על גבעה קטנה בבית העלמין בקיבוץ שובל, הובא השבוע לקבורה פרופ' יהודה באואר, שנפטר בגיל 98, ונחשב להיסטוריון הישראלי המכובד בעולם. בטקס הקצר, בנוכחות צנועה של בני משפחתו וחברים מעטים, היה יותר צחוק מאשר בכי. הלוויה נפתחה בהאזנה לרקוויאם קלאסי בלטינית; במהלכה שרו בני משפחתו וחבריו שיר בשפה הוואית, שאותה למדו מסבא יהודה; ובסופה הושמעה מנגינת חליל שהקליטה אישתו המנוחה אילנה. את ההספד הארוך ביותר בטקס כתב המנוח לעצמו והקריאה בתו.
באואר היה אדם צבעוני ומיוחד: היסטוריון שהתעקש לנסות להשפיע על מה המתרחש כאן ועכשיו; עקשן בעל דעות מעוררות מחלוקת; אתאיסט אדוק, שהקדיש הרבה מכתביו לחקר דתות; בר-פלוגתא שאהב עוד יותר אנשים שדעתם שונה משלו; מרצה בחסד כמעט על כל נושא בעולם; ורב-לשוני הדובר בין היתר שפות נכחדות כמו וולשית, הוואית ויידיש. בנותיו סיפרו שהיה מושיב אותן עם חבריהן על הדשא ומנגן ושר להם בליווי גיטרה שירי עם בתריסר שפות.
אותות הכבוד זרוקים במגירה
תקצר היריעה מלספר ולדון בכל מחקריו וספריו בנושא השואה, והפולמוסים שהתעוררו סביבם. עבודתו ארוכת השנים זיכתה אותו בין היתר בפרס ישראל (1998) ובהכרה וכבוד בינלאומיים: הוא נאם בבונדסטג בברלין בנוכחות הקנצלר (1998); נאם באקדמיה המלכותית השוודית למדעים (2000); היה חבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים (2001); זכה באיתור מיוחד מהממשלה השוודית (2005); נאם באספה הכללית של האו"ם בניו-יורק (2006); וקיבל את אות 'יקיר ירושלים' (2008).
מתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה זכה באואר להיפגש עם שועי עולם – מלכים, נשיאים וראשי ממשלות, וזכה בכל כך הרבה איתורי כבוד שרק בני משפחתו מצליחים לעקוב אחריהם. בהלוויה בתו סיפרה כבדרך אגב שרק לאחרונה קיבל אות כבוד מהמלך צ'ארלס; וכל אותות הכבוד האלה, שלא כל כך עניינו אותו, זרוקים במגירה בשולחן עבודתו. בצניעותו נמנע באואר מלתקן את הערך שנכתב עליו בוויקיפדיה, ובו טעויות רבות (בעיקר חסרים בו אינספור אותות הכבוד שהוענקו לו, במיוחד בשני העשורים האחרונים).
באואר זכה בהכרה היוקרתית בשל כוח העל שלו: "האיש שזוכר הכול", ובזכות השליחות שלקח על עצמו: לרדת לתהומות האיומים ביותר של האנושות, ולנסות לפענח את השמדת יהדות אירופה.
כדי לחקור את השואה טרח ולמד כמחצית מעשר השפות שבהן דיבר. הוא פרסם יותר מ-40 ספרים ומאות מאמרים; שימש יועץ מדעי לסרט "שואה" של קלוד לנצמן, לסדרה "מורשת" של אבא אבן, לסדרה "עמוד האש" של יגאל לוסין, ולסרטים נוספים, והיה ראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם.
הגדרת העבודה לאנטישמיות
אולם גולת הכותרת של פעילותו הציבורית הייתה דווקא בתפר שבין האקדמיה לפוליטיקה: באמצעות שותפיו הרבים במסדרונות השלטון במדינות שונות, דחף באואר לקביעת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. 27 בינואר (יום שחרור אושוויץ) נקבע באו"ם כיום הזיכרון הרשמי לשואה ב-2005, ובהמשך נקבע במדינות רבות בעולם.
