במדינת ישראל, ככלל, אין דבר כזה שהחשמל או המים ייקטעו לאורך זמן. בשנתיים שבהן התנהלה מלחמת חרבות ברזל נפגעו לא מעט מתקני תשתית, בעיקר מתקני חשמל. ולמרות זאת, גם אם התקלה הייתה סמוכה לגבול מסוכן, אזרחי ישראל לא הרהרו לרגע באפשרות שהמדינה לא תדאג לשלוח מי שיתקן את התקלה, לעיתים ממש תחת אש.
המצב הזה התאפשר מכיוון שלחברת החשמל וחברת מקורות יש את כלל המיכון והמהנדסים שהם זקוקים להן כדי לתקן בעיות כאלו. לו נזקקו בחברת החשמל להביא צוות מסין, או אפילו רק מכונה מסין, לא היה ניתן להחזיר את החשמל לשכונה בזמן סביר, אם בכלל. למרבה המזל, ישראל אינה תלויה באף אחד בתחומים אלו.
אלא שעל פי דו"ח מבקר המדינה שפורסם אתמול (שלישי), הבעיה של מחסור במיכון ומומחים כבר פוגעת בתחום חיוני אחר בישראל – תשתיות התחבורה, ואינה צפויה לעצור שם. על פי הדו"ח, אחת הסיבות המרכזיות לעיכוב הממושך בהקמת פרויקט המטרו היא מחסור במומחים ובמיכון. יותר מ-4,500 מהנדסים חסרו בישראל, והצפי הוא שבשנים הקרובות המספר יגיע ל-8,000.
בתחום המיכון המצב גרוע עוד יותר. לפי הדו"ח, לחברת נת"ע חסרות יותר מ-20 מכונות TBM לחפירת מנהרות, ובתחומים חשובים אחרים אין לה מכונות כלל. המצב הזה מחייב את משרד התחבורה להישען יותר ויותר על חברות סיניות ואחרות שמביאות את המיכון, את העובדים ואת הסגל הזוטר. ומה קורה כשיש מלחמה, או קורונה, או משבר ביחסים עם המדינות הללו? אין מכונות, אין עובדים מיומנים והפרויקטים מתעכבים. כך קרה, למשל, בפרויקט הרכבת הקלה בגוש דן, שהגשרים המרכזיים שלו בצפון העיר עוכבו בחודשים ארוכים.
הצרה היא שמדובר במעגל קסמים – ככל שהחברות הממשלתיות נסמכות יותר ויותר על חברות משנה זרות, הן מאבדות בעצמן כישורים וידע מקצועי, שמותירים אותן מאחור. חמור מכך, הן מייצרות תמריץ שלילי לחברות ישראליות להשקיע בתחום. כך למשל, אם ניתן להשכיר בזול מאוד חברה מסין שתפעיל מכונת TBM, למה שחברה ישראלית תסתכן ותרכוש אותה? ואם אין לה מכונות, למה שתסמיך צוותים שיודעים להפעיל אותה?
וכשהצוותים דוברי הסינית מגיעים, צריך גם מנהל שטח דובר סינית שינהל אותם. אז המנהל הבכיר הוא מהנדס ישראלי, אבל כמה מהנדסים חדשים יוכלו להתקדם לרמתו ולהתחרות בסינים לפני שגם אותו יהיה כבר עדיף להביא עם החברה? בשביל זה הם צריכים להשתתף בעצמם בפרויקטים ולצבור ניסיון.
כך נוצר מצב שבו עוד ועוד מיכון, כישורים וידע עוברים מהחברות הממשלתיות, והחברות הישראליות בכלל, לחו"ל, ובשונה מהישראלים, הם לא יחזרו לכאן בזמן מלחמה.
לפי דו"ח מבקר המדינה על התחבורה הציבורית שפורסם לפני חודשיים, במשרד התחבורה חסרים גם מהנדסים בדרגים הבכירים ביותר, כולל מנהלי אגפים, מנהלי תחומים ועוד. מדובר במחסור קיצוני במהנדסים מיומנים, שהמשרד פשוט לא יכול למלא בעצמו, אבל מספר החברות הישראליות שמסוגלות לספק מסלולי הכשרה למהנדסים כאלה הולך ומצטמצם.
עוד אפשר לתקן?
הבעיות הללו יכולות להימנע. הן אינן נובעות מכך ש"ישראלים לא יודעים לעבוד". סיפור מוכר הוא שכשהוועדה הבינלאומית של האו"ם הגיעה לארץ ישראל המנדטורית, אחד הדברים שהרשימו אותה יותר מכל היה התוכניות של המוביל הארצי, שהצליח להפריח את המדבר, ובמידה רבה שכנע את הוועדה לכלול במדינה החדשה גם את הנגב.
המוביל הארצי לא היה לבדו – היישוב היהודי הביא חשמל, כבישים ומים לארץ ישראל עוד בתקופת המנדט הבריטי. זה מה שאפשר למדינה היהודית לפרוח ולשגשג גם כשלא היו לה הייטק והון: יכולת תכנון ועצמאות, לעשות דברים מדהימים לגמרי בעצמה.
אסור לישראל לוותר על הכישורים האלו. העובדה שיש חברות ממשלתיות, כמו חברת החשמל ומקורות, ששמרו עליהן עדיין, מלמדת שניתן לשמור ולפתח את ההון ההנדסי של ישראל. ישראל צריכה לגמול את החברות הממשלתיות שלה מהסתמכות בלתי נגמרת על קבלנים וקבלני משנה ממדינות אחרות, ולאפשר למהנדסים המוכשרים שלה לצבור ניסיון וידע שיחזירו אותם לקדמת הבמה, ויעודדו דור חדש של אנשים ללמוד הנדסה ולהשתלב בשוק התשתיות. אחרת, יום אחד לא יהיה מי שיתקן את החשמל.
