את מה שמתרחש בפוליטיקה האמריקאית בחודשים האחרונים קשה מאוד להסביר. גם אזרחי ארה"ב מרגישים כאילו נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם, וכי הם נכנסו למציאות פוליטית שלא הכירו עד היום. נראה במבט ראשון שטראמפ וממשלו מבצעים מהלכים פוליטיים "חסרי היגיון", שלא לומר מטופשים מאוד, וראויים ללעג. רק לפני כשבוע נתפס שר המשפטים, ג'ף סשנס, בשקר לגבי קשריו עם רוסיה, והרשימה ארוכה.
עם זאת, לפני שבועיים ניתן לנו קצה חוט שעשוי לסייע לנו לפרש את המצב הנוכחי. בראיון לארגון השמרני CPAC, אמר סטיב בנון, האסטרטג הראשי של טראמפ ומנהל לשעבר של אתר החדשות האולטרה ימני ברייטברט, דבר חסר תקדים. לטענתו, הממשל הנוכחי נמצא במלחמה בלתי פוסקת ל"דה-קונסטרוקציה של הממשל האדמיניסטרטיבי".
במילים פשוטות, לטענת בנון, טראמפ ואנשיו שמו לעצמם למטרה לפרק את יכולתה של ממשלת ארה"ב לנהל את המדינה, אולי אף לפרק את מנגנון המדינה בכלל.
בנון – אסטרטגיה של ביטול המדינה הדמוקרטית
בקריאה ראשונית טענה זו נשמעת מופרכת. היות ובנון מייצג את הממשלה, כיצד יתכן שהוא יתמוך בפירוקה? זוהי התבטאות חריגה, שכן הממסד הרפובליקני, גם אם שנים הוא מטיף בעד הקטנת מעורבות המדינה במשק, מעולם לא הטיף לביטולה הכללי של המדינה. עם זאת, יש להבין מהתבטאות זו כי ביטול היבטים מסויימים של המדינה הוא חלק מהאידאולוגיה של הממשל החדש, הידוע בריחוקו מעמדות רפובלינקיות מסורתיות.
כשבוחנים את הצעדים הקונקרטיים שנעשו מאז כניסת הממשל החדש לתפקיד, קשה לומר כי עולה מהם מדיניות אחידה וברורה. מאז הבחירות, עושה הממשל האמריקאי צעדים הנראים חריגים בטיפשיותם. עם זאת, כשמחברים אותם לתמונה אחת כוללת, עשויה להצטייר אסטרטגיה המתכתבת עם אידאולוגיית ביטול המדינה הניהולית, אותה הציג בנון.
בין מעשים אלו ניתן למנות את הניסיון למנות את פוזדר לתפקיד שר העבודה, למרות היותו ידוע בפגיעה בזכויות העובדים תחתיו, והתבטא נגד פעולות המשרד עצמו; שרת החינוך בטי דבוס היא אישה המתנגדת לחינוך ציבורי, ורוצה לבטל את שליטתה של המדינה בחינוך בכלל; המזכיר לענייני אנרגיה קרא לפרק את משרד האנרגיה האמריקאי; העומד בראשות המשרד להגנת הסביבה הוא מכחיש שינוי אקלים, ופועל לביטול הרגולציה על שימוש באנרגיה פחמנית. מצטרפים לאלו הם הצעדים לביטול הרגולציה של המדינה על הפעילות של וול סטריט, התנגחות טראמפ בבנק המרכזי והתקציב המתוכנן של טראמפ – הכולל קיצוצים שיחסלו חלקים שלמים מממשלת ארה"ב.
האג'נדות הללו מגובות בפעילות רציפה ואינטנסיבית של ארגונים המטיפים כבר מספר שנים לביצוע מדיניות שכזו. עם זאת, רק סביב מערכת הבחירות האחרונה קיבלו אותם ארגונים מקום כל-כך מרכזי בפוליטיקה האמריקאית. נראה שצמרת המערכת הפוליטית האמריקאית נשלטת היום ע"י פוליטיקאים המעוניינים, ועשויים לקדם בפועל, את פירוקו של מנגנון המדינה האמריקאי.
סטנדרט הזהב כמקרה בוחן לרדיקליות אנטי-דמוקרטית
המילארדר רוברט מרסר, התומך הרדיקלי והמרכזי של קמפיין טראמפ, הוא תומך נלהב ברעיון החזרת סטנדרט הזהב. הוא היה המממן המרכזי של "ועידת ג'קסון הול", ועידה שכינסה אליה, באוגוסט 2016, כלכלנים משולי התחום כדי להציג את הרעיון של ביטול הבנקים המרכזיים וחזרה לסטנדרט הזהב. הועידה נעשתה, כנראה באופן סמלי ו"להכעיס", מיד לאחר שהסימפוזיון הכלכלי השנתי של נגידי הבנקים המרכזיים הסתיים באותו מקום ממש.