הוא הרבה לעסוק באנטישמיות העכשווית, וניסח את הגדרת העבודה לאנטישמיות (הגדרת IHRA) שהוכרה בחוק בעשרות מדינות, ובה נכתב במפורש ששלילת זכות הקיום של מדינת ישראל היא צורה של גזענות אנטישמית – ההפך מהחלטת האו"ם ב-1975 שקבעה כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית".
באואר דחף לקביעת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. 27 בינואר (יום שחרור אושוויץ) נקבע באו"ם כיום הזיכרון הרשמי לשואה ב-2005, ובהמשך נקבע במדינות רבות בעולם
בעשור האחרון הקים ארגון בינלאומי של חוקרים וייעץ לארגונים ממשלתיים, בינלאומיים, ובלתי-ממשלתיים במטרה ליצור תשתית מדינית שתפעל למניעת רציחות עמים ברחבי העולם.
"רצח ילדים הוא רצח ילדים"
השינוי בגישתו לנושא רציחות העמים האקטואליות התפתח בהדרגה, והחל לאחר רצח העם ברואנדה, ובמיוחד בתקופה של רצח העם בדארפור בתחילת המאה ה-21. באואר, וכמוהו גם אלי ויזל וחוקרי שואה נוספים, נדרשו יותר ויותר להתייחס למקרים אקטואליים של רציחות עמים, להסביר מה דומה ביניהם לבין השואה, ומה שונה. השאלה הזו לא הניחה לבאואר.
בספרו 'העם המחוצף' (נהר ספרים, 2013) כתב באואר: "אם השואה הייתה סוג של רצח עם, היכן ההקבלות בינה לבין רציחות העם האחרות? לדעתי, המרכיב המרכזי שאין בו הבדל בין רציחות העם למיניהן לבין השואה הוא סבל הקורבנות. אין 'סקאלה' של סבל, ולכן אין הבדל בסבל של יהודים, צוענים, טוטסי, אינדיאנים, פולנים או אחרים, במצבים של רציחות המוניות.
"רצח הוא רצח הוא רצח, אונס הוא אונס, עינויים הם עינויים, רצח ילדים הוא רצח ילדים, ומוות ברצח מסוג אחד אינו נבדל במידת הסבל מסוג אחר. הניסיון לטעון שהסבל שלנו עולה על הסבל שלהם הוא ניסיון פתטי ואנטי מוסרי בעליל" (מתוך "העם המחוצף", נהר ספרים, 2013)
"מרכיב משותף נוסף הוא העובדה שבכל רצח עם משתמש הרוצח באמצעים היעילים ביותר שברשותו כדי לבצע את זממו. לטורקים העות'מאניים לא היה גז, לכן לא השתמשו בו. לגרמנים היה, ולכן עשו בו שימוש. לטורקים היו מכונות ירייה, רשת מסילות ברזל, צבא יעיל למדי ומנהל ביורוקרטי שהם העתיקו במידה רבה ממוריהם הצרפתים, הגרמנים והאוסטרים, והם השתמשו במברקים […] מספר הקורבנות של מהפכת התרבות הסינית בתקופת מאו דזה דונג, למשל, עלה בהרבה על מספר קורבנות השואה. אחוז הקורבנות מבין אוכלוסיית היעד של הרצח ברואנדה וברצח העם הארמני עלה על שליש העם היהודי שנרצח בשואה. ואשר לסבל הקורבנות – אין מדדים לסבל. רצח הוא רצח הוא רצח, אונס הוא אונס, עינויים הם עינויים, רצח ילדים הוא רצח ילדים, ומוות ברצח מסוג אחד אינו נבדל במידת הסבל מסוג אחר. הניסיון לטעון שהסבל שלנו עולה על הסבל שלהם הוא ניסיון פתטי ואנטי מוסרי בעליל".
