם כי הם אלה שמלכתחילה באו ויישבו את המקום. אנשים בני 80 שעוד מדברים בשפה של שליחות, משימתיות וציונות. ממש כאילו שהם עוד בתנועת הנוער. זה מוסיף ממד של חלוציות ופטריוטיות להוויה שלהם. זה מאוד מרגש. לעומת זאת, דיברנו עם חברים מקיבוץ בצפון, שם כולם דור שני. כמובן שיש בהם הפטריוטיות והדבקות, אבל הם לא אלה שבחרו לגור שם, שהלכו להקים את הנקודה".

להחזיר אלמנטים שיתופיים

אילו הלכי רוח אתם מזהים?
גן:
"אנשים עדיין חווים פליטות. יש הרבה כאב שצריך לעבד. אנשים שהמחשבה לחזור לקיבוץ מפחידה אותם מאוד. אלה פחדים מאוד עוצמתיים. לכן העיבוד חשוב מאוד. צריך לזכור שבין קיבוצי הנגב המערבי יש קשרים עמוקים. לאנשים מקיבוץ אחד יש משפחה בקיבוץ השכן, החברים שלהם הם מהקיבוצים השכנים, האנשים שעובדים איתם. אני לא יודע לאן זה יילך, אבל אני מזהה גם כוחות בונים".

אלניר: "הרבה קיבוצים השתמשו עד 6 באוקטובר בשפה של 'אנחנו קהילה'. פחות השתמשו במושג 'קיבוץ'. היו כל כך הרבה שינויים בקיבוץ, שאנשים כבר הרגישו שהם יותר קהילה מקיבוץ"

עינב: "אחרי שנים של התנערות מהיבטים רבים של השיתוף ובחירה להקטין את רמת השיתוף, מצאו את עצמם הקיבוצים המפונים בפני צורך להחזיר אלמנטים שיתופיים לחיים, כדי להחזיק מעמד. קיבוצים שהתפנו נכנסו מחדש לפרקטיקות של קבלת החלטות בהסכמה רחבה. אנשים שכבר הרבה שנים לא היו באסיפות התחילו להגיע לאסיפות במלון. אפילו אנשים שלא היו במלון הגיעו במיוחד כדי להשתתף בשיחות קיבוץ. אנשים הגיעו מכל הארץ לאסיפות האלה".

אלניר: "הרבה קיבוצים השתמשו עד 6 באוקטובר בשפה של 'אנחנו קהילה'. פחות השתמשו במושג 'קיבוץ'. היו כל כך הרבה שינויים בקיבוץ, שאנשים כבר הרגישו שהם יותר קהילה מקיבוץ. קהילה זה מושג מאוד רחב. בשנה האחרונה הרבה אנשים חשו שבכל זאת יש מאפיינים מובחנים למושג 'הקהילה הקיבוצית'. ראינו למשל, את החשיבות של המוסדות המאורגנים שמאוישים במשרות.

אחד מוותיקי ניר עוז: "בקיבוץ לא ראיתי אנשים, ועכשיו כשאנחנו מפונים לקריית גת וחיים בבניין, אני רואה אנשים כל יום"

"בכנס של המושבים דובר על כך שהמושבים החליטו לבסס מוסדות קהילתיים, תפקידים של מנהל קהילה ויו"ר אגודה. אצלם הכול היה בהתנדבות ופתאום ראינו כמה חשוב שיש בעלי תפקידים שזה מה שהם עושים וברור להם שהם נרתמים להוביל את הקהילה. הרבה פרקטיקות של קהילה, כמו הוועדות, לדוגמה, המשיכו לתפקד. צוותים שרגילים לעבוד ביחד. יש משימה אז מתארגנים מהר".

השיתוף חוזר בגלגול חדש?
אלניר:
"עצם הפינוי למלון או לקיבוץ אחר החזיר בצורה מובנית אלמנטים משותפים. במלון אי אפשר לבשל ולאכול כל משפחה בנפרד ופתאום כולם נפגשים שוב בחדר האוכל, המכבסה משותפת, אפילו פרישת החדרים נעשית בצורה מרוכזת של הקיבוץ מול המלון. הרבה מזה עלה ככורח".

