פסיקת שופטי בית המשפט העליון, לפני כשבועיים, אישרה אמנם אישרה את כניסת האונייה למילוי מיכל האמוניה, אבל כללה התייחסויות למכלול של סוגיות מקיפות, ובייחוד דרשה מהמדינה לקחת אחריות על ההשלכות של מדיניותה בכל ההיבטים – בטיחות הציבור, צרכי המשק ופיקוח על תעשיית הדשנים כאחד. השאלה הגדולה כעת, היא האם התנאים שבית המשפט הציב לכניסת האונייה הם ראליים למילוי המיכל תוך כדי תקופת החגים.

מי לוקח אחריות ?

ההתדיינות המשפטית בנושא מיכל האמוניה, והסכנות הכרוכות בו, אינה דיון משפטי רגיל, משום שהחלטה שגויה בה עלולה לגרום לאסון.

אם מקבלים את טענות חיפה כימיקלים, הרי שבית המשפט נקט בזהירות יתר, שעולה כעת במחסור באמוניה, ובפגיעה כלכלית משמעותית בתעשיית הדשנים בישראל. אם מקבלים את טענות עיריית חיפה, הרי שהאישור למלא את המיכל עלול לגרום לאסון רב נפגעים, שבפני עצמו כולל גם נזק כלכלי גדול.

בית המשפט לא קיבל שום החלטה על דעת עצמו לגבי הסיכונים, אלא נסמך על החלטות מדינת ישראל בנושא זה, הגם שעמדתה מורכבת ממספר גופים שאף משנים את עמדותיהם לפי הנסיבות או בגלל יכולת מקצועית מוגבלת. בדיונים התגלה שאף על פי שהמיכל פעל ברצף 31 שנה, איש לא הכין מראש תכנית לסיום השימוש בו, כולל התרחיש בו סף החומר במיכל יורד מתחת לגובה המשאבות. היערכויות אלו, שמחייבות הזמנת מומחים מחו"ל, נעשו רק ברגע האחרון, ורק בעקבות ההליך המשפטי. ככל שנחשף המצב בו לא רק שאיש לא ידע בדיוק כיצד לסיים את השימוש במיכל, אף שהחלטת הממשלה בנושא התקבלה ב2013, התברר שגם אין חלופות זמינות ליבוא אמוניה בכמויות קטנות.

תחילת השימוע בעניין מכל האמוניה בבג"ץ 4 באפריל 2017 (צילום: יונתן זינדל פלאש90)

השופטים כרכו את האישור למלא את המיכל בהגשת תצהירים לבית המשפט שמבטאים לקיחת אחריות מצד גורמי המדינה, גם בנושא הבטיחות, וגם בנושא הדאגה לאספקת אמוניה במשק, בנפרד מהמונופול הבלתי המוכרז שהיה עד כה לחיפה כימיקלים. בית המשפט אימץ, בשתי ידיים, את הודעת המדינה שקבעה כי במילוי הקרוב צרכי מאה הצרכנים הקטנים במשק יקבלו העדפה על פני צרכי תעשיית הדשנים, וחייב גם את חיפה כימיקלים להצהיר שהיא מסכימה לכך, כתנאי להכנסת האונייה.

עד כה, הצהירה החברה מספר פעמים כי פגיעה בה תפגע בשלל תעשיות חיוניות במשק, אך במילוי האחרון של המיכל, המשיכה החברה לצרוך את מרבית האמוניה מבלי לשמור מלאי לצרכנים קטנים. הצהרת בית המשפט, לפיה החברה אשמה בכך שלא התכוננה לסיום השימוש במיכל הענק, לא כוללת שום סנקציה ספציפית, אך היא חוסמת בצורה משמעותית את החברה מלכרוך ברמה המשפטית את צרכי המשק הרחבים עם צרכיה שלה. חיפה כימיקלים טענה באופן עקבי שהביקורת על הסיכונים במערך היבוא הקיים הם מוגזמים וחסרי פרופורציה ביחס לסכנות האמתיות. בית המשפט לא התעלם מטענה זו, אלא שלא נמצא שום גורם מטעם המדינה שהציג חוות דעת מפורטת התומכת בהמשך השימוש במיכל, כמו שביקשה החברה. גם אם באופן שלא הוסבר עד כה, בדיקת המשרד להגנת הסביבה העידה שיבוא במיכלים קטנים יותר מסוכן ממערך היבוא הנוכחי, בית המשפט התעלם ממה שמשתמע מהערכה זו, וחייב את המדינה לעמוד בהחלטותיה הקודמות, לפיה השילוב בין המיכל הנוכחי לאוניית המילוי מהווה מערך יבוא מסוכן מדי שיש לסיים את השימוש בו בהקדם האפשרי, ואף תבע מהמדינה להציג תכנית להסדרת היבוא במיכלים קטנים, בעבור שלל הצרכנים במשק.

האם בית המשפט הציב משוכות ריאליות ?

בתקופת החגים קשה לבצע את כל ההכנות הנדרשות. ביום חמישי הקרוב, תצטרך חיפה כימיקלים להציג את הוראות המילוי הבטיחותי של המשרד להגנת הסביבה, אם אכן יכין אותן בזמן. בשבוע שלאחר מכן יידרשו שאר ההצהרות לגבי הסכמה למתווה של בית המשפט.

לא ברור האם מדובר בלוח זמנים ראלי, והתאריך המיועד להגשה האחרונה ולהחלטת השופטים – ה27.4 – יכול להידחות, תוך החרפת המחסור באמוניה במשק. עיקר עומס העבודה מוטל כעת על המשרד להגנת הסביבה שצריך לעסוק במקביל במילוי בטיחותי חד פעמי, בריקון בטיחותי של תחתית המיכל באופן סופי, ובהסדרת החלופות למיכל, כאשר אין ברשותו כוחות מקצועיים ייחודיים לנושא. וכפי שהצהירו אנשי המשרד בבית המשפט, הדבר בא על חשבון הטיפול השוטף בחומרים מסוכנים אחרים בכלל המשק.

לחזק את הגוף הממשלתי המקצועי

באופן כללי המשרד להגנת הסביבה הוא משרד קטן, ללא תקנים רבים. הוא נסמך לרוב על תקינה אירופאית או אמריקאית, כאשר לעתים הוא אף מחליט להחמיר ממנה. לא יזיק לוּ, בנושא כה קריטי מבחינה בטיחותית, יוסיף המשרד תקן ספציפי המתמחה בכל נושא משק האמוניה, לרבות השתלמות במחקרים העדכניים בתחום, ובהכשרות המתרחשות בגופים המתקננים עצמם דוגמת הEPA  האמריקאי.

מאז מלחמת לבנון השניה ראינו סדרה של דוחות חיצוניים, שאותם ערכו מומחים ישראלים ובינלאומיים, שלא רק שממצאיהם שנויים במחלוקת, אלא שאין קשר ישיר בין מי שחתום על הדוחות הללו לבין מי שאמור ליישם אותם. הגיע הזמן לחזק את המשרד להגנת הסביבה ביכולות מקצועיות שיאפשרו לו לפתח את הידע המקצועי על ידי עובדי המשרד ולקחת אחריות מלאה, דבר שקשה הרבה יותר לביצוע בעזרת המודל המקובל של הממשלה – מיקור חוץ.