"בעולם כבר מבינים ששרשראות אספקה הן תשתית קריטית בדיוק כמו אנרגיה או ביטחון", אומרת גלית כהן, לשעבר מנכ״לית המשרד להגנת הסביבה וכיום חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). שינויי האקלים, מגפות, מלחמות אזוריות, כל אלה עלולים לנתק את זרימת הסחורות שאנחנו תלויים בהן".

שרשראות האספקה היו נושא שהעסיק מעטים בישראל עד לפני כמה שנים. מעטים מידי, אם שואלים את כהן. "בישראל פשוט לא דיברו על זה", היא אומרת בראיון ל'דבר', "אבל גם אנחנו למדנו את זה בדרך הקשה, בקורונה, כשמפעלים נאלצו לסגור קווי ייצור בגלל מחסור בחומרי גלם, ובמלחמה, כשחלק מהחקלאים עבדו תחת אש".

כהן הובילה בשנתיים האחרונות יוזמה בין-תחומית יוצאת דופן: "פרויקט תגובת שרשרת", שמטרתו לגבש מודל לניהול סיכונים בשרשראות אספקה קריטיות ברמה הלאומית. הפרויקט נולד מתוך ההבנה שישראל חשופה לשיבושים גוברים בשרשרות האספקה של מזון וחומרי גלם. הוא מתמודד עם סוגיה מרכזית בביטחון לאומי בעידן של אי־יציבות גלובלית: איך מבטיחים שמדפי המזון לא יתרוקנו. 

לדבריה, היכולת לייצר ולספק מזון בישראל היא עניין של ביטחון לאומי לא פחות מאשר שדה הקרב. "החקלאים והרפתנים המשיכו לגדל ולספק מזון גם כשהקסאמים נפלו לידם. הם לא עשו את זה בשביל רווח, אלא כי הם הבינו שזו שליחות. אבל יש גבול למה שהשוק יכול לעשות לבד. המדינה חייבת להיכנס, לנהל את הסיכונים, להפחית אותם ולבנות אלטרנטיבות."

כך נולד "פרויקט תגובת שרשרת", בשיתוף ארבעה מוסדות מרכזיים: מרכז ארכימדס באוניברסיטת תל אביב, מכון יסודות למדיניות ציבורית, מכון גזית למחקרי מודיעין, והמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). בפיתוח המודל השתתפו נציגים ממוסדות אקדמיים, ממשלתיים, חברתיים ומהמגזר העסקי. 

במסגרת המיזם, שהובילו פרופ' ורד בלאס, גלית כהן וד״ר עמית אשכנזי, נוצרה מתודולוגיה מבוססת נתונים לניהול סיכונים במזון ובחומרי גלם קריטיים. "יצרנו פלטפורמה דינמית למיפוי האתגרים והסיכונים הספציפיים שקשורים בשרשרות אספקה קריטיות, שמשלים פערים בידע הקיים" אומרת כהן. הפלטפורמה, שנוצרה בהובלת מומחים בתחומי הקיימות, מספקת בסיס לבחינת סיכונים והצעות לפתרונות חדשניים.

למה התחלתם דווקא מתחום המזון?
"התחלנו מהשפעות ההיבט האקלימי על שרשראות האספקה, וזה בלט במיוחד בנושא המזון", מסבירה כהן. "איגוד יצרני המזון דיווח שבתקופת הקורונה מפעלים נאלצו לסגור קווי ייצור עקב התייקרות של חומרי הגלם. היצרנים הבינו שהמצב הזה עלול לחזור על עצמו בכל מיני תסריטים. השאלה הבוערת היתה: מה זה אומר על היכולת שלנו להמשיך לייצר כאן מזון?

"כשהתחלנו לחקור את הנושא, חשבנו שהדברים הכי גרועים שנתמודד איתם הם מגיפה עולמית ומלחמה בין רוסיה ואוקראינה, שתי ספקיות הדגנים והתבואות המרכזיות שלנו. מהר מאוד פרצה המלחמה בישראל שהבהירה עד כמה מקורות המזון שלנו פגיעים". 

