הפילוסוף הישראלי פרופ' יוחאי עתריה מציג תזה מטרידה ומעוררת מחשבה. בספרו 'טבע האדם – אחרית דבר', הוא טוען ששואת יהודי אירופה והטלת פצצות האטום על יפן מהוות עבור תרבות המערב נקודת מפנה טראומטית, שסביבה התארגנה מחדש כל הבנת העולם. התגובה התרבותית הדומיננטית היא בריחה מאחריות: ניסיון לגמד את הבחירות שהובילו לשואה ולעידן אטומי, באמצעות דטרמיניזם כמו-מדעי, שלפיו מה שקרה היה חייב לקרות. התשובות לשאלות "מאין באנו ולאן אנחנו הולכים" מתעצבות בצל המוטיבציה לתרץ את הרוע: "להבין את מוצא האדם זה לנסות להסביר את אושוויץ. כל הרכבות מובילות לאושוויץ, וההיסטוריה האנושית חייבת להסתיים גם היא באושוויץ ובהירושימה".

פרופ' יוחאי עתריה (צילום: אלבום פרטי)

רוח הספר היא פועל יוצא של שלושת שעריו: 'זה בגנים שלנו', 'הטכנולוגיה אשמה' ו'אפוקליפסה'. השער הראשון סוקר חיבורים מדעיים ופופולריים על ציידים לקטים, וטוען שהמחברים מפרשים את הממצאים כך שיראו שהאדם רצחני מטבעו – ושרצחנותו הביאה לעלייתו. הכחדת הניאנדרטלים מוצגת כתוצאת הרג המוני בידי הומו ספיאנס, לטענת עתריה בלי ראיות מספקות; החוקרים מתמקדים בקשר הגנטי של האנושות לשימפנזה האגרסיבי, ולא לקוף הבונובו שזכה למוניטין (שיש החולקים עליו לאחרונה) של שוחר שלום; ותפקיד הנשים בהתפתחות המין האנושי מוצג רק בשוליים.

הצגת האדם כ"קוף רצחני" בבסיסו הגנטי היא לדעת עזריה "אסטרטגיה להיחלץ מאשמה, המציעה חפות מפשע על בסיס טבע האדם". הוא לא תומך באימוץ הדימוי ההופכי של פרא אצילי נוסח ז'אן ז'אק רוסו – הוא מציע להכיר במורכבות ובאי הוודאות המחקרית, ולא לפשט ו"למלא את החורים" בהתאם להנחות מוקדמות נוחות.

השער השני מתמקד בלבטיהם של מפתחי פצצת האטום, שהצדיקו את עצמם בכך שהתפתחות הטכנולוגיה היא בלתי נמנעת. בניגוד לגישה המזהה את האנושות עם השימוש בכלים, עתריה שם במרכז את היכולת לבחירה מודעת, ושואל, גם ביחס להתפתחויות העכשוויות בשדה הבינה המלאכותית, "האם אנו מוכנים לוותר על מה שהופך אותנו לאנושיים: האפשרות לבחור ולהתנגד לדינמיקה של הטכנולוגיה".

הוא מבקר את "התבונה המכשירנית", המדגישה את היעילות בהשגת מטרה על פני השאלה האם זו מטרה ראויה, כמו בציטוט שמובא מדברי "אבי פצצת האטום" רוברט אופנהיימר: "אם אתה רואה משהו שקורץ לך טכנית, אתה קודם כול עושה אותו, ורק לאחר ששבעת נחת מההצלחה הטכנית אתה דן מה לעשות איתו". מעשירה ומעמיקה את הספר ההתייחסות הנרחבת להגותו של הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר, שהיטיב להציע מסגרת מחשבתית להוויה הטכנולוגית ולסכנותיה ("הטכנולוגיה איננה דבר או כלי או משהו שאפשר לאחוז בו, אלא מערכת טוטלית, סדר דברים שלתוכו אנו מושלכים", כך מתאר עתריה את התפישה ההיידגריאנית) – ובאופן מצמרר סבר שהנאציזם יכול להוות לה חלופה עדיפה.

השער השלישי ואחרית הדבר מרחיבים את אותם הרעיונות לביקורת כוללת של הנאורות. עתריה מסתייג מהגרסאות הקיצוניות של רעיון הקדמה, ומבכר התקדמות צעד אחר צעד בהתמודדות עם מצוקות על פני חיפוש אוטופיה גמורה, שהוא רואה כקשור בהכרח לדיסטופיה. האובססיה לאפוקליפסה (אקולוגית, טכנולוגית או אחרת) והכמיהה לגאולה (אקולוגית, טכנולוגית או אחרת) דומות מדי, ושתיהן מבטאות משיכה לקץ הזמן והתחמקות משאלות מוסריות ממשיות בעולם הזה.

הספר מציג מבנה הגותי מרשים, גם אם יש בו ניסוחים מתלהמים ("אין אוטופיה בלי תאי מוות וקרמטוריום") או פשטניים ("גם אם משתמשים בכורים גרעיניים למטרות של אנרגיה נקייה, זו רק הסוואה למטרה היחידה שיש לנשק האטומי: השמדה"). הוא ממעט לדון ב"תחומים אפורים" מחוץ למקרי הקצה של הפצצה הגרעינית ותאי הגזים, וכמעט שלא מתייחס לסוגיות ישראליות או אקטואליות, ולכן משאיר פתח למסקנות פוליטיות וחברתיות שונות ואף סותרות. אך הוא חד בציפייה הקשה והנאצלת שהוא מציב בפני הקוראת: לתפוס עצמה כמי שאחראית לגורלה, ובמובן מסוים גם לגורל האנושות כולה.

מהבחינה הזו הספר נאמן לרוחן של קלאסיקות כמו 'האדם מחפש משמעות', 'האדם המורד' ו'מנוס מחופש' – ספרים שברקע זוועות אמצע המאה העשרים הדגישו את החירות כעול וכצו קיומי מתמיד, מול הנטייה המתמידה לא פחות להתכחש לה. עתריה שואל את הקורא 'אייכה?', במונחי המדרש של מרטין בובר על האדם הראשון: במדרש אדם "נחבא כדי להתחמק מן האחריות לחייו", ואלוהים הפנה אליו השאלה 'אייכה' כדי לזעזעו ולהביאו להתבוננות פנימית. משנשאלה השאלה האלוהית, אומר בובר, "אין הדבר תלוי אלא באדם, שיכוון עצמו כלפי השאלה". כמו בובר, עתריה מבקש שקוראיו יכוונו עצמם כלפי סוג השאלות הקיומיות המערערות, שההתמודדות איתן נחוצה לחיים של חירות מוסרית.

'טבע האדם – אחרית דבר: גנים, טכנולוגיה, אפוקליפסה' מאת פרופ' יוחאי עתריה, הוצאת עם עובד, 2024. ניתן לקרוא עוד על השקפתו של עתריה בריאיון שפורסם ב'דבר' ב-2021.