תוך כדי המלחמה, בלי ודאות לגבי מועד חזרת התושבים הביתה, ועם אתגרים כלכליים וביורוקרטיים אינסופיים, האדריכלים של קיבוצי העוטף מעצבים את היום שאחרי. המתכננים של בארי, חולית ועלומים מספרים בשיחה עם 'דבר' על התוכניות האופרטיביות (שבינתיים נמצאות בעיקר על הנייר), ועל הערכים הקיבוציים שעומדים מאחוריהן, אלה שיאפשרו בבוא היום את שיקומם הפיזי של הקיבוצים שחרבו.

"בארי הוא קיבוץ מאוד מאורגן עם מערכת ומסורת תכנונית", מספרת האדריכלית יעל בר-מאור, אדריכלית נוף במשרד 'בְּרַבִּים אדריכלות נוף', שעובדת מול בארי. "למרות כל הקושי והטראומה, הם הצליחו להרים את עצמם. לא כולם היו מסוגלים לזה". בחודשים האחרונים השתתפה בר-מאור בעיצוב השכונה הזמנית של הקיבוץ בחצרים, ובמקביל היא עובדת על התוכניות לשיקום הקיבוץ. "בשכונה הזמנית בנינו שכונה על החול. מאפס. השאלה איך נראה השיקום של בארי עדיין לא ברורה".

הפרויקטים בבארי נמצאים בשלב יחסית מתקדם ברמת התכנון, ונעים בין שיקום שכונות שנפגעו, בניית שכונות חדשות, תוכניות הנצחה וחידוש של מרחבים ציבוריים. חלק ניכר מהמבנים שנפגעו בקיבוץ פונו, והמתכננים כבר הגישו למכרז כמה תוכניות מלאות – שרטוטים, הדמיות, אבל השיקום רק בתחילתו. "גם שנה אחרי האסון, זה בכלל לא מובן מאליו שמצליחים להגיע לנקודה הזו, שיש תכנון ביד".

תקציבים: עדיין על הנייר

האדריכל יובל יסקי נכנס בחודשים האחרונים לנעליו של יורם בר-סיני ז"ל, אדריכל קיבוץ עלומים וחבר קיבוץ בארי, שנרצח ב-7 באוקטובר. מלבד עלומים, מלווה יסקי מאז תחילת המלחמה שיקום של קיבוצים נוספים, וכבר מזהה מגמות: "במבט לאחור, הבנו שהיכולת להצליח להגיע לשלב התכנון הייתה תלויה מאוד במה שהיה הקיבוץ ב-6 באוקטובר.

"כל קיבוץ עומד בפני עצמו מול השיקום, שדורש המון כסף. קיבוצים שהצליחו להביא תורמים – הצליחו להתקדם. קיבוצים שפחות מצליחים לגייס כסף מתווכחים על כל שקל עם מנהלת תקומה. יש מקומות שבהם הקיבוץ נתן לעצמו הלוואת גישור עד שהמדינה תעביר את הכסף. גם היום, תקציבים שהובטחו קיימים על הנייר ואין שום הבטחה שיש מאחוריהם מקורות תקציביים ברי מימוש".

תוכנית שכונות הפרדס בבארי (מקור: ברבים ואב מתכננים)

יסקי: "היכולת להצליח להגיע לשלב התכנון הייתה תלויה מאוד במה שהיה הקיבוץ ב-6 באוקטובר. כל קיבוץ עומד בפני עצמו מול השיקום, שדורש המון כסף"

חולית הוא עדיין שטח צבאי סגור. אי אפשר לגור בו. במשך חודשים היה קשה מאוד לארגן אנשי מקצוע וצוותי עבודה לשיקום, ורק עכשיו מתחילים לתכנן את תהליך ההריסות. "הקבלנים פשוט סירבו להגיע לקיבוץ", מספרת ג'וליה טמין, אדריכלית עצמאית, שמאז פברואר משמשת אדריכלית של חולית בכל הקשור לשיקום. המעורבות שלה מיוחדת. בעלה ומשפחתו הם בני הקיבוץ והיא עצמה גרה בו במשך שנים. "אנחנו קיבוץ קטן עם פחות אפשרויות לגיוס כספים. בלי העזרה של תקומה והתורמים לא היה אפשרי להביא אדריכלים או מתכננים. הכסף הגיע ממש לאחרונה ועכשיו אנחנו הופכים את התוכניות הגדולות לפרטים קטנים".

