מספר מחזיקי הנשק האזרחי עלה ב-40% מתחילת המלחמה, והוגשו למשרד לביטחון לאומי קרוב ל־300 אלף בקשות חדשות להוצאת רישיון נשק פרטי. רלה מזלי, ממייסדות קואליציית "האקדח על שולחן המטבח", טוענת שזה אפילו לא קצה המזלג. "מאז 7 באוקטובר ראינו את כל מנגנוני הפיקוח מוסרים כמעט לחלוטין", היא אומרת ל'דבר'. "זה חלום בלהות שהתגשם בעיניי, וזה האסון הבא שמחכה לקרות בחברה הזאת".
"מה שלא מבינים זה שזה לוקח זמן. זה יכול לקחת גם עשור, זה יכול לקחת גם עשרים שנה, אבל זה קורה, הנשק משתלט", היא אומרת, ומדגישה שמאז 7 באוקטובר 2023 חלה עלייה של 334% במספר רישיונות הנשק הפרטיים שאושרו בשנה, מה שהביא את מספר האזרחים נושאי הנשק לכרבע מיליון. "הכי פשוט זה להסתכל מה קורה היום בחברה הערבית. גם במדינות אחרות וגם בחברה הערבית בישראל לא ראינו את זה מיד. זה לקח זמן, אבל בסוף הנשק והפחד שולטים בחברה".
כבר שנים רבות שארגוני נשים וחברה אזרחית מזהירים מהסכנות שיש לריבוי בנשק בחברה האזרחית לחיי אדם, ולחיי נשים בפרט. אך למרות התעקשויות חוזרות ונשנות, הרישיונות לנשיאת נשק חם ניתנים ללא כל מעורבות של משרד הרווחה, וללא כל בדיקה האם המבקש מהווה סיכון לבני ביתו. משרד הרווחה גם דיווח החודש על עלייה דרמטית במספר הבקשות למנוע רישיון נשק מצד נשים שחוששות לחייהן, מ-5 בקשות בלבד בשנת 2023 כולה לעומת 90 בקשות עד כה בשנת 2024.
את התוצאות ניתן לראות בשטח. על פי נתוני "יודעת- מרכז ידע בנושא נשים ומגדר בישראל", בשנת 2024 נרצחו 31 נשים בישראל (על רקע פלילי ו"פמיסייד", כלומר על רקע מגדרן). זהו נתון שיא מאז שהחלה המדידה של הארגון בשנת 2017, והשנה טרם נגמרה. 38% ממקרי רצח הנשים בשנת 2024 התבצעו באמצעות נשק חם (ברישיון ולא ברישיון) . גם כאן, מדובר בשיעור הגבוה ביותר בשמונה השנים האחרונות.
נשק בבית: מגן או מאיים?
'האקדח על שולחן המטבח', קואליציית ארגוני נשים וארגוני חברה אזרחית מבית ארגון "אשה לאשה", פועלות מאז שנת 2010 לצמצום תפוצת נשק במרחב האזרחי בישראל, לאחר שכבר אז זיהו לאן הרוח נושבת. "הייתה תכנית מוכנה לריבוי נשק אזרחי הרבה לפני 7 באוקטובר, שהביאו פורום קהלת ודומיהם, וכבר התחילו לעשות. מי שהתחיל את השינוי המהותי והמשמעותי ביותר היה גלעד ארדן ב-2018, שהביא הקלות משמעותיות בחלוקת הנשק".
כבר אז, הקואליציה הגישה עתירה לבג"ץ ודרשה להשהות את השינויים, אך ללא הצלחה. "לצערי הרב, ראינו את זה בא. ראינו את זה כאפשרות מתהווה בפוטנציה, ועשינו כל מה שיכולנו, באמצעים שהיו לנו, כדי להתנגד ולהשמיע הזעקות. אבל אני חושבת שעד היום הזעקות האלה עוד לא נשמעות בציבור היהודי".
לעומת זאת, הציבור הערבי בישראל, היא אומרת, יודע בדיוק מה זה לחיות במציאות רוויית נשק. "היהודים חושבים שזה יישאר שם. זה לא יישאר שם. צריך להסתכל על ארצות אחרות שחוות את התהליכים האלה. בטח ארצות הברית, אבל גם דרום אפריקה, ברזיל. יש מספיק דוגמאות למרחב אזרחי רווי בנשק, שהתחיל תמיד בהסרת בלמים ופיקוח. רוב הציבור היהודי חושב שנשק זה טוב ונשק יגן עליו. ואחרי השבעה באוקטובר אפשר באמת להבין את זה. אבל כל המחקרים בעולם מראים שנשק בתוך הבית פוגע בבני הבית באחוזים גבוהים משמעותית ממה שהוא מגן עליהם".