כדי להבין לעומק את התנגדותו של מרסר לבנק המרכזי, ותמיכתו בסטנדרט הזהב, יש להבין את התפקיד שהם ממלאים. סטנדרט הזהב היא שיטה מוניטרית שהונהגה במאה ה-19 ועד אחרי מלחמת העולם השנייה, במסגרתה ערך הכסף (money, לא המתכת) מוצמד לזהב.
משמעות הדבר היא שכל דולר צריך להיות מגובה בכמות מסויימת של זהב אמיתי הנמצא בכספות של הבנקים. כך, כמות הכסף הנמצא במשק לא יכולה לעלות על כמות הזהב הנמצא בידי הבנקים במשק זה. זאת בניגוד לשיטה המוניטרית הנהוגה היום, במסגרתה הון לא חייב להיות מגובה בדבר, ויכול להיות לא יותר מפיסת מידע ממוחשב.
בכדי לייצר עוד כסף צריך הבנק לבצע קנייה ריאלית של זהב אמיתי, בניגוד ליכולת של הבנק המרכזי כהיום – "להדפיס" כסף ככל העולה על רוחו. תחת שיטת סטנדרט הזהב, לבנק מרכזי אין יכולת עצמאית לבצע הדפסה נוספת של כסף, ויש לו, באופן ריאלי, שליטה פחותה על הכלכלה.
למעשה, שיטה זו בוטלה ב-1944 עם חתימת הסכם 'ברטון וודס', כלקח מהשפל הגדול. כלכלנים רבים, ובראשם ג'ון מיינרד קיינס, טענו כי סטנדרט הזהב הגביל את יכולתם של הממשלות להתמודד עם השפל, היות וכמות הכסף במשק הגבילה את יכולתן להשקיע כקונטרה למיתון. 'ברטון וודס' אמור היה להיות "ההיפך הגמור מסטנדרט הזהב" עפ"י קיינס.
עם זאת, לביטול סטנדרט הזהב התנגדו רבים מהמגזר הבנקאי. זאת מכיוון שהגבלת כמות הכסף הקיים הופך את האשראי, אותו מספקים הבנקאים, ליקר יותר – ובכך הם מגבירים את רווחיהם. עפ"י הגיון ההיצע והביקוש, כשהיצע הכסף נמוך, אבל הביקוש נשאר גבוה, עולה מחירו. זהו אינטרס מובהק של נותני האשראי – הבנקים.
בנקודה זו יש לחזור להתנגדותו של מרסר לעצם קיומו של הבנק המרכזי. ב"ועידת ג'קסון הול" הטיחו כלכלנים בבנק המרכזי האשמות קשות – וטענו כי הבנק מנהל את ערך הדולר באופן דיקטטורי שלא מאפשר לאזרחים הרגילים שליטה בו. חלק מבאי הכנס המליצו על הפסקת פעילות הבנק המרכזי לאלתר.
יש לבחון טענה זו לעומק. הבנק המרכזי נתון לפיקוח ע"י מערכת הממשל הדמוקרטי, ונגידיו ממונים ע"י נבחרי ציבור. בנוסף, הוא נדרש לפרסם את החלטותיו בדו"חות, אותם מסקרים עיתונאים, ויש לציבור את היכולת, באופן עקרוני, למחות נגד מדיניותו.
הצעתם של מתנגדי הבנקים המרכזיים, ויש להניח שזוהי עמדתו של מרסר, היא לבטל מוסד זה, ולהחזיר את השליטה על מצבו המוניטרי של המשק לבנקים. במצב כזה, ישלטו הבנקים בכמות הכסף הזמין במשק, וכדי לבצע, נניח, הרחבה תקציבית, על הממשלה לרכוש זהב, או להיכנס למשא ומתן עם הבנקים על מנת לשכנע אותם לעשות זאת.
דבר זה עשוי להעניק לבנקים הפרטיים מנוף שליטה משמעותי נוסף על הכלכלה. הבנקים אינם גוף הנתון לביקורת ציבורית, ואינם נדרשים לתת דין וחשבון לאיש. מהלך זה עשוי להעביר את השליטה על חלקים נרחבים מהמדיניות המוניטרית לידי אנשים שאינם נבחרי ציבור, ופועלים על בסיס אינטרס של רווח אישי.
עמדה זו נחשבת להזויה בקרב רוב הכלכלנים ואף בקרב רוב החברים במרכז המפלגה הרפובליקנית. עם זאת, טד קרוז, מועמדו של מרסר לנשיאות (עד לשלב בו העביר את תמיכתו, בת ה-15 מיליון דולר, לטראמפ) הצהיר בגלוי כי הוא תומך בחזרה לסטנדרט הזהב. טראמפ הלך אף הלאה מכך: "להחזיר את סטנדרט הזהב יהיה קשה, אבל זה יהיה נפלא. יהיה לנו סטנדרט לבסס עליו את הכסף שלנו".