השמדה ללא מניע או היגיון כלכלי
לדעתו, הייחודי בשואה הוא מרכיב הטוטאליות – הן בהגדרתה הנוקשה לגבי זהותם של היהודים, הן ברדיפתם הבלתי מתפשרת בכל העולם. גרמניה הנאצית ניסתה להשמיד את כל מי שהיא הגדירה כיהודים. בשום מקרה אחר בהיסטוריה לא הייתה טוטליות כזו שבה הרוצח שואף לשים את ידו על היעד בכל מקום שיימצא בעולם ולהכחידו כליל, וזאת לפי הגדרותיו הפסבדו-מדעיות לגבי זהות הקורבן.
"ליהודים לא הייתה טריטוריה, לא היה להם כוח צבאי כלשהו, והם גם לא שלטו כקבוצה מאורגנת על שום כלכלה אירופית. הנאצים לא הסתפקו בביזת משאביהם, והעדיפו להשמיד אותם על פני להעביד אותם. למעשה גם כשהעבידו יהודים היה זה רק בדרך להשמדה" (מתוך "העם המחוצף", נהר ספרים, 2013)
ביחס לרדיפה בכל העולם, ציין באואר את פגישתו של היטלר עם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני בינואר 1941, שם אמר היטלר למופתי הירושלמי, שכאשר גרמניה תנצח במלחמה היא תורה לכל המדינות בעולם לטפל ביהודים כפי שהיא מטפלת בהם.
אלמנט ייחודי נוסף לטוטליות הזו, לפי באואר, הוא העובדה שהשמדת היהודים נעשתה ללא כל מניע או היגיון כלכלי. היהודים לא היוו כל סכנה, גם לא כלכלית, לגרמנים. הם היו מיעוט קטן וזניח בגרמניה. "ליהודים לא הייתה טריטוריה, לא היה להם כוח צבאי כלשהו, והם גם לא שלטו כקבוצה מאורגנת על שום כלכלה אירופית", כתב באואר. "הנאצים לא הסתפקו בביזת משאביהם, והעדיפו להשמיד אותם על פני להעביד אותם. למעשה גם כשהעבידו יהודים היה זה רק בדרך להשמדה".
באואר בחר בטיעונים רציונליים להסביר את ייחודיותה של שואת היהודים, וכן את מה שדומה בינה לבין רציחות עמים אחרות. "חשוב שנלמד על התופעה הזו", נהג לומר, "כדי שנוכל אולי לפעול למניעתה"
הממד האישי של מי שנפגע מהשואה, כמו למשל העובדה שאבי הוא ניצול שואה, ומבחינתי הייחודי בשואה הוא שהיא קרתה לעם שלי, זה דבר שבאואר לא ממש הסכים איתו. הוא גדל בצ'כיה ומשפחתו ברחה מאירופה רגע לפני השואה, כשהיה בן 13. השואה בוודאי השפיעה רבות על חייו, אבל הוא העדיף התייחסות אובייקטיבית לכאורה. הוא חקר את השואה בלי לספר את עלילות משפחתו הרחבה בה. אחת הסיבות לכך היא אופייה הדקדקני של האקדמיה. סיבה אחרת היא שהיה מצוי בדיון עם חוקרים מכל העולם, דבר שהגביר כנראה את הצורך שלו לשאת ארשת אובייקטיבית, ועל כן בחר בטיעונים רציונליים להסביר את ייחודיותה של שואת היהודים, שבה הושמד עמו, וכן גם את מה שדומה בינה לבין רציחות עמים אחרות. "ההשוואה הזו חשובה", נהג לומר, "רק ככל שהיא מלמדת אותנו. חשוב שנלמד על התופעה הזו כדי שנוכל אולי לפעול למניעתה".
