ניר קנטור הוא ראש איגוד התעשיות הכימיות, הפרמבצטיקה ואיכות הסביבה בהתאחדות התעשיינים. קנטור התייצב בבית המשפט כנגד צו הסגירה למיכל האמוניה, בטענה שהסגירה מאיימת באופן מיידי וממשי על עשרות מפעלים שונים. מבקריו סבורים, שהוא מסייע דווקא לחיפה כימיקלים, החברה הגדולה, על חשבון המפעלים הקטנים. לקראת חידוש הדיון המשפטי ביום א' הבא, הצדדים משחיזים טיעונים, במקביל, הממונה על ההגבלים העסקיים תבדוק האם חיפה כימיקלים מנצלת לרעה את כוחה.
התאחדות התעשיינים שלחה תצהיר המתנגד לצו הסגירה לבית המשפט, בטענה שאמוניה היא צורך חיוני במשק ושצו הסגירה הוא צעד בלתי מידתי שהמשק הישראלי לא ערוך אליו בשום אופן ולכן יש לבטלו. מנגד, הגישה עמותת צלול בקשה להצטרף לדיון המשפטי, וגם עיריית חיפה מכינה תגובה לטענות. לצד הדיון המשפטי, אין להתעלם מכך שחברת חיפה כימקלים פועלת בפועל כמונופול בתחום אספקת האמוניה, אף שלא הוכרזה ככזו באופן רשמי, וניתן להבין את תגובת התאחדות התעשיינים בעצם כמגבה מצב הזה.
"המצב בחיפה הוא כזה – המומחים שכתבו את דוח קינן עצמם הם אינם מומחים של בטיחות או בתחום חומרים מסוכנים. הם לא באים מהדיסציפלינה הרלוונטית לשיח. מי שכן בא משם זה מל"ל, פיקוד העורף, המשרד להגנת הסביבה", נכתב בתצהיר ההתאחדות. על פניו הדברים נכונים, אלא שדו"ח קינן מפרט שגיאות עובדתיות וניתוחיות ברורות וקשות, בדוחות עליהם הסתמכו במשרד להגנת הסביבה ובמל"ל, כאשר תגובת המל"ל נשענת בעצם על בדיקה שביצעה חיפה כימיקלים עצמה ולא על בדיקה עצמאית. אך אין ספק שאלו הגופים המוסמכים לדון בעניינים אלו.
אם מאמינים לדוח קינן, בגופים אלו חסרים אנשי מקצוע מיומנים שידעו להתמודד על המלאכה הרגולטורית עליה הם מופקדים, ובמקרה הטוב הם הונו על ידי בדיקות לא מעמיקות, ובמקרה הרע הם פשוט מעלימים עין ביודעין. הדוח מפרט סטנדרטים מקצועיים לבדיקות מיכלי אחסון לאמוניה, כאשר המיכל במפרץ חיפה פועל כבר 31 שנים ומעולם לא נבדק מבפנים, בניגוד לאותם סטנדרטים.
למרות זאת, נדגיש כי מבחינה עובדתית, צודק קנטור בכך שדרישה זו לא הוצבה מעולם לחיפה כימיקלים כתנאי בל יעבור. בעיני קינן ושותפיו, זו היא פשוט דוגמה לרגולציה ירודה ולא למיכל בטיחותי. קנטור מוסיף, "אנשים שכן עוסקים בתחומים הללו, התבטאו ואמרו בצורה מאוד ברורה שאמוניה היא מוצר חיוני למשק, זה אמר משרד הכלכלה, אז זו לא רק התאחדות התעשיינים טוענת שזה מוצר חיוני. הם מכוונים את בתי הקירור להשתמש באמוניה, ולא בקררים אחרים, כי הם קבעו שאמוניה זה המוצר להשתמש בו ולא מוצרים אחרים. הדבר השני שהם באים ואומרים הוא שהסיכון שקיים בחיפה, הוא לא סיכון כפי שהוא מוגדר כרגע על ידי אותם מומחים, בטח לא בסופרלטיבים של פצצת אטום, כפי שאותם מומחים טוענים".
אפשר להזדהות עם חוסר האמון בתיאורי פצצת האטום של חסאן נאסראללה, שמרוויח הון פוליטי באופן ישיר כתוצאה מהפחדת הציבור בישראל. מנגד, בדוח קינן מדגישים תרחישי אסון שלא קשורים למתקפה מכוונת, אלא להתבקעות של מיכל מיושן או לרעידת אדמה חזקה שצפויה לפקוד את אזורנו. בתרחיש בלהות זה, כל מפרץ חיפה עלול להפוך לאזור אסון כאשר לא קיימים די כוחות הצלה וחירום כדי לטפל בכל המפגעים, והם יתקשו לפעול במידה ודרכים ייחסמו על ידי תושבים המנסים להימלט, או תאונות דרכים בצירים מרכזיים. גם קנטור מעניק משקל לדאגה הציבורית, אך ממתן דבריו: "האלמנט של הציבור הוא חשוב, החששות של הציבור הם חשובים ואם צריך לבוא ולפתור את זה, רק בואו נעשה את זה בצורה מושכלת. בואו נבחר את החלופה הנכונה למסוף הזה שקיים היום ונעשה את זה מבלי לפגוע במשק".