"העולם הופך קוטבי, עם מלחמות סחר וסנקציות"

מה הבנתם במחקר?
"קודם כל, שכל סחורה מתנהגת אחרת, ולכן חשוב להכיר את הנתונים הספציפיים ולא להסתמך על הכללות ותאוריות. לצד זה, למדנו שיש גבול לעבודת המטה שהסקטור היצרני צריך או יכול לעשות. יש שלב שהמדינה חייבת לקחת תפקיד משמעותי ולנהל את הסיכונים, להפחית אותם ולייצר אלטרנטיבות".

המגזר העסקי עושה מספיק?
"הוא עושה את העבודה שלו. המטרה שלו היא לוודא שתהיה אספקה של סחורה לצרכנים, והם הוכיחו את עצמם גם בקורונה וגם במלחמה. מפעלים נפתחו תחת אש והיצרנים המקומיים עשו הכל כדי לספק את הסחורה. אין לי ספק שהייתה בזה גם לא מעט ציונות, ולא רק עמידה ביעדים עסקיים. גם החקלאים הוכיחו עמידות כשהמשיכו לגדל תחת אש, בכל רחבי הארץ ובמיוחד בגבולות. אף חקלאי לא נהיה מיליונר מזה, כולם עשו את זה כי ראו בזה את תפקידם".

איך הופכים את ההבנה הזו למודל יישומי?
"רצינו להבין בדיוק אילו סחורות פגיעות, מאיפה אנחנו מייבאים אותן, ומה יקרה אם שרשרת האספקה תישבר. לא לדבר בסיסמאות. לכן התחלנו עם שני מוצרים שהם קריטיים במיוחד: תבואות ודגנים, ודגים, ש־90% מהם מיובאים לישראל מחו"ל. השתמשנו בכלים מתקדמים מתחום האקלים והדאטה כדי לבנות תרחישים ולחזות סיכונים עוד לפני שהם קורים".

"הסיכונים מצטברים, איפה שהפיתה מתייקרת יש הפיכה"

המתודולוגיה שפיתחה הקבוצה מזהה ארבעה סוגים מרכזיים של סיכונים:

1. סיכוני אקלים: בצורות, שיטפונות, גלי חום, סופות קשות.
2. סיכונים סביבתיים: זיהום קרקע ומים, שחיקת משאבים טבעיים.
3. סיכונים גיאו־פוליטיים: סנקציות, מלחמות, שינויי מדיניות יצוא.
4. סיכוני שינוע: חסימות של נתיבי ים, פגיעות בתעלות סחר או בנמלים.

כהן מסבירה שהסיכונים לרוב לא באים לבד. "הם מצטברים ומשפיעים זה על זה. בצורת קיצונית יכולה לגרום לירידה ביבול, שתוביל למחסור גלובלי, שיגרום לעליית מחירים, שיכולה להצית אי־יציבות אזורית. ראינו את זה במצרים, בסוריה, באפריקה. כשהפיתה מתייקרת יש הפיכה. לכן ביטחון המזון הוא גם ביטחון מדיני."

הכלים של השוק לא מספיקים כדי לווסת את הסיכונים?
"העולם נהיה מורכב יותר, קוטבי ומחולק יותר. הגלובליזציה שהיינו רגילים אליה עד לפני כמה שנים משתנה מאוד, ומושפעת מהחלטות פוליטיות שכל מדינה עושה. נוצרות בתוכו שרשראות אספקה שמבוססות על חיבורים אסטרטגיים. מלחמות סחר, סנקציות ומגבלות יצוא הם כבר לא דבר חריג, זו השגרה. ראינו את זה בקורונה: מדינות חסמו יצוא כדי לשמור על נכסים לעצמן, ראינו את זה בשווקי המזון בהשפעת גלי החום ואנחנו רואים את זה עכשיו, בכל הנוגע למלחמת המכסים בין ארה"ב לסין.