השיקום: עבודת פינצטה

בבארי, ששתי שכונות בו נהרסו כמעט לחלוטין, המתכננים נתנו לכל אחד מתושבי השכונות הנפגעות להחליט מה נכון שיקרה בהן באופן נקודתי. "לחברים חשובה מאוד השוויוניות במרחב", מסבירה בר-מאור. "בקיבוץ השיתופי יש כמה דגמים בסיסיים של צורות מגורים שכבר הרבה מאוד שנים הן המועדפות. בשכונות החדשות שנבנה אנחנו פועלים על פי הדגם הזה".

בהקשר זה, היא מספרת שיצא לה לשמוע ביקורת על הדבקות במוכר והאחיד של חברי הקיבוץ: "אנשים מבחוץ באו ואמרו להם דברים מאוד לא רגישים כמו: 'למה אתם לא רוצים לשנות כלום?', 'למה לא לנצל את ההזדמנות לשינוי?'. אין כאן מקום לדיבורים על ניסיונות אדריכליים. כן יהיו מקומות שישתנו, בעיקר אלו שנצטרך להרוס כדי להתמודד עם הטראומה. חברי הקיבוצים שאנחנו עובדים איתם לא רוצים 'לנצל הזדמנות'. הם רוצים לחזור הביתה".

בקיבוץ עלומים הפגיעה הקשה ביותר היא במשק, שהותקף בשני גלים שהביאו לרציחתם של עשרה סטודנטים נפאלים שבאו לישראל ללמוד חקלאות, ו-12 עובדים מתאילנד. עובד נוסף נחטף וחזר בעסקה. החקלאי התאילנדי ביפין ג'ושי מוגדר עדיין חטוף.

המתבן השרוף בעלומים. הפך לסמל (צילום: יסקי אדריכלים)

מעונות העובדים הזרים בעלומים (הדמיה: יסקי אדריכלים)

בר-מאור: "אנשים מבחוץ באו ואמרו להם: 'למה אתם לא רוצים לשנות כלום?', 'למה לא לנצל את ההזדמנות לשינוי?' חברי הקיבוצים שאנחנו עובדים איתם לא רוצים 'לנצל הזדמנות'. הם רוצים לחזור הביתה"

"המתבן השרוף שלהם הפך ממש לסמל", אומר יסקי, "כיתת הכוננות הצליחה להציל את הקיבוץ, אבל המשק חרב. כיום אנחנו מגבשים מבני מגורים חדשים לעובדים התאילנדים, שכבר התחילו לחזור אחרי שהמבנים הקודמים נשרפו על תושביהם".

בחולית נרצחו 13 מחברי הקיבוץ, אובדן עצום ביישוב שמנה כ-200 חברים. היקף הפגיעות במבנים אינו אחיד. שלא כמו החיסול השיטתי של שכונות בבארי, כאן המחבלים 'דילגו' בין הבתים. "השיקום הוא עבודת פינצטה", אומרת טמין. "קיבלנו החלטה, בשיתוף עם הקהילה, להיצמד לנוף ולמתווה של הסביבה והשכונה הקיימת, בהתאם להנחיות המרחביות. זה נוגע לכמה סוגיות מהותיות למרחב הקיבוצי: מה יהיה חתך הרחוב, איך נראה מסלול ההליכות, האם תהיה כניסה למכוניות, כמה זמן ייקח ללכת ברגל בין השכונות החדשות ללב הקיבוץ? אלו שאלות תכנוניות שביסודן יש מהויות ערכיות".

