שורות של בתים ישנים והרוסים בבת-ים, בני ברק ורחובות העלו לנגד עיננו מחדש את מצב המיגון המחפיר בחלקים נרחבים מהארץ. התנערות המדינה ממיגון הצפון לאורך שנה של לחימה לימדה אותנו שהממשל יודע לתכנן ולבצע משימות צבאיות – אבל את היעדים האזרחיים הוא משאיר לשוק הפרטי, וכך נותרים מיליוני ישראלים מופקרים. עכשיו, כשערים במרכז הארץ במוקד ההרס, נשמעים קולות לגבי תוכניות ההתחדשות העירונית שהיו אמורות לתת את המענה למיגון האזורים המאוכלסים ביותר במדינה – אך קצב השינוי איטי ומרבית הבניינים אינם ממוגנים.

השיעור העגום של מיגון הצפון

דו"ח מבקר המדינה בנוגע לטיפול הממשלה ביישובי הצפון במהלך המלחמה, שהתפרסם לפני שבוע, החביא בתוכו סעיף מטריד במיוחד: בשתי החלטות הגדולות שנגעו במצב בצפון בחודשים לקראת הכניסה ללבנון, המדינה לא התייחסה כלל לצורך בהרחבת הסיוע לעורף הצפוני שייפגע כנגזרת מהרחבת הלחימה. הפרסום הזה הגיע כעוד חלק במסכת ההפקרות שהתגלתה לאורך המלחמה – תת תקצוב, תת ביצוע, הפרטה, סבסוד לא מספק ופערים בין יישובים ואוכלוסיות בכל הקשור באחריות המדינה לספק מיגון לתושביה.

תחת מטחי אש, במשך חודשים, התושבים בצפון הבינו שלמדינה יש מסר ברור עבורם: אתם תצטרכו להסתדר עם מה שיש. כעת, עם הפיכתה של כלל הארץ, ובייחוד אזור המרכז, למוקד למטחי טילים עוצמתיים, נראה שלצפון יש שיעור עגום במיוחד ללמד את כולנו על היחס המפלה של המדינה כלפי תושביה בכל מה שקשור למיגון.

בין אחריות המדינה לחסדי השוק

ניקח את הערים קריית שמונה ושלומי כדוגמא. שתי ערים פריפריאליות, שופעות במבני מגורים ישנים ומוזנחים (בדומה לאותם המבנים שנפגעו בבני ברק, ברחובות ובבת ים) שהפכו למוקד אש מרכזי בשנה הראשונה למלחמה. במקרה של שלומי, הצמדתה לגדר דרשה מהמדינה לספק פתרונות מיגון כוללים והראתה לנו שכשהמדינה רוצה למגן היא מסוגלת – ואכן מיגן העיר צפוי להסתיים תוך שנה. את קריית שמונה, המרוחקת פחות מ 2 ק"מ מהגדר המדינה לא מחויבת בחוק למגן. היא מסרבת לעשות זאת בטענה שמיגון של עיר הוא פרויקט יקר ומסובך. במקום תכנית מיגון יזומה, תכננה המדינה עבור קריית שמונה תוכניות התמגנות המבוססות על התחדשות עירונית. אלו צפויות לתת מענה אולי בעוד עשור, כפי שהודו בכירים במשרדי הממשלה מספר פעמים לאורך השנה האחרונה.

שתי ערים פריפריאליות אחרות, שהיו זקוקות במשך שנים נואשות למיגון הן שדרות ואשקלון. את שדרות, הסמוכה מאוד לרצועה, המדינה מיגנה. האוצר והממשלה סרבו לכך בתחילה אך בג"צ כפה על המדינה למגן את העיר הדרומית על אפה וחמתה. לאחר שהפרויקט נחל הצלחה (שאף קיבלה אות הערכה ממבקרה המדינה), היו מי שניסו לקדם תוכניות דומות גם עבור השכונות הוותיקות של אשקלון. אך אז, שוב, המדינה ביצעה פניית פרסה והחליפה תכנית מיגון רצינית במענקים לקידום התחדשות עירונית. בכך השאירה את תושביהן של מעל 40 אלף דירות ללא מיגון לתלות את תקוותיהם בתמריצים עבור השוק החופשי.

המעמד קובע את מידת הסכנה

על פי סקירת התאחדות הקבלנים שנעשתה במהלך 2024, בישראל כ-3 מיליון יחידות דיור. 1.6 מיליון (57%) אינן ממוגנות. ליותר מ-2.5 מיליון ישראלים (כ-25% מהאוכלוסייה) אין גישה למיגון תקני כלל. בשכונות שלמות בערי הפריפריה הישראליות בהם בבאר שבע, אשדוד, נתניה ואפילו דרום תל-אביב – יש ממ"דים רק ב-20% מהדירות, עם היצע מועט של מקלטים ומרחבים ציבוריים מוגנים ותקניים. כמו הרבה סוגיות במדינת ישראל, גם בהיבט הביטחוני, המעמד הוא זה שקובע את מידת הסכנה.