"ישראל חייבת להבין את זה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות המדינה שמחכה שמישהו אחר יפתור לה את הבעיה. זה נכון לגבי מזון, רכיבים לתעשייה הביטחונית, לאנרגיה ולמוליכים למחצה. כשמובילים בישראל רפורמות שמרחיבות את הייבוא חייבים לשאול: מה נייבא? מאיפה נייבא? האם בדקנו מה קורה במדינות האלה, מה הסיכונים?"

"רק אצלנו האמינו שהשוק יסתדר לבד"

לדברי כהן, הגישה השאננה של ישראל כלפי הסיכונים לביטחון המזון חריגה בעולם. "מדינות רבות כבר מיישמות מדיניות ניהול סיכונים אסטרטגית בשרשרות האספקה שלהן", אומרת כהן, "סין, לדוגמה, בנתה תוכנית של מאה שנה קדימה. היא רוכשת קרקעות באפריקה ואפילו בארה"ב כדי להבטיח לעצמה מזון. באירופה ובארה"ב יש גופים שמנטרים סיכונים ומעדכנים את הממשלות בזמן אמת. רק אצלנו, עד לא מזמן, הסתפקו באמונה שהשוק יסתדר לבד".

כהן סבורה שפתיחת שווקים ליבוא עלולה להיות מסוכנת אם היא נעשית ללא מיפוי ובקרה של האיומים. "הורדת מכסים זה לא פתרון קסם. זה אולי נשמע תחרותי בתיאוריה, אבל במציאות זה פשוט לא עובד. ראינו את זה עם החמאה: אחרי הורדת המכסים, חמאה מיובאת נמכרה ב־50% יותר מהחמאה המקומית. כשיש משבר עולמי, מדינות סוגרות את שעריהן. ישראל עלולה למצוא את עצמה בלי אספקה ועם מדפים ריקים".

הדוגמאות לכך הולכות ומתרבות בשנים האחרונות. כך למשל, חשש מפגעי מזג אוויר והפרעות בשרשרת האספקה עקב המלחמה באוקראינה, הביאו את הודו, יצואנית האורז הגדולה בעולם, להטיל ב-2022 הגבלות על יצוא אורז. בהודו, שמייצאת כ-33% מהאורז הנסחר בעולם, ביקשו לרסן את האינפלציה המקומית ולהבטיח ביטחון תזונתי. ההגבלות המשמעותיות גרמו לירידה חדה בסחר העולמי, לזינוק במחירים העולמיים, ועוררה חשש לחוסר ביטחון תזונתי במדינות רבות.

הפתרון הוא לבסס את כל התזונה שלנו על ייצור מקומי? זה לא אפשרי.
"ברור שלא, אבל גם אי אפשר לפתוח הכול ליבוא חופשי. זה בפירוש לא מבטיח הורדת מחירים, כמו שראינו עד היום, וזה פוגע בייצור המקומי ובחוסן שלנו. צריך לנהל את הסיכונים בצורה מושכלת, על סמך מידע. בנינו מתודולוגיה שתאפשר למדינה לדעת מה כדאי לייבא, ממי, כמה, ובאילו תנאים, כדי לשמור גם על הצרכנים וגם על היצרנים המקומיים".

השלב הראשון, לדברי כהן, הוא בניית תשתית מידע לאומית. "כשבדקנו את שרשרות האספקה ואת המידע שיש ברשות משרדי הממשלה, גילינו שאין כמעט נתונים רציפים על מלאים, ייצור, יבוא ויצוא. אין תמונת מצב. מדינה לא יכולה לנהל סיכונים בלי דאטה. צריך לבנות דשבורד לאומי שירכז את הנתונים ויאפשר למקבלי ההחלטות לראות בזמן אמת מה מצבנו".

הצעד השני הוא מיפוי המוצרים החיוניים: אותם חומרי גלם ומוצרי מזון שעליהם המדינה צריכה לשמור ולנהל באופן פעיל. "אי אפשר לנהל את הכול", היא מסבירה, "צריך להגדיר מה חיוני, כמו חיטה, תירס, דגים, חלב ותרופות, ולבנות תוכנית ספציפית לאספקה שלהם."