ג'וליה טמין, אדריכלית חולית: "התכנון הוא לא רק עניין ביצועי, אלא גם היכולת לאפשר לחברים ידיעה על מה שקורה עם הקיבוץ שלהם" (צילום: אלבום פרטי)

אחרי צוק איתן, מספרת טמין, נכנס לקיבוץ כסף רב, "כדי לשמח את האוכלוסייה", אבל לא הכול עבר דרך הקהילה. כך, לדוגמה, כבישים רחבים שנבנו בתוך הקיבוץ גרמו לתופעה לא רצויה – הרבה יותר כלי רכב נוסעים במהירות בין השכונות. כשיש כניסה של כל כך הרבה פרויקטים, כסף ושינויים, הפחד הוא שהם יהפכו את סדר העדיפויות על פיו. "אם הערכים של הקיבוץ לא ילוו את התכנון, הכספים והשינויים ישלטו עליו".

הפיזור של חברי הקיבוץ בכל הארץ לא אפשר כמעט לקיים את האסיפות הקיבוציות, מה שהקשה על תהליכי קבלת ההחלטות: "התכנון הוא לא רק עניין ביצועי", היא מסבירה, "אלא גם היכולת לאפשר לחברים ידיעה על מה שקורה עם הקיבוץ שלהם ואיך הדברים מתקדמים. רוב החברים לא יכולים להגיע לקיבוץ פיזית לראות את הדברים בעיניהם. בשבועות האחרונים קיבלנו אישור לבניית גן ילדים בקיבוץ, והדבר הראשון שעשינו זה לאסוף את החברים ולספר להם את זה. בשבילם, רק הידיעה שדברים קורים היא כבר צעד שמקדם את הקהילה קדימה".

המפרט הביטחוני: כל אחד רוצה מבצר

שינוי מרכזי אחד ניכר בשיח התכנון המשותף לכל הקיבוצים – הציפיות מהמרחב הביטחוני. "יש כאן חזרה לנקודה הבראשיתית של החלוציות", אומר יסקי, "ימי חומה ומגדל. כל קיבוץ הבין שהוא חייב לדאוג לעצמו. להיות ערוך לגמרי בכל הקשור להגנה אזרחית. אנחנו כאדריכלים נצטרך לחשוב על התכנון באופנים אחרים לגמרי מאלה שחשבנו עליהם עד עכשיו".

טמין: "רבים אמרו לנו שיהיו מוכנים לחזור לבתים שלהם רק אם יהיו גדרות מסביב לבתים". בחולית היה נוהל שלא בונים גדרות. משפחה אחת שבנתה גדר בשביל הכלב, ככל הנראה ניצלה בזכותה. המחבלים רצחו בכל הבתים הסמוכים אליה. "לשים עכשיו גדרות בקיבוץ? הרי זה יהרוס את כל המראה והקהילתיות של המרחב הפתוח. אבל אין מה לעשות, צריך להבין שאלו מחולית שמוכנים היום לחזור הביתה הם אלה שיש להם אקדח מתחת לחולצה".

מיפוי מצבה של חולית. באדום – מבנים שנהרסו לחלוטין, בצהוב ובכתום – בתים שניזוקו ושידרשו שיפוץ, בירוק – מבנים שלא נפגעו. משמאל: 1 – מבנה שלא נפגע, 2 – מבנה שנפגע קשה, 3 – מבנה שנפגע בינוני (מקור: אדריכלית ג'וליה טמין ואדריכל עדי שקד)

ואלה לא רק הגדרות. המתכננים מספרים שהמפרט הבטיחותי הוחמר כמעט בכל הטיוטות: הוספת דלתות ממוגנות לממ"דים, תריסים חשמליים, דלתות רב-בריח כבדות בכניסה לבתים. "אנשים ראו מה היה שווה פרויקט בטון מבוצר בעלות של 6 מיליארד שקל שעמד קילומטר מחוץ לקיבוץ, לכן עכשיו כל אחד מבקש לבנות לעצמו מבצר".

