שחקן נבחרת ישראל בכדורסל בכיסאות גלגלים, עמית ויגודה, מצטיין העונה במדי סנטו סטפנו שבצמרת הליגה האיטלקית. "אנחנו קבוצה עם הרבה מוטיבציה", אומר ויגודה בראיון ל'דבר', "אנחנו רוצים לקחת את הסופר קופה, לזכות באליפות, ולהגיע הכי גבוה שניתן ביורוליג. יש הרבה מטרות שהצבנו לעצמנו, ואני מאמין שאם נעבוד נכון נגיע אליהן".

סנטו סטפנו פתחה את העונה עם שמונה ניצחונות רצופים, והפסידה לראשונה רק במחזור האחרון של הסיבוב הראשון – לאלופה המכהנת קאנטו. קאנטו, שבה משחק הישראל שי ברביבאי, מובילה כרגע את הליגה, כשסנטו סטפנו נמצאת במקום השני – עם משחק חסר.

בהתאם למסורת הכדורסל האיטלקי, רוב המועדונים המובילים לא מגיעים מהערים הגדולות ביותר במדינה. כך גם סנטו סטפנו, שמייצג את פורטו פוטנצה פיצ'נה, עיר קטנה על החוף האדריאטי שבה כ-15 אלף תושבים.

לצידו של ויגודה, שלו גם דרכון הונגרי, משחקים בקבוצה שחקנים מארה"ב, צרפת, סקוטלנד וכמובן איטליה. "מבחינת הסגל, אנחנו קבוצה די חדשה" אומר ויגודה, "אנחנו גם קבוצה מאוד צעירה, כולם סביב הגילאים 23-24. ויש לך כמה שקצת יותר מנוסים. אנחנו עובדים קשה במטרה להוציא את המיטב מכל אחד, לחבר את כל החלקים ולהפוך לקבוצה טובה יותר."

ויגודה הוא נדבך מרכזי בקבוצה, ואחד הקלעים המובילה שלה. הוא קלע עד כה העונה 11.6 נק' בממוצע למשחק, והוריד 8.7 ריבאונדים. "השתלבתי בקבוצה מצוין. אבל זה תהליך – קבוצה חדשה, מקום חדש, אנשים חדשים. צריך לבנות את הכימיה ביחד, להבין מה החוזקות של כל אחד ואיך מביאים אותן לידי ביטוי על המגרש".

ויגודה נפצע לפני מספר חודשים, במהלך המשחק השני של הקבוצה. הוא קרע את את הגיד באצבע ביד ימין, ונאלץ להתאים את אופן המשחק שלו לסיטואציה החדשה. "כשהייתי מיישר את האצבע, אז היא נתקעה במצב מקופל. שיחקתי עדיין, התאמנתי עם הקבוצה, אבל הייתי עם סוג של קיבוע, שמחזיק לי את האצבע ישרה, ופחות יכולתי לבוא לידי ביטוי במשחקים בקליעה".

"עדיין, בסופו של דבר המשחק הוא הרבה יותר מורכב מרק לשים את הכדור בתוך הסל. יש כל מיני דברים דינמיים מסביב זה, שגם צריכים מישהו שיעשה אותם. אז ניסיתי למצוא מחדש את החוזקות שלי באותה תקופה".

ויגודה זכה להוריד את הקיבוע לפני חודש, ומאז החל בהדרגה לחזור לסגנון ורמת המשחק שמאפיינים אותו. "התחלתי קצת יותר לתת נתונים, משחקים יותר טובים. יש סוג של פחד אחרי פציעה כזו, במיוחד ביד ימין, שזו היד הדומיננטית שלי. אבל אני מרגיש שבעבודה קשה, אני בונה מחדש לאט לאט את הביטחון שלי, וזה מתבטא גם במשחקים."

"כשהתחלתי להתאמן ישבתי לראשונה בכיסא גלגלים, ומאז התאהבתי בספורט"

ויגודה בן ה-22 נולד עם לקות נדירה, שגרמה לרגלו להישבר כל פעם מחדש, ובשל כך העביר את רוב זמנו בבית. "שני האחים הגדולים שלי עסקו בכל ספורט אפשרי. בתור אח קטן תמיד רציתי להיות כמוהם, אבל בגלל המגבלה שלי לא יכולתי ללכת לשחק".

כשהיה בן 10 עברה המשפחה לקליפורניה שבארצות הברית, שם גילה את הענף ששינה את חייו. "בהתחלה לא ממש רציתי, לא השתמשתי בכיסא גלגלים. הייתי הולך קצת לבד, או עם קביים. אז עוד לא הייתה לי הפרוטזה – זה היה לפני הקטיעה, שהייתה שנה מאוחר יותר. כשהגעתי לאימון הראשון זאת הייתה הפעם הראשונה שישבתי על כיסא גלגלים והייתי מהיר. פעם הראשונה הרגשתי שאני טוב במשהו. מהרגע הראשון שישבתי על הכיסא, באמת התאהבתי בספורט".

במשך שלוש שנים שיחק בקבוצה קטנה בקליפורניה, עד שמשפחתו החליטה לחזור לארץ. "בהתחלה לא רציתי, כי לא ידעתי שיש ליגה גם בישראל. הייתי ילד של בית, רואה טלוויזיה ומשחק במחשב, סגור בתוך עצמי".

בארץ הצטרף לאיל"ן ספיבק רמת גן, והשתלב בקבוצות הנוער במועדון. בהמשך שיחק במדי מכללת UTA מטקסס, ולאחר מכן עבר לאמיצ'י באיטליה ולהנאובר בגרמניה.