רצח עם. המגפה הקטלנית ביותר של האנושות
באואר היה צעיר ברוחו. למרות גילו המופלג מחשבתו הייתה צלולה. את עיסוקו במניעת רצח עם – פרויקט שעשוי להיות לפי תפיסתו "הצלת האנושות מעצמה" – החל רק אחרי גיל 80. הוא נהג לצטט את עמיתו רודולף ראמל, שאירח אותו בהוואי, שם לימד באוניברסיטה.
ראמל חקר את מספר האזרחים הנספים, כולל שבויי מלחמה, בין 1900 ל-1987, והגיע למספר של 169 מיליון קורבנות כאלה, בהשוואה ל-34 מיליון חיילים שנפלו או מתו באותה תקופה, הכוללת את שתי מלחמות העולם. כלומר, מספר הקורבנות האזרחים היה פי ארבעה ויותר ממספר החיילים שנפלו. מתוך 169 מיליון האזרחים הנספים, 38 מיליון מתו באירועים התואמים את ההגדרות של האמנה למניעתו והענשתו של הפשע רצח עם שהתקבלה באו"ם ב-1948 ואף חוקקה כחוק בישראל ב-1951.
ראמל קורא לרצח המוני של אזרחים בשם "דמוסייד" (Democide), כלומר רצח אוכלוסיות. אם מוסיפים להגדרתו את השנים שלאחר מחקרו ועד סוף המאה ה-20, ומוסיפים מקרים של גרימת מותם של המונים באמצעות החלטות פוליטיות (Politicide) – כמו מניעת מזון מאיכרים בסין בעת 'המהפכה התרבותית', מגיעים למספר העצום של יותר מ-150 מיליון אזרחים שאינם חמושים, שמצאו את מותם ברציחות המונים במאה ה-20, יותר מכל מגפה או אסון טבע אחר שהתרחש במאה זו, והרבה יותר מסך החיילים שנהרגו בה במלחמות. לכן, טען ראמל, ובעקבותיו גם באואר ואחרים, רצח עם או רצח המונים הם המגפה הקטלנית ביותר של האנושות בעידן הפוסט-מודרני.
בעזרת עמיתיו ניסה באואר ליצור מנגנון שיחזיק מאגר מידע המתחקה אחר האינטרסים השונים שיש לכל מדינה, ולכל קבוצה בתוך כל מדינה, במטרה להבין אילו חוטים יהיה ניתן למשוך במקרה של הסלמה המעידה על סכנה להידרדרות לרצח המונים
באואר ניסה להילחם בזה. הוא ייסד רשת ייעוץ בינלאומית של קבוצת אקדמאים בלתי-פורמלית שמבקשת לפתח כלים למניעת רצח עם ולייעץ לממשלות בעניין. הקבוצה מנתה 15 חברים מאמריקה, אנגליה, שוודיה, ארגנטינה ושווייץ. באואר היה היחידי מישראל. אולם משהגיעה הקבוצה למפגשים בארץ, השתתפו במפגשים חוקרים ישראלים נוספים. הקבוצה השתדלה לא לעסוק רק בנושאים אקטואליים בוערים, במיוחד לא בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שאותו באואר ראה כסכסוך שרחוק ממושגים של רצח המונים ורצח עם, בשל חוסר היכולת של ארגוני הטרור הפלסטינים לבצע בישראלים רצח עם, וחוסר המוטיבציה של ישראלים לבצע בפלסטינים רצח עם.
בעזרת עמיתיו ניסה באואר ליצור מנגנון שיחזיק מאגר מידע המתחקה אחר האינטרסים השונים שיש לכל מדינה, ולכל קבוצה בתוך כל מדינה, במטרה להבין אילו חוטים יהיה ניתן למשוך במקרה של הסלמה המעידה על סכנה להידרדרות לרצח המונים. החזון הוא שבאמצעות הבנת הפרטים הקטנים יהיה ניתן לייעץ לממשלות כיצד לפעול למניעת מקרים כאלה.