לבר-מאור מבט קצת שונה: "אנחנו המתכננים נדרשים בתכנון לתכתיבי ביטחון כבר שנים – מרחק מסוים מהגדר, נטיעות הסתרה, פרישת מיגוניות. כל הקונספציות האלו קרסו בענק. בדיון שהיה לנו על המיגון, חברת קיבוץ אמרה משהו שנצרב בי. היא אמרה שהיא לא מוכנה להפוך את הבית שלה למבצר, כי זה תפקידה של ממשלת ישראל שתדאג שהמקום שהיא גרה בו יהיה ראוי למגורים".

מפנה: אולי להחזיר את חדר האוכל

יסקי: "אני מסתכל על חברי נחל עוז יושבים היום במשמר העמק ופתאום עולה דיבור על אולי להחזיר את חדר האוכל". זו אומנם דוגמה אחת, קטנה, אבל היא משקפת מפנה שעובר על הקיבוצים, שמבקשים בעדינות ובזהירות לחזור להפעיל את שריר השיתופיות שהתנוון. "מה שיפה בתכנון הקיבוצי שמייד רואים את המחשבות האלו בתכנון, יותר חשיבה על איך נראה המרחב החברתי, למשל רצון לדחיפה של הרכב הפרטי החוצה".

יעל בר-מאור, אדריכלית בארי: "יש פה חידוד של הערכים החיוביים הגלומים בייחודיות הקיבוצית. אנשים עושים ויתורים מהפרטי עבור הציבורי" (צילום: ליז קידר)

בר-מאור: "בבארי ובכפר עזה הייתה תב"ע (תוכנית בניין) מאושרת לאופן שבו יתרחבו הקיבוצים, אבל הקהילות בחרו לעצור ולחשוב". האסון פתח, לדבריה, הזדמנות להסתכל על היישוב ברמה הנופית. "כשאני מתכננת עכשיו שכונה חדשה, אני חושבת איך אפשר יהיה ללכת מכל נקודה בשכונה אל מרכז הקיבוץ בלי לחצות כבישים. יש פה חידוד של הערכים החיוביים הגלומים בייחודיות הקיבוצית. אנשים עושים ויתורים מהפרטי עבור הציבורי; שהרכב לאו דווקא יחנה ליד הבית, שהגינה הפרטית תהיה קטנה יותר כדי להעצים את האיכויות שיש במרחב המשותף".

התפתחות: מבנים לעסקים, מרחבי עבודה משותפים

טמין: "המרחב הדרומי של העוטף הוא מקום מאוד פריפריאלי, שנזקק למרחבים שיזמינו אלינו אנשים מתחומי עיסוק שונים, לא רק חינוך וחקלאות. מהבחינה הזו, עבור החברים התכנון של הציבורי לא פחות חשוב מהפרטי".

מתחם החינוך החדש בחולית (הדמיה: אדריכלית ג'וליה טמין ואדריכל עדי שקד)

טמין: "דרשנו שילדי הקיבוץ לא יהיו תלויים בהסעות. כך גם נהיה אטרקטיביים יותר למשפחות חדשות"

בבנק המטרות שלה הוספת מבנים לעסקים ומרחבי עבודה משותפים חדשים במרכז הקיבוץ ושדרוג של בריכת השחייה. האדריכלים והקהילה כבר רשמו הישג גדול כשהצליחו לשכנע את המדינה להשקיע במוסדות החינוך הבלתי פורמליים בקיבוץ, אף שעל הנייר אין בחולית מספיק ילדים. "דרשנו שילדי הקיבוץ לא יהיו תלויים בהסעות. כך גם נהיה אטרקטיביים יותר למשפחות חדשות".