חדר האוכל בקיבוץ בארי בראשיתו. "במלון אי אפשר לבשל ולאכול כל משפחה בנפרד ופתאום כולם נפגשים שוב בחדר האוכל" (צילום: ארכיון קיבוץ בארי, פיקיוויקי)
חדר האוכל בקיבוץ בארי בראשיתו. "במלון אי אפשר לבשל ולאכול כל משפחה בנפרד ופתאום כולם נפגשים שוב בחדר האוכל" (צילום: ארכיון קיבוץ בארי, פיקיוויקי)

גן: "דווקא בקיבוצים מופרטים, רואים שבכל זאת יש כמיהה למשהו משותף. עושים ארוחות משותפות, חגים. בחלק מהקיבוצים מתעורר מחדש אצל הרבה אנשים רצון להיפגש, בעקבות השיחות איתנו. מגלים מחדש את החדווה במפגש. מישהו מוותיקי ניר עוז אמר: 'בקיבוץ לא ראיתי אנשים, ועכשיו כשאנחנו מפונים לקריית גת וחיים בבניין, אני רואה אנשים כל יום'. בקיבוץ זיקים המופרט קיימו במלון במעלה החמישה סדר פסח משותף עם ההגדה הקיבוצית, אחרי הרבה מאוד שנים שלא עשו את זה. הפינוי הוליד משהו מחדש. לא ברור מה יהיה עם זה בעתיד.

"בקיבוץ אחר, אלה שנשארו במשק מספרים שחזרו לקיבוץ השיתופי של פעם. זה קיבוץ שהופרט, אבל עכשיו עושים קבלת שבת, מפגשי תרבות. יש אווירה של התגייסות. הם מדברים על זה בגעגוע, כי הכול בהתנדבות: שמירה, תורנויות חליבה ברפת וכו'. אפילו התחילו לבשל במטבח של חדר האוכל שלוש ארוחות ביום בצורה וולונטרית".

צימאון להנהגה עם שאר רוח

אפשר להניח שזה משנה את מערכת הציפיות מההנהגות.
גן:
"אנחנו מזהים שפועלים פה שני כוחות מנוגדים: יש קיבוצים שהפריטו את עצמם, חלקם יותר טוב וחלקם פחות, חלקם מבחירה וחלקם מחוסר ברירה. בקיבוצים הללו הנהגת הקיבוץ הייתה עד 6 באוקטובר גוף די טכני, שלא בהכרח התעסק בקולקטיב קהילתי, אלא יותר במובן הניהולי. מצד אחד, יש כעת באמת הכרח אדיר לטפל בבעיות: קהילה עקורה, מרכז ופזורה, אנשים שצמאים להנהגה שלא תיתן רק פתרונות טכניים, אלא גם תציג איזשהו חזון ושאר רוח ביחס לשאלה איך לאסוף את הקיבוץ מחדש. במובן הזה יש חזרה לשיתופיות. צמאים לזה ורוצים משהו שיאגד וילכד את כולם.

"מצד שני, המשמעת הקיבוצית של פעם כבר לא קיימת. בהצבעה שהייתה בכפר עזה בשאלה אם לעבור לרוחמה, בערך 50% הצביעו בעד, ומי שהצביע נגד המעבר לא בהכרח רואה את עצמו מחויב לעבור. הקיבוץ לא יקבע, אלא כל אחד יקבע לעצמו. אנחנו רואים מצד אחד כמיהה לשיתופיות, לקהילה, לקיבוץ ולקולקטיב, ומצד שני החלפה של המרות בוולונטריות ובהכלה של מגוון עמדות ובחירות".

צומת של התחדשות

איזה נרטיב קיבוצי חדש עולה מהשטח?
עינב:
"הקיבוצים לא נפגעו כי הם על הגדר, אלא הם על הגדר כי הם קיבוצים. המרכיב הראשון של הנרטיב הוא שהקיבוצים לא סתם שם. גם מי שהולך לבנות בית עם גינה מטעמי נוחות בנחל עוז או במפלסים, הולך להתיישב על הגבול. יש לזה משמעות ולקיבוצים יש תפקיד.

"המרכיב השני בנרטיב שאנחנו מניחים על השולחן, שיש בו הרבה סימני שאלה, אחרי 7 באוקטובר, הוא הקהילתיות והשיתופיות. אנחנו רואים את הצורך והנטייה של אנשים לחזור לדבר העוטף הזה שנקרא קיבוץ, אבל אחר מזה שגדלו בו".

גן: "רואים גם חזרה לשאלת התפקיד של הקיבוצים ושל התנועה הקיבוצית כחלק מהחברה הישראלית. זה משהו שחשוב לנו כעניין זהותי: יש לנו מה להגיד, יש לנו מה לתרום. אנחנו חלק מהחברה הישראלית. לא הלכנו הצידה, לא נעלמנו לשום מקום. אף שמנסים לצייר אותנו כמגדל שן ואליטה, אף שמבטלים אותנו, אנחנו חלק מהחברה הישראלית ויש לנו תפקיד חשוב".