טראמפ בעד
עד לפני כחודש, היה חשש שטראמפ ימנה לתפקיד שר האוצר את ג'ון אליסון. אליסון הוא מתנגד חריף לכוחו של הבנק המרכזי, ותומך ידוע של חזרה לסטנדרט הזהב. באופן לא מפתיע, אליסון הוא יו"ר 'מכון קאטו', מכון מחקר כלכלי שמרסר הוא תורם מרכזי שלו. ברייטברט, כמובן, תומכים במהלך.
עד כה נכנס טראמפ למספר עימותים עם הבנק המרכזי. כזכור, דניאל טרולו, חבר במועצת הנגידים של הבנק המרכזי, פרש מתפקידו בעקבות מדיניותו המוצעת של טראמפ. בנוסף, התבטא טראמפ נגד הבנק ואמר כי נגידת הבנק "צריכה להתבייש בעצמה על גובה הריבית" וכי הבנק מייצר "כלכלה שיקרית מסיבות פוליטיות".
עמדה זו עשויה להיות מסוכנת מאוד לדמוקרטיה האמריקאית. בנק מרכזי עצמאי וחזק הוא מרכיב חיוני לממשל המבקש להתערב בכלכלה, להגן על האזרחים, ולרסן את הסוס הדוהר של ההון. נראה שמרסר שואף לצמצום מימד מקובל זה של המדינה של ימינו ומקדם זאת בפועל דרך השקעה נרחבת של הון בפוליטיקה. במידה וצעדים בכיוון זה אכן יתבצעו יהיה זה צמצום רדיקלי של שליטת המדינה במציאות חייהם של אזרחיה – דבר המתכתב עם עמדותיו של בנון לגבי ממשל טראמפ.
מעמד שליטים חדש?
עליית השפעתו וכוחו של מרסר עשויה ללמד אותנו על מגמה הולכת וגוברת בפוליטיקה האמריקאית. יתכן כי ההתפתחויות ה"ביזאריות" האחרונות באמריקה הן ביטוי של עליית מעמד חדש של סופר-עשירים, שהשיגו בשנים האחרונות את הכלים להשפיע באופן חסר תקדים על הפוליטיקה באמריקה.
אבל מה יכולה להיות מטרתם? כאן יעזור להשוות את מעמד זה עם מעמד העשירים המסורתי של ארה"ב. מעמד העשירים המסורתי עושה את הונו משליטה בתעשייה האמריקאית, מקושר האופן מסורתי לשתי המפלגות הגדולות, ומואשם באופן תדיר כי הוא משתמש בכוחו כדי לקדם את ענייניו, ביניהם ניתן להבחין בלובי הנפט, לובי הרכב ועוד.
במקביל, מאז שנות ה-90 הלך וגבר כוחו של מעמד חדש – מעמד של סופר-עשירים מהמגזר הפיננסי. רבים נוטים שלא להבדיל בין שני "סוגי" עשירים אלו, אך ישנו הבדל מהותי אחד בינהם – עשירי התאגידים התעשייתים זקוקים להגנת המדינה. הם זקוקים להשקעה ציבורית כדי לקדם את יכולתם למכור את תוצרתם, הם זקוקים למכסים שיגנו עליהם מיבוא ועוד. הם מעוניינים בקידום ענייניהם דרך שימוש במנגנוני המדינה הדמוקרטית, ומקיימים איתה סוג של סימביוזה.
עם זאת, נראה שלמעמד הסופר-עשירים מוול סטריט אין כלל עניין במנגנון המדינה הדמוקרטית. כדי לעשות רווח מספקולציה קצרת טווח בשווקי העולם, אין צורך בהגנות המדינה. להיפך, התערבותה של המדינה במשק, בצורת רגולציה ושליטה על המדיניות המוניטרית, רק מפריעה למעמד זה להגדיל את רווחיו.
מכאן אפשר לשער כי מעמד הסופר עשירים מהמגזר הפיננסי – המעמד ממנו מגיע מרסר, שואף לבטל את מוסדות המדינה הדמוקרטית באמריקה, ולהפוך בעצמו למתווה המדיניות. זאת ע"י קידום יכולתו לשלוט בפוליטיקה הפרלמנטרית, וביטול זרועות המדינה המפריעות לו להגדיל את רווחיו. במידה וזה יקרה, אזרחי ארה"ב ימצאו עצמם נשלטים ע"י כוחות חדשים, וחסרים את הכלים לבוא בדין וחשבון איתם – ובכך לשלוט במציאות חייהם. קשה עדיין לשער את ההשלכות העולמיות של תהליך שכזה.