אתם מציעים פתרון ?
"אנחנו מאמינים בפתרון של הקמת מפעל. לצערנו המדינה לא העניקה תנאים נאותים במכרז, לדעתנו זה כן היה אפשרי. נכון שזה ידרוש מהמדינה להשקיע קצת יותר, ולהעניק יותר ודאות לגורמים העסקיים שצריכים להקים את המפעל הזה, אבל זה נכון מהיום שיש גז טבעי בישראל, שהוא חומר הגלם לייצור אמוניה. לכן זה הפתרון הנכון, לא להסתמך על נמלים, לא בכמויות של המסוף הגדול ולא לכמויות של מיכלים קטנים, שהם גם הם לא הכי טובים מבחינה בטיחותית, בלשון המעטה. הפתרון הנכון הוא להביא להקמת מפעל, שהוא זה שייצר את האמוניה ויספק את זה לשוק משם".
הדרישה מהמדינה להעניק יותר ודאות לתעשיינים, היא פעולה לגיטימית של קבוצת לובי, השאלה היא האם היא הכרחית. דוח קבוצת המומחים העצמאית השניה, אשר נכתב גם על ידי אנשים מתחום התעשייה והנדסה כימית תעשייתית, מציע חלופות יבוא לטווח המידי, שאכן צפויות לעלות יותר למפעלים במשק. כאן צריך להבחין בפרופורציה, כפי שמנסחת חברת הכנסת יעל כהן פארן: "2,000 טונות של אמוניה זה בערך כל הצריכה השנתית של מפעלים במשק, אבל זו הצריכה בשבוע של חיפה כימיקלים (בין שבוע לשבועיים, א.ר.). מדוע התאחדות התעשיינים בוחרת להעדיף את האינטרסים של התעשיות הגדולות ולא של עשרות מפעלים קטנים?".
באופן אבסורדי, ייתכן שלחיפה כימיקלים יש אינטרס להגביר את הלחץ הציבורי כנגד מיכל האמוניה, תוך המשך המאבק המשפטי להחזיק בו. אם התאחדות התעשיינים אכן תתבע עוד הקלות, והמדינה תסכים לקבל את עצמה את הדרישות הללו, בשם בטיחות הציבור, או לדברי קנטור, בשם "חששות הציבור", מבלי להודות בצדקתן, אז חיפה כימיקלים תיאות לעשות מה שסירבה עד כה – וזה להקים בעצמה מפעל בנגב לייצור אמוניה מגז טבעי.
כהן פארן כועסת לשמע הטענה על המרכז הכושל, "מי שהכשיל את המכרז זו חיפה כימיקלים בעצמה, שסירבה להתחייב לרכוש ממנו אמוניה". מכיוון שלחיפה כימיקלים כבר יש מפעל בנגב, ובמקרה שבו יקום לידו מפעל אמוניה, השלב הבא יכול להיות לסגור את המפעל המיושן בחיפה, ולהעביר את כלל קווי הייצור לנגב. מבחינה בטיחותית זו דווקא אפשרות מצויינת, אך זו אפשרות שצריכה להדאיג את עובדי המפעל, שלא סביר שיוכלו להעתיק את חייהם לנגב בעקבות תזוזת קווי ייצור. הציבור צריך להיות מודאג מהאפשרות שיידרש לממן באמצעות מענקים והקלות את מעבר המפעל, אשר נמצא בבעלות פרטית אמריקאית וכלל לא בטוח שתרומתו הכלכלית עדיפה על פני הסיכונים לאוכלוסייה שהוא מקיים כעת, או שהמדינה צריכה לסייע להם כלכלית.
אמנון פורטוגלי, חוקר ממכון ואן ליר, מכנה זאת "מדינת רווחה לתאגידים ולא לאזרחים". קנטור אינו יודע, ואומר שגם לא שוחח עם חיפה כימיקלים על האפשרות הזו, אך לא מכחיש את ההגיון שבה. "מהרגע שבו יהיה מתקן ייצור בדרום שיישב, קרוב אליהם, אני מניח שהם יקבלו את ההחלטות שלהם. אני לא יודע לומר". בשאלת אחריותו לייצג את האינטרסים של המפעלים הקטנים מתקבלת תשובה שונה, "ההתאחדות איננה יבואנית ואין לה יכולת לייבא". לגבי סיוע ברכש משותף אמר, "אנחנו בוחנים את זה ביחד עם החברות שבוחנות חלופות שונות. הן בודקות את זה ואין מיכליות מתאימות לעניין הזה. זה לא דבר טריוויאלי, כולל האיזוטנקים שיבואו במיכליות. זה לא כזה פשוט לקנות את זה. אם זה יקרה, זה יעלה את המחיר לפי 3 לפחות. זה קשה עד בלתי אפשרי".