השלב השלישי הוא הקמת יחידה ייעודית לניהול סיכונים בשרשרות אספקה במשרד החקלאות, שתפעל בשיתוף עם משרדי החוץ, הכלכלה והאוצר. "מישהו צריך לקום כל בוקר ולשאול את השאלות האלה. אם לא יהיה גוף כזה, ניזכר בזה רק כשיפרוץ המשבר הבא".

"יש לנו הרבה מה להציע לעולם מעבר לנשק"

אחד ההיבטים החדשניים בהצעה של כהן ושותפיה הוא השימוש במודל "תגובת שרשרת" גם ככלי דיפלומטי. "כשאנחנו מבינים לעומק את סיכוני האקלים במדינות שמהן אנחנו מייבאים אנחנו יכולים גם להציע להן פתרונות. למשל, אם מדינה מסויימת סובלת מבצורת או ממזיק, אנחנו יכולים להציע לה זרעים עמידים או פתרונות אחרים שאנחנו מפתחים במכון וולקני. בתמורה היא תתחייב לספק לנו תבואות. זה לא רק עניין של אינטרסים קרים: יש לנו הרבה מה להציע לעולם מעבר לנשק". 

דוגמה לכך הם הסכמי 'Treat The Wheat' ('טפל בחיטה'): יוזמה של משרד החקלאות לחיזוק אספקת החיטה לישראל, במטרה להבטיח מקורות חיטה בשגרה ובחירום, בעקבות לקחי המשבר העולמי באספקת חיטה ב-2022. עד כה חתמה ישראל על הסכמי שיתוף פעולה עם אוזבקיסטן, אזרבייג'ן, רומניה ומולדובה, שלפיהם ישראל משתפת ידע וטכנולוגיות חקלאיות בתמורה לאספקת חיטה".

הביסוס של גוף ידע מתעדכנת יכול לתרום לדברים למדיניות החוץ הישראלית: "כשאנחנו באים עם נתונים ולא רק תחושות אנחנו יכולים לדעת טוב יותר מאיפה כדאי לקנות, עם מי כדאי לעשות הסכמים, ואיך לנהל משא ומתן."

"לזהות חולשות לפני שפורץ משבר"

כהן סבורה שמשרדי הממשלה מתחילים להפנים את הצורך, אך עדיין לא מספיק. "משרד החקלאות ומשרד הכלכלה בהחלט משתפים פעולה. גם משרד ראש הממשלה והמל״ל מעורבים. אבל באוצר עדיין פחות. מאוד חסרה המעורבות שלהם בתוכנית הלאומית לביטחון המזון, שהוביל משרד החקלאות עם הרבה מאוד שיתוף פעולה בין-משרדי".

"לצערי, באוצר הגישה היא 'יבוא, יבוא, יבוא'. אבל לאורך השנים גיליתי, שכאשר יש נתונים ויש עבודות מקצועיות וכולי, גם הם לא מתעלמים מהם. המודל הזה מבוסס מידע, ולכן קשה מאוד להתווכח איתו. אני מקווה שעבודה מקצועית כזו, עם נתונים וכלים מדעיים, תגרום להם להבין שאי אפשר לנהל מדינה רק עם מודלים כלכליים תאורטיים".

יש כוונה להרחיב את המודל לניטור של תחומים נוספים?
"בהחלט. מדובר במתודולוגיה שיכולה לשמש כל מדינה וכל סקטור, ומאפשרת לזהות חולשות עוד לפני שהן מתפרצות למשבר. יש צורך אמיתי להרחיב את המודל לבחינה של מוצרי מזון בסיסיים נוספים, ולבחון גם תחומים כמו תעשיות ביטחוניות, אלקטרוניקה ואנרגיה מתחדשת, שבהם ניכרת תלות גוברת בשרשרות אספקה עולמיות.

"אנחנו חיים בעולם שבו שיבוש אחד יכול להשבית מדינה שלמה. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך באוטומט. צריך להבין שהביטחון הלאומי שלנו לא נגמר בגבול. הוא נוגע גם בשאלה הפשוטה: האם נוכל לספק לעצמנו מזון גם ביום שאחרי?".