שותפתו, פרופ' ברברה הארף (מאוניברסיטת לאס וגאס), בנתה בשנות ה-90 מודלים של חיזוי שיסייעו להבין היכן עלולות להתפתח רציחות עמים. בהמשך היא ייעצה למחלקת המדינה האמריקאית בנושא. הבעיה שהתגלתה הייתה שגם כשהיה ברור איפה עומד לפרוץ אירוע של רצח המוני (הארף חזתה מראש את מלחמת האזרחים בסוריה), אין לממשל האמריקאי הרבה מה לעשות עם המידע. על כן, סבר באואר, יש להבין טוב יותר את מפת האינטרסים השונים, כדי שיהיו לאקדמאים דברים מדויקים לדרוש ממקבלי ההחלטות.
באואר שימש יועץ בכיר לגוף בשם 'פעולה עולמית נגד זוועות המוניות' (GAAMAC), המורכב מנציגויות של 36 ממשלות המשתפות ביניהן פעולה כדי למגר את תופעת הרציחות ההמוניות. החזון שלו לגבי הארגון היה ליצור ברית של פקידים בכירים במדינות בינוניות וקטנות שתוכל לפעול למניעת רציחות עמים. באואר היה חוזר ומסביר כי על מדינות גדולות קשה מאוד להשפיע – לך תזיז משהו בסין, בהודו או בארה"ב. לעומת זאת, מדינות בינוניות וקטנות, כמו ארגנטינה, טנזניה, שווייץ או לאוס, ניתן לרתום באופן שיסייע למנוע זוועות המונים. באואר היה בקשרים עם פקידים בכירים במדינות בינוניות שונות, שיצר דרך הארגון או באמצעות קשרים אקדמיים אחרים.
הפעילות שלו בארגונים ממשלתיים, בלתי-ממשלתיים ובינלאומיים בנושא מיגור רציחות המונים התאפיינה בנסיעות רבות ברחבי העולם, ונעשתה ברובה באנגלית, לכן הציבור הישראלי לא היה חשוף אליה. בשיחות שערכתי עמו הוא דיבר כמעט אך ורק על זה. זה העסיק אותו יותר מכל דבר אחר.
מול פוליטיקאים נדרשת "ציניות פוליטית מבוססת מוסר"
העבודה מול הדרגים של מקבלי ההחלטות במדינות שונות בעולם לימדה אותו את מגבלות הרצון של פוליטיקאים לשנות את המציאות. בדיונים עם עמיתיו החוקרים, ברברה הארף הייתה אומרת שכדי להביא את הפקידים והפוליטיקאים להזיז דברים, וליצור פתרונות למשברים של רציחות המונים, צריך "מעשיוּת מבוססת תיאוריה". באואר חזר ואמר שמה שצריך זה "ציניות פוליטית מבוססת מוסר". הוא חזר על המשפט הזה שוב ושוב גם בהרצאותיו וגם בפגישות אישיות. זו הייתה אחת ההמצאות שהיה גאה בהן, במיוחד בעשור האחרון לחייו.
באואר היה בקיא בפרטים הקטנים. הוא ידע על איזה מזון מתבססים שבטים שונים באפריקה, ובאילו נתיבי סחר התבואות עוברות, ומי מספק נשק למי, ועוד אינספור עניינים כלכליים ותרבותיים שאמורים בשעת הצורך להסביר טוב יותר את המשברים הנוצרים. הוא הבין את האינטריגות הפוליטיות במסדרונות האו"ם ואת הדקויות השונות במשפט הבינלאומי.
הוא השתמש בכוח העל שלו – זיכרון אינסופי – ובתחושת השליחות שהפגין במחקריו ובנכונותו לרדת לתהומות האיומים ביותר של האנושות, וניסה לתעל את אלה למשימה הבלתי אפשרית של מניעת רציחות עמים. כדרכו עשה הכול בצניעות, ומסיבות אובייקטיביות, לכאורה, של בחירה בטוב.