בין המומחים שאומרים שזו כלל אינה בעיה, לבין קנטור שטוען שזו אפשרות יקרה, שהמשק כלל לא ערוך אליה, האמת נמצאת כנראה איפשהו באמצע. כשהתבקש להפנות למפעל שבמצע בדיקות אלו ונתקל בקשיים, אמר שיבדוק האם הם מוכנים להיחשף. אין ספק שליבוא בכמויות ענק יש יתרונות כלכליים, כשם שיש בריכוז כזה סכנה בטיחותית.
המצב בו אין חלופות למיכל, הגיוני רק בעבור מי שמאמין שהמיכל בטוח לגמרי ויכול לתפקד גם במצבי חירום. כהן פארן מצטטת את עמיר פרץ, שהיה שר הביטחון בזמן מלחמת לבנון השניה כשאמר, "בכל ערב במלחמה היה דיון בנושא מצבו של מיכל האמוניה. זה היה חשש תמידי במלחמה".
בצער, מדינת ישראל לא הצליחה למנוע את חימושו מחדש של חיזבאללה וגורמי בטיחון נקבו במספר של 1,500 טילים ביום ככוח האש הנוכחי של חיזבאללה, לעומת בין 100 ל-200 בשנת 2006. במצב כזה, יצירת חלופה לאספקת אמוניה נראית חיונית יותר מאי פעם. אף על פי כן, אין לבטל את החששות של קנטור לגבי המקצב של המעבר ממיכל ענק לחלופות מבוזרות ובטוחות יותר, "התפקיד שלנו הוא לוודא שהתעשייה תוכל להתקיים. אם חושבים שתעשיית הדשנים מיותרת במדינה, זו החלטה של בית משפט, אבל זו מחויבות שלי להביע את דעתי, שהיא תעשייה קריטית למדינה ואם רוצים לראות כלכלה חזקה במדינה, אי אפשר במחי יד לבטל את את התעשייה הזו. אם אנחנו מדברים על חלופות ארוכות טווח, אפשר לבדוק את העניין הזה. זה להבנתי גם מה שקרה מדו"ח הרצל שפיר ואילך. ההחלטה הלכאורה שרירותית הזו, מאחר שהמדינה נכשלה במכרז, העירייה באה ומוציאה צו סגירה וזו הבעיה שלי. צריך שיקיימו את הדיון, יבחרו את החלופה הנכונה, אפילו יקבעו רגולציה שתוביל לשם, אבל כשקובעים את סגירת המיכל בטווחי זמן אפס, זה סכין על הצוואר של התעשיה ולכן אנחנו נתנגד למהלכים שכאלה. זה לא רק דשנים, זו תעשיית המזון וקירור מזון".
כהן פארן מודאגת מכוחה של חיפה כימיקלים כמונופול בפועל, "פניתי לממונה על ההגבלים העסקיים וגם לשר הכלכלה אלי כהן. הממונה השיבה לי שהיא תחל בבדיקה. הם יכולים לחייב את חיפה כימיקלים לספק אמוניה למפעלים קטנים ולא להשתמש בהם כבני ערובה". לגבי משך זמן ההסתגלות, כהן פארן מקבלת את הטענה באופן חלקי, "הם אולי צודקים שזה לא עניין של כמה ימים, אלא של כמה שבועות, הם חיפה כימיקלים כרו את הבור הזה לעצמם. אם הם היו נערכים הם היו מביאים אמוניה יבשה".
מה שחסר לציבור כדי שידע להעריך נזק מול תועלת, אלו תחשיבים ברורים של העלויות השונות. שימוש בגז טבעי במחירי ישראל, אכן עלול לייקר את האמוניה בהרבה לעומת ייצור במקומות בהם הגז זול יותר, גם כשחוסכים את עלות ההובלה הימית, בייחוד אם יש צורך להוסיף עלויות ביטוח. בעבור חברות מזון או בתי חולים, גם התייקרות של פי 3 בעלות האמוניה איננה שינוי משמעותי, מפני שהאמוניה איננה חומר גלם בעבורם, אלא חומר שמתכלה לאט, שיש למלאו מדי פעם, בדומה לשמן במנוע הרכב הפרטי. ייקור משמעותי של אמוניה בעבור חיפה כימיקלים ומפעל דשנים הוא מורכב יותר – הוא יפגע במתח הרווחים של תעשיות הדשנים, אך בשוק כה תנודתי, ייתכן שהן יכולות לעמוד בזה.
מבחינה בטיחותית, ייצור במתקן אחד יוצר סיכוני שינוע של חומרים מסוכנים, כפי שראינו ביום שישי האחרון. מבחינה כלכלית, המדינה מסוגלת להתמודד עם מונופולים אם היא מגייסת כוחות מקצועיים שמוסגלים להבין בפרטי הפרטים של התעשיות השונות ולהכתיב למונופול תנאים שיגנו על האינטרסים של שאר צרכני האמוניה במשק. אם המדינה לא מעוניינת בהתמודדות הזו, הפתרון העדיף הוא להסתמך על יבוא בלבד במיכלים בטוחים וקטנים ככל האפשר.