אמנם גברים, ובמיוחד גברים צעירים, הם רוב המשתמשים במה שנקרא "נשק קל", מה שמכוון לרוב לאקדחים וכלי ירייה ביתיים קטנים, והם גם הרוב המוחלט של הנפגעים והנרצחים בנשק זה. אך ההשפעות של נשק קל על נשים ייחודיות ושונות מהשלכותיהן על גברים. מחקרים מקיפים מצביעים על כך שבכל העולם, האיום העיקרי על נשים הוא מצד בני זוג ובני משפחה במרחב הביתי, בעוד האיום העיקרי על גברים הוא במרחב הציבורי.
נשים מהוות רוב משמעותי מבין קורבנות האלימות בתוך משפחות, ומחקרים שונים מצביעים על עליה ברורה בסיכויים של אישה להירצח במרחב שיש בו נגישות לנשק קל. מחקר מקיף של האו"ם מצא קשר מובהק בין זמינות כלי ירייה לבין תדירות רציחתן של נשים. בארה"ב, אולי המדינה שהכי מזוהה עם הקלות שבהשגת נשק אישי, 71% ממעשי הרצח של נשים בידי בני זוגן בוצעו בכלי ירייה בעשור שבין 1990 ל-2000, ונמצא גם כי נשק קל נפוץ וזמין מסייע פעמים רבות בביצוע מעשי אלימות מינית נגד נשים וילדות.
"בהתחלה, נוכחות הנשק מצמצמת מרחב דמוקרטי", מתארת מזלי. "איומים בנשק על מפגינות ומפגינים, פחד לבטא עמדות פוליטיות כאלה ואחרות. זה ממשיך באיומים בנשק על בעלי עסקים, ואני לא מדברת עכשיו על פרוטקשן- כבר רואים איומים על בעלי עסקים שלא נוהגים לפי ראות עיניהם של נושאי נשק מבחינת הקו הפוליטי שהם מממשים. את כל זה יש כבר, צמצום של מרחב הדיון וההתנהלות והקיום ההליכים הדמוקרטיים. זה כבר מתקיים".
"זה פן אחד שהרבה פעמים לא רואים אותו. בדרך כלל מדברים על נפגעים והרוגים, אבל הפן הזה, של הפחד בבית וברחוב, הוא פן שמי שחי בחברה רוויית נשק מודע לו ומכיר אותו. תשאלו כל ערבי וערבייה בישראל, או כל מי שחי בארה"ב. כשהולכים ברחוב לא מתערבים בכלום, לא מתווכחים על כלום, ועדיף גם לא להגיד שום דבר. לא להעיר, לא להתלונן. שמא מישהו ישלוף עליך נשק".
הנגישות לנשק לא מגבירה את הסיכון רק לפגיעה בנשים. גם גברים נפגעים מנשק, ואף יותר, וגם ילדים. באופן כללי, כל המחקרים מצביעים על כך הסיכוי לפגיעה בבני הבית גדל כשיש נשק בתוך הבית. ולא רק בכוונת תחילה- גם בטעות. וגם לא רק פגיעה באחרים- גם בפגיעה עצמית והתאבדויות. כל המחקרים בעולם מצביעים על זה שריבוי נשק בחברה האזרחית מגביר את הנגישות לנשק, וככל שהנגישות לנשק גבוהה יותר נפגעים יותר אזרחים.
אולי ירי בבית ספר הוא השלב הבא. "אני לוקחת נשימה עמוקה ורוצה להגיד שכאן לא יהיה דבר כזה. אבל כן, יכול להיות שיהיה. אם תפוצת הנשק תמשיך כך זה אפילו סביר. בחברה הערבית כבר היה, בשפרעם. אבל כמובן שבגלל שזה היה בחברה הערבית אנחנו לא זוכרים".
מדיניות של זלזול
לדבריה של מזלי, העובדה שמדובר בנשק ברישיון ממש לא משנה. "המקורות של נשק בלתי מורשה הם ברובם הגדול מאגרים מורשים. כל שנה נגנבים כמה מאות כלי ירייה מתוך בתים, מתוך מכוניות פרטיות, וגם מתוך מאגרים מורשים אחרים- תחמושת במאות אלפים נגנבת מהצבא כל שנה. אז ההבחנה הזאת בין נשק ברישיון ובין נשק ללא רישיון, שהוא כאילו נשק לא חוקי שמבצע דברים לא חוקיים, היא אבחנה מטעה. פשעים בנשק מבוצעים גם בנשק ברישיון וגם בנשק לא ברישיון. וככל שהמאגר הזה גדל, אז גם המאגר הזה גדל".
