בתחילת ינואר נסענו, הצלם יונתן בלום ואני, למושב לבון בגליל. העננים היו מלאים ואפורים, ונחו על הגבעה הירוקה שעליה בנתה משפחת אהל את ביתה. קובי ועידית סיפרו שהם שומרים על הבית, על הפסנתר, על עצמם – כדי שכשאלון יחזור, יהיה לו לאן. הם המעיטו בראיונות באותה תקופה, לא העתיקו את מקום מושבם למרכז, למרות ששם לב הפעילות למען שחרור בנם, וניסו לשמור על פרטיותו – את העובדה שהוא מוחזק במנהרה ופגוע בעינו ביקשו להצניע.

אלו היו הימים שלפני ההסכם האחרון, לפני שאלי שרעבי וקית' סיגל חזרו כחושים, לפני משפחת ביבס, לפני שנאלצו לחשוף כל פרט על מצבו של אלון כדי להדגיש בפני מי שצריך שהוא חייב להשתחרר – ועכשיו.

אתמול ישבו קובי ועידית מול התקשורת והציגו תוכנית לטיפול בבנם החטוף. בלב התוכנית – פינוי של אלון לבתי חולים במדינות ערב, רק כדי שיקבל טיפול רפואי. לא ידעתי את נפשי מרוב בושה. איך הגענו למצב שבו המשפחה הצנועה והעדינה הזו מציגה אלטרנטיבה במו"מ מול חמאס כדי לטפל – אפילו לא להשיב – לטפל בבנם החטוף והפצוע, כשהשלטון השאיר אותו 560 ימים בשבי חמאס בעזה?

הוריו של אלון אהל החטוף בעזה, קובי ועידית אהל (צילום: פאולינה פטימר)

זאת לא הבושה היחידה בשבוע הכי קדוש בישראליות. סבא וסבתא של בר קופרשטיין נסעו עד לאושוויץ כדי להעביר את המסר של שלשלת הדורות, מהסבא מיכאל ששרד כתינוק בקישינב, עד לנכד ששורד בעזה. ההורים של כרמל, הרש, אלמוג, אלכס, אורי ועדן – שלא יכולים להתאבל על ילדיהם שנחטפו מהנובה ונרצחו במנהרה אחרי מאות ימים – מארגנים תפילה "לא פוליטית" לשחרור החטופים. סבתא של עידן אלכסנדר, ורדה בן ברוך, אישה מסורתית, צריכה להדגיש בכל ראיון את אמונתה כדי לזכות בקשב הציבורי למען נכדה.

לפני כמה חודשים הצהירה יעל אדר באחת מתכניות הרדיו כי היא יודעת שבנה, תמיר, שנרצח כשיצא להגן על קיבוץ ניר עוז, יובא למנוחה נכונה עד יום הזיכרון. שמעתי אותה בזמן נסיעה, ויום הזיכרון נראה אז רחוק כל כך, והבקשה – הדרישה שלה – נראתה מנותקת כל כך. למה את לא זועקת שעכשיו ומיד? יום הזיכרון הגיע – ותמיר לא איתנו. כשיעל עמדה בכיכר החטופים ביום השנה העשירי לשבי של אברה מנגיסטו ודיברה על העיוורון נוכח המקרה, ועל כך שאם היו צועקים יותר אז, אולי אברה היה מוחזר – תמיר עדיין לא חזר.

יעל אדר, אמו של תמיר אדר ז"ל, שנרצח בקרב על קיבוץ ניר עוז (צילום: ליאור רוטשטיין)

שנה ושבעה חודשים אחרי 7 באוקטובר, כמעט בלתי אפשרי לחשוב על החטופים בלי לחוש בעורפך את משב התעמולה של ערוץ 14, שטוען כי הרגש, החמלה, הכמיהה והדרישה להחזיר אותם – הם "תעמולה של האויב". זה אולי נצחונו הגדול ביותר – ישראלים בשר ודם המתכחשים לאחד או אחת מהם כדי שלא ליפול ל"תחבולות אויב".

ומשפחות החטופים? הן נותרו כמעט בלי כלים להשפיע. ניסו מחאות. ניסו צעקות. ניסו חסימות כבישים. ניסו עצומות. ניסו תפילות. ניסו שתדלנות. ניסו את טראמפ. ניסו איומים. ניסו את בית הדין הבינלאומי. ניסו קמפיינים, דוברים, שירים, סרטונים. ניסו בכי וזעקה – בכל שפה, בכל מקום, בכל צורה, עם כל אחד. הם ניסו הכול.

בשבוע הכי קדוש בישראליות – אני רוצה לבקש מהמשפחות שהיקרים להן עדיין בעזה סליחה. סליחה שהם עדיין לא פה. סליחה שאתם נאלצים לבצע את כל הפירוטכניקה הזו כדי לזכות בתשומת לב. סליחה שהוא הצליח לסכסך. סליחה שהוא הצליח להחדיר בלב שלכם את הספק, את החשש שאם לא תתחנפו מספיק – זה יחרוץ גורלות. סליחה שלא היינו, שלא הייתי, מספיק שם עבורכם, כחוצץ מהפוליטיקה.

וסליחה שביום העצמאות הזה, הבנות והבנים שלכם – לא איתכם. לא איתנו.