הזיכרון: אסון לאומי, בית פרטי

בבארי התנהל במשך תקופה ויכוח: מה לעשות עם שרידי חדר האוכל הישן, הגלריה לאומנות והחנות, שנשרפו כולם עד היסוד. קבוצה אחת ביקשה להקים את המבנים מחדש. מולה קמה התנגדות רבתי שביקשה להרוס לחלוטין ולהקים משהו אחר. "זה נושא מאוד לא פתור", מסביר יסקי. "הקיבוצים רחוקים מאוד מלגשת לסוגייה הכואבת הזו. בעלומים החליטו להשאיר בינתיים את המתבן השרוף, בין היתר כי הוא הפך לאייקוני. יכול להיות שהם ישאירו אותו ככה לעד, והוא יהפוך לעוד סמל במערך התיירות והטיולים שכבר קורה באזור. בבארי קוראים לו 'הספארי'".

שכונת הצעירים בכפר עזה לאחר טבח 7 באוקטובר (צילום: אושרה לרר שייב)

ענת אלקבץ בביתה של בתה סיוון בכפר עזה (צילום: אושרה לרר שייב)

בשכונת הדור הצעיר בכפר עזה, הזמינה ענת אלקבץ מבקרים להיכנס ולראות את החדר שבו נרצחה בתה סיוון. היא בנתה שם ממש מוזיאון קטן. אבל סביבו פזורים בקיבוץ עשרות שלטים שאומרים בפירוש שהבתים הם מרחב פרטי, ואוסרים על כניסה אליהם.

בר-מאור: "בת בארי אמרה לי שהיא לא רוצה שכל פעם שהיא הולכת עם הילדים שלה על השבילים, יחזרו לה מראות הגופות"

"אף שזה אסון לאומי, אסור שהלאומי ייקבע", אומרת בר-מאור. בשיחותיה עם חברי קיבוצי העוטף היא שומעת שרובם לא רוצים שההנצחה תהיה נוכחת במרחב היומיומי שלהם. "בת בארי אמרה לי שהיא לא רוצה שכל פעם שהיא הולכת עם הילדים שלה על השבילים, יחזרו לה מראות הגופות. כפי שאני מבינה את זה, המחשבה התכנונית לגבי ההנצחה צריכה לאפשר בחירה. שתהיה אפשרות לבחור להגיע או לא להגיע. מה שאומר שההנצחה תהיה בפריפריה הקיבוצית, או אפילו ממש מחוץ לקיבוץ".

טמין: "לכל אחד מהנרצחים בחולית היה ערך לקהילה, כל אחד תרם לקהילה משהו ספציפי, ולחברים הרבה יותר חשוב לזכור את האנשים דרך הדברים שהם היו עבור הקהילה". זוג המוזיקאים, הד"ר לפילוסופיה שהיה גם רכז הנוי, מנהל הקהילה המיתולוגי. "ההנצחה אולי תקים מרכז מוזיקה, או מוקד שייתן מקום של כבוד לפעולתו של חבר שנרצח. אין שום כוונה לשמור על הבתים ההרוסים או השרופים. אנשים רוצים לחזור לבית נוח, להסתובב בו עם הילדים. לא למוזיאון".

הבתים המחוללים: להרוס או לטשטש

אחת הסוגיות המקוממות ביותר שפוגשים האדריכלים היא סוגיית הבתים המחוללים – בתים שבהם התרחשו מעשי רצח מזוויעים, אך מבחינה פיזית נשארו פחות או יותר שלמים. חברי הקיבוצים מבקשים להרוס אותם, דרישה שכבר עלתה כמה פעמים בוועדות הכנסת והגיעה עד לראש הממשלה. אבל נכון להיום, המדינה, בשם אילוצים תקציביים, נמנעת מלהתייחס לנושא.

הרס הבתים בבארי (צילום: אורן דגן)

"זו אטימות מוחלטת שרואה את השיקום רק דרך החור שבגרוש", אומר יסקי בכובעו כאדריכל אזורי. בחולית, טמין כבר הבינה, יצטרכו למצוא דרכים אחרות להתמודדות: "אנחנו מנסים להבין איך תכנונית אפשר לטשטש את המבנים, או לעשות איזו פעולה בבתים עצמם ובנוף, שתצליח להתמודד עם זה".