"כמובן שמצדדי הנשק רוצים לקדם אותה ולהגיד מי שמחזיק ברישיון בנשק זה בן אדם אמין וכו'. אבל גם נשק נגנב מאנשים אמינים, וגם אנשים שנחשבו אמינים ואפילו עסקו בכוחות ביטחון והיה להם נשק, רצחו. וגם, איך יודעים אם הוא אמין או לא? הרי לא בודקים, רק הקלו בכל הקריטריונים, ובכל הנוגע להיסטוריה אלימות כלפי בני משפחה אין לדעת, כי משרד הרווחה בכלל לא מעורב".
גם עניין אי המעורבות של משרד הרווחה בבקשות הנשק, מספרת מזלי, הוא לא עניין חדש. "אני אישית ישבתי על זה לפני עשור עם ראשי משרד הרווחה, והיום אנחנו בדיוק באותו מקום. זה באמת נושא שמאוד כאוב, מאוד קשה, אני מבינה שהוא לא פשוט לפתרון. ויחד עם זה אני גם מבינה את העובדה שזה לא בראש מעיינם".
מזלי גם מעידה שגם כשמוגשת תלונה למשטרה- היא הרבה פעמים לא תטופל. "בטח ובטח אם את ערבייה, אבל גם אם יהודייה מגישה התלונה, גם אם היא יודעת מי זה האיש ומודיעה למשטרה, ואפילו אם זה לא סיפור של אלימות בתוך המשפחה, נגיד בין שכנים– המשטרה לרוב סוגרת את התיק בלא כלום, לא חוקרת את האיש, לא לוקחת את הנשק שלו ולא מזהירה".
והמדינה גם ששה לחלק נתונים בנושא. "המחסור בנתונים של המדינה הוא איום ונורא. וזה בדיוק משקף את המדיניות. מדיניות של זלזול, של חוסר משאבים, של חוסר אכפתיות. הרי אי אפשר להתייחס למציאות שאין תמונה אמינה של המרכיבים שלה. בסוף ארגון אחד התנדבותי שאוסף את הנתונים הוא המקור היחיד. זו פשוט שערורייה".
לישראל עדיין יש דלת יציאה
בכל זאת, יש אור בקצה המנהרה. הנתונים המעידים על תדירות מוגברת של רצח בתנאי תפוצה גוברת של כלי ירייה, גם מצביעים בבירור על ירידה במקרים כשמבוצעים צעדי מניעה, ובמדינות ובמחוזות שהחמירו את החקיקה ואת הפיקוח על רישוי ותפוצת נשק קל נמצאו ירידות משמעותיות בתדירות של מקרי רצח.
כך, למשל, בקנדה נרשמה צניחה במספר הרציחות של נשים ב-12% בין 1995 ל-2005, וצניחה של 32% ברצח נשים בכלי ירייה בתקופה זו. בישראל, בעקבות אכיפת סעיף 10 ג(ב) לחוק כלי ירייה, שאוסר על מאבטחים לקחת את נשקם הביתה, נרשמו שלוש שנים שלמות ללא אף קרבן של רצח או הריגה בנשק אבטחה מחוץ למשמרת (בין 2014 ל-2016). זהו פרק הזמן הארוך ביותר ללא קורבנות בנסיבות אלה מאז שהוחל בתיעוד מקרים ב-2002, למרות שהאכיפה הייתה חלקית בלבד ואף הוכנסו הקלות בסוף 2014.
"אנחנו מאוד מאמינות שמה שצריך זו מדיניות מניעתית", אומרת מזלי. מדיניות שמראש מונעת את הנסיבות בהן הפשע יקרה. שבהן הרצח יתבצע, שבהן האיום יתבצע. וזה כולל, והגישה הזאת מוכחת בכל העולם, בצמצום תפוצת נשק. ובניגוד לארצות הברית, דרום אפריקה או ברזיל ומקומות נוספים, לנו עדיין יש אפשרות יציאה מהתהליך הזה".
"כל הנשק שחולק השנה חולק תחת האמתלה של חירום וסיכון מוגבר בזמן מלחמה, ובהנחה שנגיע לשלב של רגיעה, ואני לא מדברת על הסכמי שלום כוללים, רק רגיעה, שאפשר להתחיל לשקם את החיים כאן, אז הנשק הזה צריך להיאסף. ומי שצריך לטבוע את זה– זה הציבור. הציבור צריך לדרוש מקבלי ההחלטות להפוך לאחור את ההפרטה המטורפת הזו של האחריות לביטחון אישי. זה מה שזה, הפרטה והתפרקות מאחריות. אני לא אומרת שזה מה שיהיה, אבל אני כן חושבת שזה סיכוי להיפוך חזרה של המצב".
