מצרים חתמה בשבועיים האחרונים על הסכמי גז ונפט עם סוריה ולבנון. בהסכמים נקבע כי מצרים תזרים לסוריה וללבנון גז דרך 'צינור הגז הערבי' – מצב שהתאפשר במידה רבה בזכות הסכם הגז בין ישראל למצרים.

בסוף דצמבר 2025 פורסם ב'אל-ערביה' כי ממשלת לבנון הצהירה על חידושו של הסכם לרכישת גז ממצרים. הסכם זה לא מומש עד כה, בין היתר בשל מחסור בגז במצרים.  ההודעה הגיעה פחות משבועיים לאחר שאושרה העסקה הישראלית-מצרית הדרמטית, הגדולה ביותר אי פעם.

שבוע בלבד לאחר הדיווח באל-ערביה, מצרים הודיעה על חתימת מסמכי הבנות לקראת עסקאות גדולות עם סוריה: האחת בתחום הגז, והשנייה בתחום הנפט ומוצריו. סוריה, שנמצאת במשבר אנרגיה מתמשך, מנסה לשקם את רציפות החשמל במדינה. בסוף השבוע הודיעה סוריה כי החלה לקנות גז דרך ירדן. שר האנרגיה הסורי, מוחמד אל-באשיר, אף ביקר בתחנת הכוח הגדולה 'נאסאריה' באזור ריף דמשק בסוריה. הוא הכריז כי התחנה, שעד כה פעלה בשליש מהקיבולת שלה, שבה לפעול בעוצמה מלאה.

צינורות מסיני עד הבניאס

כדי לנתח את הדינמיקה של ההסכמים הנוכחיים, יש להבין איך נראה 'צינור הגז הערבי'. זו מערכת הובלת גז גדולה מאוד, שמתחילה באל-עריש שבצפון סיני, לא רחוק מעזה, יורדת דרומה עד לטאבה בגבול מצרים, ומשם זורמת לעקבה בירדן. מירדן ממשיך הצינור צפונה, לסוריה, ומשם ללבנון. הועלו תוכניות להרחבת הצינור עד טורקיה, אך הן לא מומשו עד כה.

מפת צינור הגז הערבי (איור: ויקימדיה)

למרות שמו, צינור הגז הערבי לא התחיל כשיתוף פעולה בין המדינות הערביות באזור, אלא בין מצרים לישראל. חלקו הראשון של הצינור הוקם ב-1998 כדי להעביר גז ממצרים לישראל, מפורט סעיד לאל-עריש ומשם לאשקלון.

עיכובים הקשורים ליחסים בין מצרים לישראל, לצד גילויים הראשוני של מאגרי גז קטנים לצד חופי ישראל ('מרי' ו'נועה'), פגעו במימוש ייעודו המקורי של הצינור. במקום זאת, ב-2001 חתמה מצרים על הסכמי גז עם ירדן, והרחיבה את הצינור דרומה, במקביל לקו הגבול עם ישראל, כדי להתחבר לעקבה. ב-2002 התכנסו מנהיגי ירדן, לבנון, סוריה ומצרים, וחתמו על מסמך הבנות להקמת הצינור במתכונתו הנוכחית. אז גם זכה לשמו הנוכחי.

בפועל, הצינור כמעט ולא שימש את סוריה ולבנון, בעיקר בגלל המצב הפנימי בשתי המדינות, וכן מחסור גז במצרים. במקום זאת המאגר שימש לייצוא גז מישראל למצרים לאחר גילויים של המאגרים הגדולים בשטחי ישראל, 'תמר' ו'לוויתן'.

מצרים קיבלה "מרווח נשימה"

למצרים יש מאגרי גז גדולים, אך גם הצריכה בה גדולה מאוד, וצומחת במהירות עם צמיחת האוכלוסייה. גילויו של מאגר 'זהר' העצום ב-2018 חידש את העתודות האנרגטיות של מצרים, אך בפועל הסתבר שהמאגר קטן למעשה משמעותית מהמתואר. תקלות שונות בפיתוחו גרמו ככל הנראה לאיבוד נוסף של גז, והקטינו את קצב ההספקה, כך שמצרים הצליחה לתספק את עצמה, אך לא לשווק גז לשכנותיה כפי שקיוותה.

במקביל, השנתיים האחרונות הביאו לשינויים דרמטיים בלבנון וסוריה. בלבנון, ממשלתו של ג'וזף עאון מבקשת לבסס את שלטונה בתמיכת המערב, לאחר החלשות חיזבאללה; ובסוריה, משטר אסד נפל ובמקומו עלה מוחמד א-שרע, ששואף לשקם את המדינה החרבה.

עסקת הגז הגדולה בין ישראל למצרים, שנחתמה בעידוד נשיא ארה"ב טראמפ, מאפשרת למצרים את מרווח הנשימה שהייתה זקוקה לו. כעת היא יודעת שיהיה לה מספיק גז לא רק עבור עצמה, אלא גם כדי להזרים לירדן, סוריה ולבנון. הדבר הולם מאוד את מדיניותו של טראמפ, שמקווה לייצר "שלום כלכלי" במזרח התיכון.

עוקף ישראל או עוקף חרם?

תוואי צינור הגז הערבי ברובו משורטט "מסביב" למדינת ישראל, ובנתיב הזה תמומש העסקה בין מצרים לסוריה וללבנון. את המצב הזה ניתן לפרש בשתי דרכים. בממשל טראמפ כנראה מקווים שהעסקה האחרונה תאפשר "להלבין" מעבר בפועל של גז מישראל לסוריה ולבנון. לפי גישה זו, עסקת הגז תורמת לשיקום סוריה ולבנון, וגם מבהירה להן שהן תלויות בישראל, ולכן מחזק את האינטרס שלהן להימנע מהסלמה אזורית.

מנקודת מבט אחרת, אפשר לראות את מצרים כמי שניצלה את מעמדה של ישראל כמנודה באזור. מצרים תרוויח סכומי כסף גדולים ומעמד אזורי בזכות הגז שתמכור, רווחים שישראל יכלה לרשום לעצמה. בראייה כזו תוואי הצינור שעוקף את ישראל מנציח את בידודה.

כך או כך, יידרש זמן כדי להבין את השלכות עסקאות הגז. ייצוא הגז שעליו הוסכם בעסקת הענק בין ישראל למצרים בקושי החל, משום שקודם נדרש לפתח ולהרחיב את מאגר לוויתן ואת תשתיות ההזרמה.