 המדינה: לא יוזמת, מגיבה

סוגייה משמעותית ביותר היא עמדת המדינה, הממשלה ומנהלת תקומה ביחס לשיקום.

יסקי: "יש פער עצום בין הרטוריקה של ראש המנהלת היוצא, משה אדרי, שאמר שהעוטף יחזור למקום עוד יותר טוב משהיה, לקצב והתקדמות הדברים. בתקומה יש אנשים טובים ומחויבים, אבל ברמה הארגונית לא היו להם מספיק כלים. בשום שלב לא הגיע גורם ממשלתי שאמר מה כן ומה לא, מול אינספור פניות ורעיונות שהוצעו. כשאין מי שיתעדף או יוביל, הקהילות נאלצות להתמודד עם המשבר בעצמן".

יובל יסקי, אדריכל עלומים: "יש פער עצום בין הרטוריקה של ראש המנהלת היוצא, משה אדרי, שאמר שהעוטף יחזור למקום עוד יותר טוב משהיה, לקצב והתקדמות הדברים" (צילום: דורון לצטר)

"העבודה אז (ביישובים למפוני ההתנתקות) הייתה טובה יותר ויעילה יותר. המערכת חייבת להפיק זיכרון ארגוני בכל הקשור לתהליכי שיקום. אי אפשר שנמצא את עצמנו שוב ממציאים דברים מחדש"

יסקי היה חלק מקבוצת האדריכלים שתכננו ב-2005 את היישובים למפוני ההתנתקות. "העבודה אז הייתה טובה יותר ויעילה יותר", הוא אומר, "מצער לראות שלא נלמדו לקחים". לדבריו, המערכת חייבת להפיק זיכרון ארגוני בכל הקשור לתהליכי שיקום, שכבר התחילו ועתידים להימשך. "בסופו של האירוע הזה, המדינה צריכה לכנס את כל משרדיה, עם כל מי שעוסק בשיקום העוטף, כדי לקודד בתוך המערכת את הניסיון שלנו. מכאן אנחנו הולכים לצפון, לחלילה רעידת אדמה עם 150 אלף עקורים. אי אפשר שנמצא את עצמנו שוב ממציאים דברים מחדש".

בר-מאור: "המדינה בחרה לא להיות גורם יוזם אלא גורם מגיב. במקרה הטוב היא מוכנה לממן ולזרום עם התהליך, ובדרך כלל יש תמיכה, אבל מי שצריך להניח את התוכניות על השולחן אלה הקהילות עצמן. מנקודת החיוב, זה מאפשר שליטה של חברי הקהילה; מצד שני, זה מעיד על ואקום גדול, כי בתקופה שהקהילות האלה היו צריכות עזרה, היא לא הייתה שם.

"מקומם אותי שאני שומעת לפעמים תגובות בסגנון: 'למה עוזרים בכלל לקיבוצניקים הפריוויליגים האלו שיכולים להרשות לעצמם?' עזוב שאנשים מרשים לעצמם לומר דבר כזה על הקיבוצים אחרי אסון בסדר גודל כזה, אבל זה מראה על משהו עמוק יותר – אף אחד לא מבין מה נדרש מקהילה כדי להניע את התהליך הקשה של השיקום".

תקווה: תחושת שליחות וערך

בעיני בר-מאור הקיבוץ הוא ניסוי חברתי-מרחבי בלתי נגמר. ייחודיותו נותנת לה תקווה: "כל הזמן יש שינויים באורחות חיים שמקרינים חזרה על הנוף והסביבה. זה אתגר ענק, מסקרן ומרגש". יסקי מצטרף לרוח האופטימית. "בשנה האחרונה ראיתי את המערכת הקיבוצית חוזרת לאיזושהי תחושת שליחות וערך עצמי. יש שם אמירה ואמונה שכשנחזור זה יהיה למקום יותר טוב, יותר מאוחד. למרחב הקיבוצי יש הרבה משמעות כדי לאפשר לזה לקרות, דווקא בגלל זה, הוא חייב להיות מלא בכוונות ובתפיסות המיוחדות שלו".