אלניר: "חלק מהזהות הקיבוצית המחודשת קשור לתובנות על הקהילה קיבוצית. אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו איזה כוח יש לה. אלה מנגנונים שבעשורים האחרונים שאלנו את עצמנו למה צריך אותם, והגיע הזמן להזכיר, גם לעצמנו, את היסודות שבונים את הקהילות שלנו ולחזק אותם".

אלניר: "צריך לזכור איפה הקיבוצים היו ב-6 באוקטובר, איזה יחס היה כלפיהם. מדינת ישראל נחשפה מאז על המסך כל ערב למאות קיבוצניקים מעוררי השראה"

גן: "הסיפור של הקיבוץ עומד בצומת של התחדשות. יכול להיות שיש מנגנונים שצריך להחזיר ואחרים שצריך לחדש. ברוב הקיבוצים שבהם קיימנו שיח אנשים יצאו כל כך מלאים מהשיח ונזכרו כמה חסרה להם תרבות שיח. בחלקם חושבים איך לחדש את תרבות השיח כדי להגדיל את היחד".

אלניר: "צריך לזכור איפה הקיבוצים היו ב-6 באוקטובר, איזה יחס היה כלפיהם. מדינת ישראל נחשפה מאז על המסך כל ערב למאות קיבוצניקים מעוררי השראה. קיבוצניקים שבשעות הכי קשות שלהם דיברו יפה וקוהרנטי על ציונות, על אכפתיות מהמדינה, על ביטחון מזון, החשיבות של ההתיישבות, והם מאוד מוכווני משימה. הציבור הישראלי בהתחלה לא הבין. הוא השתאה מהדמויות האלה. מחברות הקיבוץ הוותיקות שחזרו מהשבי ומהחוסן שלהן".

עינב: "עיסוק בנרטיב הקיבוצי העדכני אומר גם לשים מחדש על השולחן את התנועה הקיבוצית שהיא ציונית, מיישבת, דואגת לביטחון המזון של מדינת ישראל, יש לה חוסן של קהילה, יש לה חברה משגשגת. המסרים האלה כל כך התחדדו ומותר להרים אותם מחדש.

"זהות ונרטיב קיבוצי מורכבים מהמון גוונים. מה שמשותף לכל מי שגר בקיבוץ מבחירה זה הרצון בקהילה ובאלמנט של שיתופיות. ההבנה שבשעות הכי קשות, זה גם מה שמחזיק. האלמנט השיתופי הוא עמוד תווך של הקהילה שיודע להחזיק אותה ביחד. זה גם אומר שבקיבוצים שהיה בהם מתח בין חברי הקיבוץ לתושבי ההרחבה, הבעיות נשארו ואולי אפילו העמיקו".

עינב ואלניר. עינב: "מה שמשותף לכל מי שגר בקיבוץ מבחירה זה הרצון בקהילה ובאלמנט של שיתופיות" (צילום: מאיה רונן)
עינב ואלניר. עינב: "מה שמשותף לכל מי שגר בקיבוץ מבחירה זה הרצון בקהילה ובאלמנט של שיתופיות" (צילום: מאיה רונן)

אלניר: "הנרטיב הזה צריך להיבנות מלמטה, מתוך הקהילות עצמן. אנחנו יכולים להגיד מה אנחנו שומעים ולהעלות אותו לרמת התובנות. זה סיפור משותף של הקהילות. אנחנו תורמים את הכלים שלנו".

עינב: "במובנים רבים מבחינתנו המדיום הוא המסר. אנחנו דואגים להגיע לכל קיבוץ ולכל קהילה, לשבת איתה ולשמוע אותה, לקיים אירוע בשדרות שמושך אליו הרבה אנשים, לעשות פודקאסט שמושך אליו עשרות אלפי מאזינים. אנחנו מנכיחים קודם כל את העצם הקיום שלנו. יש לנו יש קול ואנחנו רוצים להשמיע ולבטא אותו, גם כשמדובר בקולות שונים. הנרטיב מתעצב מתוך כל אופני השיח האלה".

הבשורה של הסטרטאפ

לקיבוצים יכול להיות תפקיד חדש בחברה הישראלית?
גן:
"כהיסטוריון אני יכול לומר שהקיבוץ הוא הסטרטאפ הציוני הכי גדול. היו חבורת צעירים פסיכים שהיה להם רעיון מטורף להקים חברה חדשה, יצרנית, אדם חדש, אבל לא היו להם משאבים. בא רופין, נתן להם משאבים, רכש קרקעות. ממש כמו סטרטאפ שמוצא משקיעים שמאמינים ביכולת שלו להצליח. הדלק הגרעיני הזה של הרעיון בשילוב עם ההון הלאומי הוא שחולל פה את ההגשמה הציונית. זה היה בעבר.