"חשוב לי להראות שיש אופציה לחיים אחרי הפציעה"

בעקבות פרוץ המלחמה, ויגודה החליט לא לצאת לעונה נוספת בחו"ל. "בתחילת השנה שעברה רציתי לצאת בחו"ל, להמשיך את הקריירה שלי כלגיונר. ואז 7 באוקטובר הגיע, והגעתי להחלטה שאני רוצה להיות בארץ בשנה הזו. אחי הלך למילואים, גם החברים שלי, אז רציתי להיות קרוב לבית".

"זה היה לא פשוט", ויגודה אומר על השנה הראשונה של המלחמה, "כמו שאני בטוח שלא היה פשוט לאף אחד בארץ בתקופה הזו. ראיתי איך זה משפיע על העם שלי, המדינה שלי".

ויגודה מרגיש שיש לו תפקיד ביחס לאלפי החיילים שנפצעו במלחמה, ועוברים בשנה האחרונה תהליך שיקום פיזי ו/או נפשי. "אני שמח שיש לי את האפשרות, להשמיע את הקול שלי בשביל אנשים שנפצעו, אנשים שהחיים שלהם השתנו ב-180 מעלות. חשוב לי להראות שיש אופציה לחיים אחרי הפציעה, שיש משהו לשאוף אליו. לא להתרכז בהכרח בפציעה, אלא במה אתה יכול לקטוף מהסיטואציה שאתה נמצא בה."

הוא מספר שהספורט איפשר לו לשנות את חוויית החיים שלו ואת היחס שלו לעצמו באופן דרמטי. "נולדתי עם בעיה ברגל, ולפני שהגעתי לספורט, ראיתי את עצמי בתור עמית הקטוע, עמית המוגבל, עמית הנכה. כאן יש לי טייטל שונה, אני ספורטאי. העיסוק בספורט זה משהו מדהים בשבילי – זה נתן לי את המוטיבציה, שאם אני אוכל בהתחלה להצליח בספורט, אז אני גם אוכל להצליח בפרמטרים אחרים בחיים. אני רואה את הסיטואציה שלי בתור, אפשר להגיד, הברכה בקללה".

"התחלתי את החיים שלי במינוס. נולדתי במצב שאין לי כל כך שליטה עליו, והוצאתי ממנו את המיטב. זכיתי לחיות בכל כך הרבה מקומות בגלל הספורט, לפגוש אנשים, למצוא משמעות. לא לכל בן אדם, גם בן אדם שאפשר להגיד שהוא בריא בגופו, מוצא משהו שהוא יכול באמת לקחת אותו וללכת אותו עד הסוף. אני שמח שיש לי את המסגרת הזאת".

"כדי לייצג את המדינה בצורה טובה צריך להקריב"

איך אתה מרגיש לייצג את מדינת ישראל בימים כאלו, כליגיונר?
"אני עוסק פה הרבה בהסברה. קודם כל לחבר'ה של הקבוצה, ולכל מיני אנשים ששואלים. חשוב לי באופן אישי לשחק בחו"ל, אבל זה בעיקר חלק מהרצון שלי לייצג את המדינה והדגל במשחקים הפראלימפיים, באליפויות אירופה, באליפויות עולם, ולהיות הכי טוב שאני יכול להיות. כדי להגיע לרמות האלו, צריך להקריב, לא לגור במדינה שלי, ולשחק כדורסל ברמות הכי גבוהות".

חמישה משחקני נבחרת ישראל משחקים השנה בליגות האירופאיות הגדולות. מלבד לסרי, ראדי דגמין משחק בהאנובר בגרמניה, עשהאל שבו ממשיך לעונה נוספת בקלן גרמניה, שי ברביבאי משחק בקאנטו באיטליה ומאור לסרי בוויאדוליד בספרד.

לדברי ויגודה, המעבר של השחקנים לקבוצות בליגות השונות באירופה משפר את הנבחרת, מקדם את הענף בישראל ומצמצם את הפערים מהנבחרות הטובות בעולם, שכל סגל השחקנים שלהן הם שחקנים מקצוענים מהליגות הטובות בעולם. "שנים היינו איזה 1-2 ליגיונרים בליגה הישראלית. השאר שחקנים שמתאמנים שלוש פעמים בשבוע, אולי יש להם חדר כושר פעמיים, אולי מגיעים עוד איזה פעם אחרי לעשות קליעות או משהו, אבל לא בצורה ממש מקצוענית."

נבחרת ישראל מעפילה היום לאליפות אירופה, אך מסיימת אותה מעט מעל תחתית הדירוג, ואינה מגיעה לאליפויות עולם ואולימפיאדות. "באליפות אירופה אתה מתמודד עם סגל מקצועני ורחב של מדינות אחרות. העולם התקדם, והעולם לקח את הכדורסל בכיסאות גלגלים והפך אותו ליותר מקצועני. אבל אני מאמין שאנחנו בדרך הנכונה. אני מאמין שנבוא לאליפות אירופה (באוקטובר 2025, ל.ב.), ונראה מה אנחנו באמת יכולים להציע. הרבה נבחרות יהיו מופתעות."

מה המטרה שלך לעונה הקרובה?
"חשוב לי לתת את מה שאני יכול בשביל שננצח כקבוצה. אני שחקן שנתונים פחות מעניינים אותו. מה שנותן לי את הדרייב להצליח, זה להגיע למקום, ולדעת שאני משפיע בצורה חיובית. לבוא ולהוביל את הכדור, לעשות סדר, להחדיר מוטיבציה בחבר'ה שסביבי. אבל כמובן שאשמח לזכות בכמה תארים פה, זה תמיד משהו נחמד להוסיף לרזומה".