לפי מחקר של מרכז אדוה מנובמבר 2023, 56%-60% מהעשירונים הגבוהים מחזיקים ברשותם דירה עם ממ"ד, לעומת 27%-31% מהדיירים בעשירונים הנמוכים. היוצא מן הכלל ששובר את הסטטיסטיקה הגאוגרפית והמעמדית הוא עוטף עזה – שמוגן כולו במימון המדינה בעשור הקודם.

800 אלף דירות דורשות התחדשות – שהתבצעה רק ב-13 אלף

מאז החלה המדינה לעסוק בקידום תוכניות מיגון לבתים בקנה מידה רחב, הן נעשות כמעט באופן מוחלט דרך תוכניות התחדשות עירונית. קרי, על ידי תמרוץ כלכלי של קבלנים לגשת לפרויקטים של שיפוץ או פינוי-בינוי של מבנים ישנים. מספר הדירות שנדרשות להתחדשות עירונית נאמד ב-800 אלף, שעד כה בוצע בקצת יותר מ-13 אלף דירות. הבעיה הזו רלוונטית עבור קריית שמונה ומעלות, אך באותה מידה גם עבור פתח תקווה, בת ים ובני ברק. עם זאת, מכיוון שבמרכז הארץ התחדשות עירונית נחשבת לעסק רווחי, אף אחד בכלל לא מדבר על אלטרנטיבות בחסות המדינה – גם אם משמעות הדבר היא שאחרוני הבתים הישנים ימוגנו רק בעוד כמה עשורים.

בעיה נוספת עם תוכניות ההתחדשות העירונית היא שהן כוונו ראשית כל לחיזוק מבנים בפני רעידות אדמה ומעולם לא עודכנו באופן שיהלום מיגון מפני טילים. כך נוצרות בעיות במיוחד בבניינים רבי קומות ישנים – בהם התקנת ממ"ד היא אתגר קשה במיוחד, ולא תמיד אפשרית.

תפיסת האחריות הלקויה של המדינה

יומיים למבצע 'עם כלביא', עשרות הרוגים ומאות פצועים, חלק לא מבוטל מהם בגלל היעדר גישה למיגון ראוי. בהתבטאות ראשונה בעניין שנשמעת מהכנסת, ח"כ ארז מלול (ש"ס) טען שידרוש לקדם הליך היתר מהיר להצעת החוק שלו להגדלת המרחב המוגן, כך שניתן יהיה להגדיל את חדר הממ״ד למען שהות ארוכה ויינתן תמריץ נוסף לקבלן. "הניסיון המר והכואב של הימים האחרונים לימד אותנו על נחיצות הממד"ים" טען מלול. דווקא הצעתו של מלול, ראויה ככל שתהיה, מזקקת את תפיסת האחריות הלקויה של המדינה בסוגייה קריטית זו: במקום לדאוג לספק את המיגון שיציל את החיי התושבים, היא מנסה להקל עליהם בהסרת בירוקרטיה ובהטבות כספיות.

"הטרמינולוגיה של המיגון היא טרמינולוגיה של השוק. אף אחד לא מדבר אפילו על אופציה ציבורית – חברות ציבוריות, מימון ציבורי או אפילו פיקוח" סיפר ל'דבר' חוקר מרכז אדוה, ירון הופמן-דישון, שחקר את מדיניות המיגון של ישראל בעשורים האחרונים "המדינה שמה כל כך הרבה מאמץ על הסיפור של ההתחדשות העירונית, אך זה פתרון מוגבל מאוד". הופמן-דישון, בהסתכלות על החזית הצפונית בלבד, קרא למדיניות המיגון הזו "פארסה". אבל עכשיו, כשהמדינה מוציאה לפועל תכנית צבאית שתוכננה במשך עשרות שנים, ושמה את כל המדינה בסיכון – אפשר להגיד שזה פשוט מחדל.

לא רק ביטחון אישי – אלא גם לאומי

מיגון הוא קודם כל חיי אדם, אבל בהסתכלות עמוקה יותר – הוא קשור באופן בלתי נפרד גם לאסטרטגיה צבאית. ההיסטוריון הצבאי פרופ' דני אורבך הסביר בראיון לפודקאסט 'אחד ביום' שהסיבה העיקרית שאויבי המדינה לדורותיהם מכוונים את נשקם לעבר האוכלוסייה האזרחית בישראל היא מכיוון שאלו מהווים עבורנו את הבטן הרכה.

נקודת הכרעה המרכזית של החברה ישראלית היא חיי תושביה, שפגיעה בהם, מלבד הטרגדיה האישית, נחשבת לפגיעה לאומית וצבאית. בראיון המליץ אורבך להישמע היטב להוראות פיקוד העורף – כי זה גם האינטרס הלאומי שלנו. נדמה שרוב הישראלים מכירים בכך, אבל מה בדבר המדינה?