כשמדברים על תשתיות לאומיות, מיד עולות תמונות של כבישים, מסילות רכבת, רשתות חשמל ותקשורת. כל כלכלן יסביר שהשקעה בתשתיות היא מנוע צמיחה קלאסי. היא מייצרת תנאים שבהם השוק יכול לפעול ביעילות, מגדילה פריון ומושכת השקעות. אבל יש תשתית אחת, קריטית לא פחות, שנופלת שוב ושוב בין הכיסאות של מקבלי ההחלטות – ביטחון תזונתי.

הדו"ח שפרסם אתמול המוסד לביטוח לאומי צריך לזעזע כל מי שחושב על עתידה הכלכלי של ישראל. כמעט 3 מיליון בני אדם, מתוכם כמיליון ילדים, חיים באי-ביטחון תזונתי. 26% ממשקי הבית דיווחו על חוסר יכולת לממן מזון שאינו מזיק לבריאות. זו תמונת מצב של כלכלה שמבזבזת את הפוטנציאל האנושי שלה.

ביטחון תזונתי הוא תשתית יסודית בדיוק כמו כבישים או רשת החשמל. הוא קובע את היכולת הפיזית, הקוגניטיבית והנפשית של ילדים ללמוד, לרכוש מיומנויות ולהתפתח. הוא משפיע על היכולת של מבוגרים לעבוד ביעילות, להתמיד בעבודה וליזום. מחקרים מראים שילדים שגדלים בחוסר ביטחון תזונתי סובלים מפערי הישגים לימודיים, מקשיי ריכוז ומבעיות התפתחותיות שמלוות אותם לאורך החיים. המשמעות הכלכלית ברורה: פגיעה בהון האנושי עוד לפני שהוא נכנס לשוק העבודה, ירידה בפריון, עלייה בהוצאות הבריאות והכבדה על מערכות הרווחה.

46 ש"ח לילד בשנה

ועכשיו לאבסורד הגדול: בזמן שהנתונים זועקים מצב חירום, התקציב הממשלתי מספר סיפור אחר לגמרי. בבסיס תקציב המדינה מוקצים בסך הכול 46 מיליון שקלים לביטחון התזונתי. 46 מיליון שקלים למיליון ילדים – פחות מחמישים שקל לילד לשנה.

אמנם בפועל, לאחר לחצים ומאבקים, מועברים בדרך כלל כמעט 200 מיליון שקלים. הסכום הזה כולל את המיזם לביטחון תזונתי, אפיק הזנה ממלכתי שמשרד הרווחה מפעיל. בשנים "טובות", כשמפלגות מחליטות להשתמש בכסף הקואליציוני שלהן למטרה זו, התקציב אפילו הגיע ל-700 מיליון. אבל כאן בדיוק הבעיה. ביטחון תזונתי לא יכול להיות תלוי בחסדי הפוליטיקאים ובמשא ומתן קואליציוני. זו לא צדקה אלא השקעה תשתיתית, שצריכה להיות עקבית ומוגנת.

כשתקציב 2026 כבר בהכנה, צריך לשאול מי מתייחס ברצינות למצב הזה. איך ייתכן שמיליון ילדים רעבים לא מקבלים עדיפות תקציבית? איך אפשר לדבר על צמיחה כלכלית כשרבע מהאוכלוסייה לא יכולה להרשות לעצמה תזונה מספקת ובריאה?

להבטיח נגישות למזון בריא

ההמלצות של המועצה הלאומית לביטחון תזונתי ושל הביטוח הלאומי ברורות וישימות. ראשית, להגדיל מדי שנה באופן משמעותי את תקציב המיזם לביטחון תזונתי, ולעגן אותו בבסיס התקציב. שנית, להרחיב את תוכנית הארוחות הבריאות בבתי הספר, במיוחד בפריפריה ובריכוזי האוכלוסיות המוחלשות. שלישית, להפחית את המע"מ על מוצרי מזון בסיסיים ובריאים כמו דגנים מלאים ומוצרי חלב בסיסיים, ולהכניסם יחד עם מוצרים נוספים לפיקוח מחירים, תוך הבטחה שהם נגישים גיאוגרפית למי שזקוק להם.

אלו לא המלצות מהפכניות אלא צעדים בסיסיים, שמדינות מפותחות רבות כבר נקטו. ההשקעה הנדרשת, בין מיליארד לשני מיליארד שקלים בשנה, זניחה ביחס לתועלת הכלכלית ארוכת הטווח. מחקרים בינלאומיים מראים שהשקעה בתזונת ילדים מחזירה את עצמה בטווח הארוך בחיסכון בהוצאות בריאות, חינוך ורווחה.

הבחירה שעומדת בפנינו ברורה. אנחנו יכולים להמשיך להתייחס לביטחון תזונתי כצדקה, שתלויה ברצון הטוב של פוליטיקאים, עמותות ואנשים טובי לב, או להכיר בעובדה שמדובר בתשתית לאומית קריטית. השקעה בביטחון תזונתי היא השקעה בעתיד הכלכלי של ישראל, בצמיחה, בפריון ובצמצום פערים. הדו"ח של הביטוח הלאומי הוא קריאת השכמה. השאלה אם מישהו בממשלה מקשיב.

עו"ד בקי כהן-קשת היא פעילה חברתית, ממובילות 'הפורום למאבק בעוני'