גן: "אם נשכיל לקחת עקרונות של חינוך, תרבות, מה שמביא הקיבוץ, והתנועה הקיבוצית תצליח לתרגם את הכאב ליצירה על בסיס הסולידריות והקהילה, נוכל אולי להצמיח דברים יפים"

"בעשרות השנים שקדמו ל-7 באוקטובר, התנועה הקיבוצית חוותה משבר כלכלי מאוד גדול. היא הייתה בדאגה ללחם. הקיבוצים ניהלו מאבק הישרדות. בשנים האחרונות, הקיבוצים התחילו לדבר גם מעבר לזה – לא רק איך לחיות אלא גם לשם מה. התחילו תהליכים מרתקים בשאלה מהם הקיבוצים.

"אם נשכיל לקחת עקרונות של חינוך, תרבות, מה שמביא הקיבוץ, והתנועה הקיבוצית תצליח לתרגם את הכאב ליצירה על בסיס הסולידריות והקהילה, נוכל אולי להצמיח דברים יפים. אם המדינה תדע לקחת את הכאב ולתרגם אותו ליצירה, שיח השרוטים, הפצועים, הקורבנות, יצליח להתפתח מחדש לשיח ריבוני. אם יהיה הון לאומי שתהיה אפשרות להשתמש בו כדי לשקם, אז התנועה הקיבוצית יכולה שוב להביא בשורה".

הפנים לצפון

לאן פניו של המיזם?
עינב:
"המיזם התחיל בנגב המערבי, בהמשך נוסף הגליל, שם המציאות אחרת לגמרי. התחלנו להגיע לקיבוצי הצפון והשלב הבא שלנו כולל העמקה של הפעילות בצפון. מהשיחות שהיו לנו שם ברור שאומנם אין בהם את הטראומה של הטבח עצמו, כפי שהיה בקיבוצי הדרום, אבל חוסר הוודאות שבו הם חיים הרבה יותר גדול. הם חיים בחוסר ודאות מוחלט ובמציאות מאוד מתעתעת. אני מודה שיצאתי מהשיחות שהיו לנו שם מבולבל. לא ידעתי מה לחשוב. אנחנו בהחלט לא יודעים מספיק על מה שעובר על הקיבוצים שהתפזרו לכל עבר ונאבקים להמשיך להתקיים כקהילות. אנחנו לומדים את המצב שם בעיקר דרך שיחות אישיות וקבוצתיות ומקווים שנוכל לקבל תמונה יותר טובה.

"אחת השאלות הגדולות שעולות היא על עצם הפינוי. יש קיבוצים שיצטרכו להיבנות מחדש לגמרי, כמו מנרה וכפר גלעדי, ויש קיבוצים שלא יהיו. שהבתים עומדים, אבל לא ברור אם יהיה מי שיחזור אליהם".

מיזם הנגב המערבי והגליל: ממחקר ועד פודקאסט
מיזם הנגב המערבי והגליל כולל פעילות במניפה של תחומים:
"שיח קיבוצים" – החלק המרכזי של המיזם, שעליו מספרת הכתבה.
"זיכרון 710" – יוזמה של יניב הגי מקיבוץ בארי לתיעוד של שיחות ווטסאפ מ-7 באוקטובר בכל יישובי הגדר – הקיבוצים, שדרות והמושבים.
"עדות 710" – מיזם תיעוד גדול. מאות מתנדבים, אנשי תעשיית הקולנוע והטלוויזיה, שעורכים מאז תחילת המלחמה תיעוד מצולם של עדויות. עד כה צולמו כבר מאות עדויות.
מחקרים בשיתוף המכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה ומוסדות אקדמיים נוספים.
הוצאה לאור של ספרים: הספר "מסע חזרה אל הבית שבגד" מאת ד"ר עמי כהנא; וספר על ניר עוז שנמצא בשלבים מאוד מתקדמים. בעתיד יתפרסם הספר על "שיח קיבוצים", שכותב ד"ר אלון גן.
פודקאסטים: "שיחת קיבוץ" ו"קולות מהעוטף".
אירועים וכנסים – חלקם בזום. השיא היה כנס "אף על פי כן", בשיתוף התנועה הקיבוצית ואוניברסיטת ברנדייס שנערך ב-10 בספטמבר בסינמטק שדרות.
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!